"המלחמה היא עניין רציני מכדי להשאירו בידי הגנרלים" היא אמירה המיוחסת לראש ממשלת צרפת ז'ורז' קלמנסו בימי מלחמת העולם הראשונה. אלא שבישראל 2019, במערכת בחירות מתוחה ומטורפת, נדמה שעלינו לשאול אם המלחמה היא לא עניין רציני מכדי להשאירו בידי הפוליטיקאים.
הקשר הגורדי בין הביטחוני לפוליטי בישראל ליווה את מערכת הבחירות הזו עוד לפני שהוכרזה: מהודעת ה"הקרבה" של נתניהו הרומזת להסלמה קרובה בצפון, ועד שליחת היועץ לביטחון לאומי אל הרב דרוקמן כדי למנוע את פרישת בנט. אם הביטחון נחשב אצלנו כקודש הקודשים שמעל למדמנת הפוליטיקה, נדמה שבחירות 2019 שחטו גם את הפרה הקדושה האחרונה. חיילי צה"ל הפכו להיות ניצבים בסרטוני תעמולה בפייסבוק, ב"ביקורים בשטח". התקרית שבמסגרתה ביטל הרמטכ"ל למול המצלמות הצעה מנתניהו להתקין מקלעים על האמרים ולשלוח אותם "מזרחה" (לשטחים), הייתה בבחינת גולם פואטי שקם על יוצרו.
הכל פוליטי: אפילו השכול. הטרגדיה של לוחם מג"ב מדחת יוסף, או מות הילד דניאל טרגרמן ב'צוק איתן', מתברר, אינם באשמת מחבלי חמאס אלא על ידיו של הרמטכ"ל דאז בני גנץ, כמאמר דף הספינים והפייק היומי.
ויידע כל מפקד: ההחלטה הקריטית בשדה הקרב של היום, העמדה שישמיע בדיון המסווג בקבינט, היא ההדלפה של מחר בקמפיין. ואם אפילו הדיונים על גובה הגדר בגבול מצרים הפכו לפוליטיים ולחומר לניגוח בהודעת השקרים היומית, מה צריך לחשוב הטייס בקוקפיט, שימריא לתקוף בסיס איראני בסוריה? האם גם הוא חומר בידי ספינולוגים וסוקרים?
מאז שהחלה המלחמה המשונה שצה"ל מנהל בשנים האחרונות, בחסות הטלטלה בעולם הערבי, "המערכה שבין המלחמות" (אגב, זו החלה בימי גנץ כרמטכ"ל), כל פעולותיה נגזרו ממה שמכונה "מדיניות העמימות": לא לקחת אחריות על אף פעולה, חיסול או הפצצה. בצנזורה הצבאית נשמעו לאחרונה נבוכים במיוחד נוכח הפליק־פלאק התזזיתי של "מדיניות העמימות": מה שאסור היום בתכלית האיסור לפרסום מחשש לביטחון המדינה, הופך ברגע לבדיחה, כשראש הממשלה על כבש המטוס קורע את המסך מאותה עמימות. הוויכוח בסוגיה הפך גלוי: הרמטכ"ל כוכבי ואגף המודיעין בצה"ל בהחלט רוצים בהמשך העמימות, המשרתת לתפיסתם המקצועית את היכולת לפעול באופן נרחב ולא פחות חשוב מכך – לעשות זאת מבלי לדרדר את כל העסק למלחמה חדשה. כל מטרת העמימות היא לא לירוק בפרצופם של האיראנים או הסורים באופן גלוי, אלא לאפשר להם לטעון שמדובר בגשם. נתניהו טוען שהעמימות כבר לא רלוונטית לחילופי המהלומות הגלויים בין ישראל לאיראן על אדמת סוריה, ומתעקש שזו מדיניות. לא פוליטיקה. האם בתוך החדר לא קורצים זה לזה הגנרלים מאחורי גבו?
וכל זה קורה כשרמטכ"ל חדש נכנס לתפקידו רק בחודש שעבר, וכששר הביטחון שלו הוא ראש הממשלה, שנלחם על חייו הפוליטיים והמשפטיים, וכשאויביו הפוליטיים הם הרמטכ"לים ה־20, ה־19 וה־17, מי שהיו עד לפני רגע מפקדיהם של דור האלופים הנוכחי במטכ"ל.
רא"ל אביב כוכבי חייב להתוות לצה"ל דרך ומהר לארבע השנים הקרובות. בתחום הביטחון לעולם אין ואקום. השעונים הביטחוניים של איראן, סוריה, חזבאללה וחמאס ממש לא מכוונים בהכרח ל־9 באפריל. האם התגובות המאוד מדודות לרקטה או לפיגועי הצלפים מעזה מושפעות מהרצון להימנע מהסלמה ברצועה בימי בחירות רותחים אלו? וזו בדיוק הסכנה שתלווה אותנו עד ליום הבחירות: הזיהום של שיקולי הביטחון בפוליטיקה. מה שיבחן גם את מנהיגותו של כוכבי. כריזמטי, חד, רהוט וטלגני. בדיוק החומר שיכול לרוץ בבחירות 2027, מול סער, כ"ץ, או מי יודע, עדיין נתניהו.
–
- צבא מחכה לבשורה // הבלבול של צה"ל מול הסיפוח // מאת אור הלר
- מכתב כן לאחיי השמאלנים (והימנים גם) // הטור של נדב איל