איך הפך בן הקיבוץ והטייס המהולל לראש העירייה המוערך ביותר של תל אביב, שעזר להגן על בועת הליברליות והקידמה מול כוחות חשוכים; ומה הביא אותו הרבה מעבר לגיל הפנסיה לרוץ במישור הארצי, ודווקא אז להיכשל בגדול?
כן, הוא חסר סבלנות. וצועק. וחותך במהירות. אין לו כוח לטיפשים. מתעב גזענים. בז לקמצנים. ואוהב את העיר שלו. גאה בה. בואו נדבר על אוכל, למשל זה לא מקרה שתל אביב מככבת במפת הקולינריה העולמית. זה לא רק חיים כהן או רותי ברודו. כדי שזה יקרה היה צריך ראש עיר חזק. אדם רחב אופקים. שאוהב את המהות של העיר הזו. את התרבות, האמנות, האוכל. אדם ליברלי, במובן העמוק של המילה. וזו רק דוגמה אחת למה שעשה תל אביב את לאחת הערים האהובות בעולם. ואותו לראש עיר עוצמתי, שמביס את מתחריו בכל מערכת בחירות כבר יותר משני עשורים. וגם אדם שרבים גם מקטרים עליו. מתלוננים. אומרים שהגיע הזמן שיילך. ואז חוזרים ומצביעים לו.
ועם כל זה, איך הגיע דווקא ראש העיר הוותיק ביותר של תל אביב, המזוהה איתה בכל רחוב ונים, לכישלון מהדהד בזירה הארצית? מה מביא אדם בן 76, עם משפחה תומכת ואוהבת, אשה חזקה ומסורה, ילדים לתפארת, "מסודרים" (הם עשירים ממנו), נכדים, חברים נאמנים; מה הביא אותו לצעד הזה, לנפילה המפוארת?
עד פרוץ הקורונה הוזמן רון חולדאי לכל העולם. פתיחות. סגירות. הופעות. גלריות. אירועים של שועי עולם. משאיר אחריו את אנשי אמונו שינהלו את העיר ברוחו. למה, רגע לפני שיסיים קדנציה אחרונה בעירייה ויפרוש בנחת, יעביר את בקריו בצעדות על גדות הירקון, יקדיש זמן למשפחה וגם למנעמי החיים, החליט לקפוץ ראש למדמנה שנקראת "בחירות ארציות"?
מבחינתו, בעומק ההרגשה, לא הייתה לו ברירה. מבחינת המציאות, זו הייתה טעות שמשליכה צל גדול על היסטוריה אישית מפוארת.
צילום: תומר אפלבאום, 'הארץ'
–
תשמעו סיפור.
זה קרה לפני כעשור וחצי. המיליארדר האמריקאי המנוח שלדון אדלסון שהה מעת לעת בתל אביב. הייתה לו דירת גג בשיכון בבלי. בנימין נתניהו רץ שוב לראשות הממשלה. המכהן בתפקיד, אהוד אולמרט, צנח בחסות המלחמה והחקירות. כל העיר דיברה על החינמון שאדלסון החל להפיץ במטרה לסייע לידידו נתניהו. ההפצה הייתה אגרסיבית. 'ישראל היום' חולק בכל פינה. וגם הושלך לאחר שימוש תחת כל עץ רענן. על כל מדרכה. השדרות רוצפו בעותקיו. הדפים עפו ברוח. חתולים השתינו עליהם. חולדאי, שהיה מסתובב בעיר ונוזף בבעלי הכלבים שיטילו את "חבילותיהם" לפחי האשפה, התרגז. מי זה אדלסון שילכלך לו ככה את העיר. והורה לבלום את ההפצה הפרועה ההיא. להכפיף את הפצת הפמפלט לרישוי העירוני. שיעשו זאת מסודר. ב'ישראל היום' רתחו. אדלסון היה אז בארץ. והוא רצה לפגוש את חולדאי. ומיד. נא לתאם.
