מרוב כותרות על ה"שערורייה" התורנית שחוללה שרת התרבות מירי רגב באיזה אירוע תרבותי, אי אפשר להפתיע יותר אף אחד. נוצר כאן דפוס ידוע מראש: יש אירוע. השרה מוזמנת אליו. ימים אחדים קודם השרה מכריזה בדרמטיות שהיא לא מוכנה לממן את האירוע או חלק ממנו כי הוא פוגע בציבור או אנטי־ציוני או אנטי־יהודי או אנטי־לאומי או אשכנזי־אליטיסטי או כל אלה ביחד או סתם מצחין מרוב בגידה.
מרגע שהדברים נאמרו פורץ ויכוח סוער, שלא לומר היסטרי, שמקנה להודעה נפח כפול ומכופל ומעצים את הדרמה ואת חשיבותה של השרה. התגובות צפויות עד כדי פיהוק: מצד אחד מגדפים את רגב וטוענים שהיא בורה, טיפשה וחסרת תרבות (יש הטורחים להזכיר ששמה בכלל מרים סיבוני), ומצד שני מריעים לה ולאומץ האדיר שלה להגיד סוף־סוף "את מה שאף אחד לא העז לומר. את האמת".
השלב הבא משעמם לא פחות. ה"שערורייה" כבר בעיצומה, ולכן הכתבים והצלמים מתגודדים במקום האירוע ומחכים בשקיקה. ברגע שהיא מגיעה, היא הופכת מיד למסמר הערב. אין עוד מלבדה, ומלבד ההצהרות הבומבסטיות שלה, והצעקות, ושריקות הבוז, שכולן יתחילו – כמו לפי אות קבוע בהצגה מוכרת – ללוות את נאומה.
וככל שהצעקות רמות יותר, וככל שהזעם שמביע הקהל התרבותי והנאור קשה ושופע תסכול יותר – כך השרה הזוהרת מרוצה ומחייכת יותר. מרחפת על ענן של סיפוק ואושר; כאילו היא מרגישה שהנה, הטיפשים נפלו ברשת שטוותה להם, ומלאכתה נעשית בקלי קלות. אפשר לסמן עוד וי. עוד הצלחה.
ואז מתחיל השלב השני של הוויכוח בתקשורת וברשת החברתית. צד אחד אומר עזבו, תתעלמו ממנה, הכל אצלה רוח וצלצולים, וכל השערוריות האלה לא נועדו אלא כדי לקושש עוד כפיים־כפיים וקולות בליכוד. הצד השני אומר, בתחושת תבוסה נוגה, שלא. דווקא צריך לשים לב. כי תראו איך היא משתיקה, ופוגעת בחופש הדיבור, והאמנות, והתרבות, והדמוקרטיה הנשחקת – ובכלל.
שני הצדדים מחמיצים את העיקר, והעיקר הוא שיטת התעמולה של הימין החדש של ישראל שרגב היא חוד החנית שלה. גם מי שסולד מתיאוריות קונספירציה, ומתקשה להאמין שראש הממשלה בנימין נתניהו ידע היטב מה הוא עושה כשמינה אותה דווקא לתפקיד שרת התרבות, חייב להודות שהוא קלע בול. רגב לא דומה משום בחינה לקודמתה, לימור לבנת, שהבטיחה (בצדק) שעוד יתגעגעו אליה. לבנת, שלמדה תורת הספרות באוניברסיטת תל אביב ובאה מלב הקונצנזוס הישן של תנועת החרות, שמרה על קשר הדוק עם סלבריטאיות שמגדירות את עצמן שמאל ליברלי ואף הובילה יחד איתן יוזמות פמיניסטיות מתוקשרות. היא השקיעה מאמץ גדול בניסיון להתגבר על משבי הקור, ההתנשאות והסלידה שחטפה במפגשיה עם הממסד של התיאטרון, הקולנוע, האמנות הפלסטית והספרות. אף שהיא עצמה לא הצטיינה בעדינות יתר והפגינה קשיחות פוליטית בוטה, היא חשה עלבון צורב לנוכח הזלזול המופגן שנתקלה בו בשנות כהונתה.
רגב היא לא לבנת מוגזמת. היא תוצר מובהק של הליכוד החדש, זה שרמס ברגל גסה אנשים כמו לבנת ויצר תרבות פוליטית בסגנון שונה לחלוטין. העניין הזה לא באמת מסעיר ואפילו לא חדשני. כשבראש המעצמה הגדולה בעולם עומד אדם גס, חסר גבולות, בור ועם הארץ שאוצר המילים שלו לא עולה ביום טוב על 200 בדוחק (כולל שגיאות כתיב ביזאריות), ויום אחר יום הוא מספק שערוריות מילוליות מחרידות או גרוע מזה, החלטות שיש בכוחן לחולל שינוי זוועתי ממשי בארה"ב ובעולם כולו – מה כבר יכולה לחדש פוליטיקאית מקומית של מדינה זעירה, רועשת וגועשת ככל שתהיה?
