עדיין יש לי כרכים של אנציקלופדיית אביב בבית. כבר לא את כולם, ככה יצא. אבל חלקם, ובכרך האינדקס הדק, כרך המפתח, בצבע טורקיז עמום, אני שומרת עדיין בין הדפים את אוסף עטיפות המתכת הדקיקות והשבריריות של ממתקי שוקולד ואלפחורס ארגנטינאיים שירשתי מאמא שלי. כל עטיפה כזו גוהצה מקמטים ונוקתה בעדינות אין־קץ בצמר גפן טבול באלכוהול, על ידי האצבעות הילדיות קלות התנועה והיצירתיות של אמא שלי, והוטמנה בין דפי ספר כלשהו, אולי מילון ספרדי־עברי, אני כבר לא בטוחה. אני העברתי אותן לכרך המפתח הטורקיזי של אנציקלופדיית אביב, והוספתי לצידן כמה עטיפות פרולטריות וגסות של קרמבו מנבו. הן לא איזה משהו להתגאות בו, ואין עוד הרבה ממתקים ישראליים מצופי ניירות אלומיניום צבעוניים, ולי אין בת או בכלל, ולפיכך בינתיים האוסף נפסק אצלי.
אני שומרת את הכרך האחד הזה של אנציקלופדיית אביב, על מתיקות העבר המרומזת ממנה, כסוד וכקמע, כסמל לזמן שבו חשבתי שיש לי האפשרות התיאורטית העקרונית ללמוד הכל מראש ולהגיע מחוסנת. כלומר, לא להיתפס בלתי מוכנה, כלומר לא לקפוא אל מול החיים. אני בת השמונה ותשע ועשר הייתה משחקת משחק שבו בוחרים אקראית אות ואז פותחים אקראית עמוד מאותו כרך של אותה האות וקוראים בו את כל הערכים, ומשננים אותם, כי יהיה מבחן. המבחן הוא החיים. בין אם הערך היה קורצ'ק יאנוש, הדרים, לבלב, או סימביוזה – אני הייתי מוכנה לו, מצוידת בכל הידע (שלא העליתי על דעתי שהוא מתומצת, מצומצם ומפושט) שסיפקה האנציקלופדיה. בת תשע וכבר מוכנה לכל מה שהחיים ינחיתו עליה בתחום הפוספטים, חזון יוחנן, או עזריה מן האדומים. מי שמע על הפטנט הזה, חשבתי לעצמי בגאווה, שומרת בקנאות על הסוד שלי, כמו שביף טאנן מ'בחזרה לעתיד' שמר על אלמנך תוצאות הספורט מהעתיד. זה האלמנך שלי, זה מה שיגלה לי על החיים מראש את כל מה שכל השאר יהיו עתידים ללמוד רק בהמשך, ורק אולי. עם זאת, כפי שאנחנו כולנו יודעים עכשיו, היו כל מיני דברים לגבי אנציקלופדיות מיושנות ואלמנכים סודיים ושיברונות לב ואובדנים ומגפות עתידיות, שעליהם לא היו ערכים המכינים אותך לעתיד.
–
עץ התפוז שבגינה שלנו פורח עכשיו, סוף דצמבר 2020. אם תחפשו למשל בערך הדרים שבאנציקלופדיה אביב שראתה אור ב־1981, יטען הערך, ובצדק לרוב, שפריחת ההדרים היא אירוע חד־שנתי בן חודש, המתקיים בחודשי מארס־אפריל. ב־1981 אף אחד לא אמר מרְץ, כי אנחנו לא גויים, תודה רבה. עוד מודיע הערך, שפרחי התפוז הם לבנים וערוכים בתפרחות קטנות המפיצות ריח חזק ונעים שמתעצם עם רדת הערב, וזה, אני יכולה להעיד בעצמי – מאה אחוז נכון. זהו פחות או יותר באשר לפריחת ההדרים, יש עוד כל מיני ענייני הרכבות וייחורים וחושחשים ופירות הפומלו. הערך בשום אופן לא מתייחס, ולמה שיתייחס, לסצנריו שבו העולם כולו משתגע ולפיכך האקלים משתגע ולפיכך התפוז משתגע ופורח בסוף דצמבר ולפיכך כל פרחיו נופלים בגשם החזק, ולפיכך אין פרחים או פירות. או ודאויות.