שני ראשי ערים. עם אולמרט, 1999 // צילום: אבי אוחיון, לע״מ
אבל העירייה כולה בחופשה מרוכזת, כולל ראש העיר, ענה עוזרו של חולדאי. רון בכלל לא נמצא בעיר. איך יפריע לו, חישב לעצמו העוזר, בלי שיספוג צעקות. אבל בכל זאת, אדלסון. מי שכבר תרם ועוד יתרום למוסדות ומפעלי תרבות ובריאות מקומיים. והוא מתעקש. והוא מעשירי העולם, עם טמפרמנט שלא יתואר. בסופו של דבר נמצא המועד המתאים. חולדאי קטע את חופשתו ופגש את הג'ינג'י, כולו טרוניות. מי זה פה מעז להפריע למיזם הקרוב ללבו. ואיך זה אפשרי? בתום הפגישה הוכפפה ישראל היום לתקנות העירוניות. ההפצה הפרועה הופסקה לאלתר. היו חלקנים, והייתה הפצה בתיבות דואר, אבל לא ערימות שפוזרו בכל פינה.
רוב תושבי תל אביב, ודאי מי שחי במרכזה ובצפונה, הם אנשים חזקים. יזמים, בנקאים, אומנים, קבלנים, עורכי דין, עיתונאים, רופאים, פרסומאים, הייטקיסטים וכן הלאה. מדובר בריכוז של עוצמה אדירה. מה זה בשביל אלפים מהם, להרים טלפון ללשכת ראש העיר? ללשכת שר? למנהל המרכז הרפואי? להנהלת הבורסה? הרי זה הם בעצמם שמנהלים את כל אלה. אז יכול להיות שאין דרך לשרוד את הקשר איתם, אלא כמו חולדאי. לספק שירותים. כל הזמן לתקן. לעבוד מסביב לשעון. לשים לב לכל פרט. וגם לעבות את העור. ולהיות ענייני ומדויק. וגם לשמור על אורח חיים צנוע יחסית. זה חלק מהפער בינו לבין השחקנים בפוליטיקה הארצית. כמו נתניהו, שמשתמש וזורק. אבל כשהוא מגייס אותך אליו, אתה מצועף לחלוטין. אתה תגיע לפסגות. גם שרה חושבת. ואתה מאמין לו. ונופל ברשתו. יאיר לפיד מגייס אנשים בגישה חמימה. בחיבוק, בתחושה משפחתית ממש. ובהחדרת רוח קרב לקראת האתגרים שלפנינו. ואילו חולדאי? הוא ענייני. כמו ביום עבודה בקיבוץ. או בתדריך בטייסת. המטרה מוצגת. גבולות הגזרה מוגדרים. אלה חוקי המקום. מעוניינת?
כך למשל היה עם מירב כהן, השרה לשוויון חברתי מכחול לבן. כהן נחשבה לאהודה, לאחת היחידות שלא ניזוקו כמעט מהישיבה בממשלת נתניהו בעיני בוחריה. שרה תקשורתית ופעלתנית. דואגת לקשישים ולאוכלוסיות מוחלשות. כשהחליטה לעזוב את כחול לבן, נטיית לבה הייתה ללכת עם חולדאי. מהצד השני, גם יאיר לפיד חיזר. היא הגיעה אל הראיס של תל אביב, וקיבלה מעין ריאיון עבודה מוזר ויובשני. לפיד, לעומת זאת, הבטיח הבטחות ופיזר חיוכים כובשים. כהן חתכה במהרה ליש עתיד.
צילום: שוקה כהן, מתוך הפייסבוק של חולדאי
גורדוניה בדמנו
רון (רוני) חולדאי נולד ב־1944 בקבוצת חולדה. הוריו, עוזר והנקה, נמנו על מייסדי הקבוצה, ובהמשך הקיבוץ. שניהם מורים. אחראים על חיי החינוך והתרבות של המשק. היא לימדה בבית הספר העממי. אישה מוצקה ואנרגטית. דרוכה כקפיץ. וכל כולה מסירות נפש ועשן סיגריות. יוצרת ומנהלת את המסורת המתהווה של טקסי חג ומועד. ניגוני עיירה חסידית, חספוס של איכרות פולנית, סיפורי המקרא עם צליל רועים ערביים. הוא, מנהיג כריזמטי שניהל את בית הספר התיכון. פוליטיקאי מבוזבז. כשעלו ארצה, בסוף שנות ה־20', הייתה הזדהותם עם הקבוצה כה עמוקה עד שהחליפו את שם נעוריו של האב, אובז'נסקי, לחולדאי.