–
בתרבות הפוליטית החדשה הזאת, של נשיא ארה"ב הנוכחי ומרכז הליכוד ועוד כמה מחוזות שהפכו מלגיטימיים למפוקפקים, ה"שערורייה" היא בסך הכל מכשיר. כלי עבודה. פטיש כבד לרוצץ בעזרתו כל מבנה וכל סדר. וכאן, במחוזות ההרס, מירי רגב משרתת את השיטה של נתניהו יותר מכל חבר אחר בממשלה ובקואליציה. כי זה הפרויקט של נתניהו – ריסוק כל בסיס כוח שהוא איננו שולט בו, פרימה של כל רשת קשרים שהוא איננו יכול להחזיק בקצותיה וליבוי יצרים וסכסוך של כל קבוצה באוכלוסייה נגד כל הקבוצות האחרות. זוהי תפיסת השליטה ("המשילות") של נתניהו, שבשנים האחרונות נעשתה אובססיבית יותר. רגב לא רק משרתת את התפיסה הזאת ("מה שווה התאגיד אם אנחנו לא שולטים בו"), היא גם היחידה שמבינה אותה לעומק, ומתחברת בתחכום מרהיב לפסיכולוגיה העקומה שמולידה אותה.
ל"שערורייה" תפקיד נוסף, חשוב לא פחות. היא יוצרת תהליך של דסנסיטיזציה – נטרול של החושים. כדי להבין איך זה עובד צריך לדמיין שבוי שסגור בתא קטן, חם ומחניק, וחוקריו משמיעים לו ללא הרף מוזיקה צורמת בקולי קולות. בהתחלה הוא מגיב בזעזוע, מנסה לסתום את האוזניים, בוכה, נאבק – אבל לאט־לאט הוא מתרגל. האוזניים בקושי שומעות את הרעש, עד שאינן מודעות לקיומו בכלל. דבר דומה קורה לילדים מוכים. המוח מקהה את הכאב, כאילו מגדל עור נוסף שלא מרגיש את המכות. תהליך כזה דורש, כמובן, אנרגיות אדירות והרדמה של החושים. אדם שעובר תהליך כזה לא מגיב יותר בערנות הדרושה לשום גירוי נוסף, והוא עלול להיגרר למצבי סיכון חמורים ולעתים אף להתנהגות שנראית כמו מעשה התאבדות.
וזה בדיוק מה שקורה לציבור שמותקף כל העת ב"שערוריות". חושיו מתקהים, יכולת השיפוט שלו נפגמת, והוא הופך אדיש ומותש. התגובה הנפוצה ל"שערוריות" הפורצות חדשות לבקרים היא, על כן, אחת משתי אפשרויות שבסופו של דבר היא אחת: עייפות (די כבר, נמאס, אי אפשר יותר, לא רוצה לדעת, תעזבו אותי) או זעזוע שהופך לריטואל נבוב (זוועה, איך אפשר, להקיא, גועל נפש, אני מתבייש, אני לא יכולה לראות את זה, איך הגענו לזה). שתי האפשרויות מבטאות חוסר אונים מיואש, מאפיין ברור של דסנסיטיזציה. ה"שערורייה" עבדה: היא טשטשה.
הטשטוש הזה נחוץ לשלטונו של נתניהו כמו חמצן. בכל פעם שהכל נוברים ומחטטים באיזו "שערורייה" תורנית, ומתבדחים ומלהגים עליה בקהות חושים גמורה – נתניהו וממשלתו מרוויחים זמן ומרחב להתפנות לדברים החשובים. כמה מילים נשפכו, למשל, על השמלה שתפרה לעצמה השרה לפסטיבל קאן. כמה זמן עסקו העיתונים והרשתות החברתיות בשטות הזאת? כמה ניתוחים נכתבו על ההצגה הברוטלית הזאת? ובעוד הקשקשת הזאת מתנהלת, הובילה שרת המשפטים איילת שקד ביד רמה את התהליך הקפדני והמחושב היטב שמשנה את מערכת המשפט מהיסוד, ההתפרעות של קיצוני המתנחלים בשטחים החריפה, היועץ המשפטי לממשלה המשיך למרוח את החקירות האמורות לברר מהם קשרי ההון־שלטון־ביטחון המדינה (לכאורה) של ראש הממשלה, העניים נעשו יותר עניים והעשירים קיבלו תספורות עוד יותר מוצלחות, זקנים המשיכו לחפש אוכל באשפה וילדים חזרו מבית הספר רעבים, אמהות חד־הוריות נזרקו שוב מהדיור הציבורי ונתניהו ראה מחלפים במקום שבו אתם רואים פקקים.
"שערורייה"? התבלבלתם. זאת שיטה. ובכל פעם שאתם נגררים אחרי ה"שערוריות" שמוכתבות לכם מלמעלה, הקרקע מתחת לרגליכם נשמטת עוד קצת.