תמיד היה משהו כל כך עתידני בדימוי של שנת 2020, המספר היפה העגול הזה, על הרחוקות הבלתי נתפסת שלו מכל השנים שהחלו ב־1900. אף פעם לא הצלחתי לדמיין היטב את העתיד, ואפילו רק כלפי עצמי וחיי הפרטיים, היו לי דימויים מצומצמים מאוד, מעומעמים מספיק כדי שלא לייצר משבר שלא ניתן יהיה לצלוח לכשלא יתגשמו. ניסיתי להימנע מקונקרטיזציה של מאוויים או חרדות עתידיים, כמו הצלחה נטולת מאמץ והשלכות מצד אחד או חלליות עוינות שמפלחות את השמיים מצד שני. המקסימום שהרשיתי למיינד שלי לנדוד מעבר לכרכי אנציקלופדיית אביב לצעירים, הייתה מחשבה על רובוטים קוואזי־אנושיים כמו ויקי ילדת הפלא למשל, שיגורו איתנו בבית ויהיו חלק מהמארג המשפחתי. עם זה יכולתי להתמודד. עם עוד יצור נוסף כמוני שמוזן אף הוא במידע הכתוב שהצלחנו לצבור עד כה, ותגובותיו המכניות־משהו מבוססות על ביטחון מופרז ואי־קריאת הווייבּ החברתי. הכשל המובן מאליו, המקודד מראש, ביציאה בוטחת מדי לעולם, מתודלקת בכרכי מידע שחלקו התיישן כבר בהגיעו לדפוס העברי, בכלל לא עלה על דעתי. הדרים פורחים בחודשי מארס־אפריל. כל המגפות שהיו כבר קרו ונמצאות בעבר, מוטבעות בדפוס בצורה שניתן לקרוא עליהן, ובשום אופן לא לחשוש מהן, כיוון שהנורא מכל כבר קרה. כך זה היה וכך זה יהיה, מאז ומאליו ועד המוות. ושום דבר גדול יותר, נורא יותר, לא אמור היה לקרות.
–
2020 התחילה עם נגיף מסתורי ומסתיימת בחיסון נגדו. בכל מובן אפשרי זו העתידנות שדיברו עליה. אוי ואבוי אנושות, וגם – כל הכבוד אנושות. המוח הזריז, השחצני, האגוצנטרי של האדם הנבון המודרני, קלקל הכל, וברגע האחרון, כמו בסרטים העתידניים שהיו אולי אמורים להיות לנו אזהרה וגם אלמנך תוצאות העתיד, הצליחו המדענים גם לתקן. 2020 הייתה מיש־מש של משל ברסלבי מחד וכל מדף ספרי האפוקליפסה מאידך. מי שמבינים במדע שיגידו שכל מה שהצלחנו לצבור בתחומי ההתקדמות הטכנולוגית המדעית קיצר את דרכנו לחיסון, ושעל המגפה הזו יתגברו תוך שנתיים במקום למשל שמונה השנים שלקח להתגבר (לצמצם למינימום, לא למגר) על המוות השחור למשל, או העשור הנורא לפני 200 שנה שהשתוללה בו מגפת הכולרה. בתחום ההכנה הרגשית, בתחום האבל האישי על כל מה שיכול היה להיות ולא קרה, האובדנים הפרטיים, הייאוש, הצער והזעם – אותם לא צוברים כידע מחסן מראש. עליהם אי אפשר לקרוא בכרכי אנציקלופדיות, וגם לא בתחליפיהן המודרניים וכל מיליארדי מיליארדי יחידות המידע שמרחפות מאוחסנות בעננים, מוכנות להזריק עצמן אליכם דרך מסכים. לא מצאתי איך להתכונן ל־2020, לא מצאתי איך להתגבר עליה, או לסכם אותה. זה אולי לא המון לומר, אבל עבור אנשים שונים השנה הזו היא שונה – יש מי שהתחתנו בה, מי שמתו בה, מי שאיבדו בה הכל, ואלו שזכו בה בהכל. כבר שמעתי על מי שהורידו אותה ממניין חייהם, סירבו לציין בה יום הולדת, הענישו אותה בהתעלמות. כדי שלא לקרוא לה שנה אבודה, כפי שהיא בכל כך הרבה מובנים אבודה לי, אני אקח את עץ התפוז שלי כמטונימיה אל עצמי, לומר – נייס טְרַיי, 2020, אבל את לא קובעת עליי.