היו מבני העיר ממנה הגיעו, לודז' שבפולין, שרכשו מגרשים בתל אביב. בנו בה בתים. הקימו את תעשיית הטקסטיל הישראלית. פתחו חנויות ספרים. אחד המוכרים שבהם, יהודה מוזס, הניח את התשתית לאימפריית תקשורת משפחתית, 'ידיעות אחרונות'. והיו, כמו החולדאים, שפנו ל"הגשמה", במסגרת התנועה שהגיעו עימה, תנועת גורדוניה, ונטעו את אוהלם ליד כפרים ערביים דרומית לרחובות. גורדוניה הייתה תנועת נוער ציונית־חברתית שצמחה במזרח אירופה. אנשיה מתונים. שוחרי שקט. הייתה להם רשימה של 13 עיקרים. והם כולם כמו נוסחו הבוקר: חזרה לטבע, תזונה הוגנת, ספורט, הגינות וחמלה חברתית. כשהגעתי לאחרון שבהם, צחקתי: "אין המטרה מקדשת את האמצעים". כי בזה הרי עוסקות מערכות הבחירות האחרונות. על זה דיברו כל מפלגות "רק לא ביבי" ושליחיהן. וזה גם, נדמה, מה שכל כך מחרפן עכשיו את חולדאי. ההבנה, לתפיסתו, שיש כאן ראש ממשלה שמטרותיו מקדשות עבורו את כל האמצעים.
–
רוני חולדאי גדל בילדות קיבוצית טיפוסית, קסומה במידה, וגם באווירת חירום לאומית. בחולדה התגוררו כ־250 תושבים. ביניהם כ־80 ילדים. מגרש המשחקים המועדף, החלומי, היה יער עצי המחט שנטעה הקרן הקיימת ליד הקבוצה. הראשון שנטעה מעולם. האיצטרובלים מענפיהם שימשו לילדים למשחק. אבל בחדר ההורים, כך נקראו הדירות הדלות בהן התגוררו בנפרד מילדיהם, היו ספרים. ושמעו מוזיקה קלאסית. הוא גדל בבית ילדים, כוך עלוב, קר וצפוף. ספרטני. עוזר חולדאי האמין, לדבריו, ב"חינוך ללא שמץ של רחמים כהכשרה היעילה ביותר להתמודד עם קשיים בעתיד". במניפסט חינוכי שאותו הכתיר "יסודות שאין לעבור עליהם", כתב חולדאי האב: "אין הורים נכנסים לבתי הילדים אפילו אם שומעים בכי וצעקות של ילדם". לימים יספר חולדאי על הצלקת במצחו שחטף מ"קוביית עץ עם שפיץ, שהכניסו לי בלילה בבית הילדים כשאני מיילל כל הלילה ואין מי שישמע אותי". ובכל זאת אמרו על עוזר שמאחורי הקשיחות שלו נמצא רגש "כמעט אינסופי". קווי מתאר שיש מי שיאמצו בדיוק על בנו.
בן ארבע היה כשפרצה מלחמת השחרור וחולדה הפכה לבסיס צבאי. השיירות לירושלים יצאו ממנה. המשאיות, הקומנדקרים וחבילות המזון נערמו בשטחה. משם הוזנקו החיילים שנלחמו על פריצת המצור. הפלמ"ח הקציב פלוגה מיוחדת שתשמור על תושבי המקום. והיא התבססה בצריפים שליד חדרי הילדים. שני בורות רחבים נחפרו ליד בית התינוקות. על פיהם הונחו קרשים וגושי אדמה שנאספו מהשטח. אלה היו המקלטים. לכאן, הוסבר לילדים, צריך לרוץ כשהערבים יתקפו. בן ארבע תירגל ריצות לתעלה. בן ארבע היה כשנודע על גופות הלוחמים שחולצו מן ההרים, ועל אלה שנותרו מאחור. ביניהם ניצולי שואה שהגיעו לארץ רק ימים ספורים קודם לכן. מילה לא ידעו בעברית. מסתגלים לרובה שהופקד בידם. איך יידעו להפעילו? ומי כבר דיבר שם את שפתם? באזור ההתכנסות שבחולדה אולי הפנימו את גורלם. שנים שלחשו על מה שאירע שם, לניצולי השואה, שהותזו לאותם הקרבות.
את עדר הפרות הוציאו מהקיבוץ, בזמן, למקום בטוח יותר. מזל. כי במהלך המלחמה הפציצו מטוסים מצריים את הקבוצה. תפרו בשרשרת ארוכה את בתיה. אחות הקיבוץ נהרגה כשרצה להציל את הוריה. זה בגלל, הסבירו לילדים, שלבשה את הבגדים הלבנים, החלוק והכל, של המרפאה. ילדים, אסור לצאת לשוחות בתחתונים וגופיה לבנים. כשלא הייתה ברירה, פינו את הפעוטות, עם אימותיהם, לתל אביב. אחד מחברי הקיבוץ, אריה (לונק) אבנון, תיעד את שאירע אחר כך: "ראינו שהאווירון – עם כול היותו נשק רצחני – אין בכוחו להשמיד את הכול… והאדם מסוגל להתגבר על הסבל הפסיכולוגי ולהסתגל לזוועה המעופפת". ואתם יכולים לתאר לעצמכם מה מצאו הילדים כשהוחזרו לביתם. מה חש הילד המופנם ההוא, כבר בן חמש, אל מול ההריסות שגילה. תרמילי הכדורים הפזורים בחצר. זכרון ההפצצה הפך למטרה עבור אותו הילד. 14 שנה אחר כך, רוני חולדאי יתגייס לקורס טייס.
אחי, עמוס עוז
רון חולדאי הכיר את הקרבות על הדמוקרטיה הישראלית בינקותו. בן עשר היה, כשגיבור אחת הפרשיות הפוליטיות הסוערות של אותן השנים נמנה על מייסדי חולדה. שר הביטחון פנחס לבון, שהועלה קורבן בתוך אינטריגות פוליטיות סוערות. מופת של בוקה ומבולקה, בתוך מפלגת השלטון ומערכת הביטחון כאחת. הזקנים רתחו. בן גוריון נתפס כדיקטטור אכזר. מניפולטור פוליטי, שהפעיל את מערכות הביטחון, המשפט, הממשל, התקשורת, לטובתו. זה נורא, זעמו בקיבוץ. "הפרשה" ריסקה את הקריירה של לבון, שחלה שנים אחדות אחר כך ומת. הרוח הרעה, התככים הפוליטיים, הרעל והשליטה באמצעי התקשורת הכריעו גם את גורדוניה. התנועה דעכה אל האין. בחולדה ראו בבן גוריון את האשם. לעולם לא סלחו. מעולם לא השלימו עם תאוות הכוח שלו. גסות הלב. המניפולטיביות המצמיתה.
לכן, אגב, אין זה מפתיע שהמשפחה הראשונה של הימין האינטלקטואלי של אותן השנים, משפחת קלוזנר, שלחה את אחד מבניה להתחנך בקבוצת חולדה. אמו של הילד התאבדה, ואביו התקשה לגדל את היתום, בן יחיד, בגפו. עמוס קלוזנר, לימים עוז. עמוס אומץ בקבוצה על ידי משפחת חולדאי. ואין כתולדותיו של הילד הזה, עמוס, כדי לשקף את עולם הערכים, התרבות, שבו גדל רון.
פרופסור יוסף קלוזנר, דודו של הילד, היה העורך המייסד של האנציקלופדיה העברית. אינטלקטואל נערץ ברחביה. מועמדה הראשון של תנועת החרות לנשיאות המדינה. אביו של בנימין נתניהו, בן ציון, התאמץ הרבה כדי להתקבל למה שניתן לכנות "סלון ספרותי", שהקלוזנרים ניהלו בביתם. כולם רצו להגיע. ועבר זמן עד שהקלוזנרים התרצו וקיבלו את נתניהו לביתם. ברבות הימים הסדיר פרופסור קלוזנר את קבלתו של נתניהו האב לעבודה כעורך באנציקלופדיה המפוארת. צפוי היה גם שהקלוזנרים יפשפשו בציציותיהם של מי שהסכימו שיאמצו את הילד עמוס. מה סולם ערכיהם? מה תרבותם?
בחולדה למדו. גם החקלאים קראו ספרים בלילות, והתווכחו עליהם כל היום למחרת. מוסקים זיתים ומתפלמסים על טולסטוי. אחוות העמים. סוציאליזם א' או ב'. הרפתן שלהם היה מומחה לתולדות התנועה האנרכיסטית ברוסיה. נהג הטנדר בעל קול טנור שחלם על אופרה. ורחוקים מהערצת "הדיקטטור", בן גוריון. רצו שבני הקיבוץ יהיו כמו שחינך הזוג חולדאי. יפי הבלורית, התואר והמוסר. אוהבי אדם ואנשי ספר. לימים יאמץ עוז־קלוזנר את חולדה כבית ראשון. ואם קראת את הסופר עמוס עוז, הבנת את חולדאי.
באוטוביוגרפיה שלו, "סיפור על אהבה וחושך", תיעד את תרומתם למסכת חייו. את רוני, אחיו המאמץ, הכיר בעת שזה היה בן 12. ילד רזה. שתקן. ביישן. מקמץ במילים. "מוטב היה לך לא לנסות לדבר עמו אפילו לא 'מה שלומך?' מפני שהוא היה מחופר עמוק עמוק בתוך ביישנותו החייכנית ורק לעתים רחוקות היה משחרר לכבודך משפט קצר כגון 'בסדר'". וזה, מתברר, לא השתנה במהלך החיים. להוציא הנכונות להכילו. כי כולם אומרים על חולדאי שהוא "ראש עיר נהדר". אבל מוסיפים מיד שהוא "אדם נורא". תילי תילים של מיתולוגיה אורבנית, וגם צחוקים, מתעדים זאת. אחד התורמים הגדולים בעיר, סיפר לי שאפילו לא תודה לא התקשרו להגיד. אבל כשנפגשו חודשים אחדים אחר כך, במקרה, באירוע חברתי. הזמינו לבירה בבר הסמוך. וישבו וקשקשו שם חצי לילה. ואחר כך חולדאי התכבד, ונהג בעצמו, והביאו לביתו. לא בגלל שתרם. לא משום שיתרום. אלא מתוך שככה הוא. קוצני מבחוץ. מתוק מבפנים. כמו שעיצבו, פעם, את "צברינו המתוקים". זה האיש. זו התרבות. זה הדור.
חולדאי ועמוס עוז // צילום: Herlich Rafael ,מתוך הפייסבוק של חולדאי
עוד מעמוס עוז: "כמעט מדי לילה היו הפדאיון תוקפים מושב או קיבוץ או פרוורי ערים, מפוצצים בתים על יושביהם, יורים או מגלגלים רימוני יד אל תוך חלונותיהן של דירות מגורים, וזורעים מאחוריהם מוקשים… (ואני) הייתי יוצא אחת לעשרה ימים לתורנות שמירה לאורך גדר הקיבוץ, שקו-שביתת-הנשק הישראלי-ירדני בלטרון נמתח כחמישה קילומטרים ממנה. מדי שעה הייתי מתגנב לכמה רגעים, בניגוד להוראות, אל צריף המועדון הריק כדי לשמוע חדשות. הרטוריקה הצדקנית־ההרואית של חברה נצורה שלטה בשידורים כשם ששלטה אף בחינוכנו הקיבוצי: 'יעל שיר לכיתה אלמונית'… איש לא השתמש אז במילה "פלסטינאים: הם נקראו טרוריסטים" או "פדאיון" או "האויב" או פליטים ערבים צמאי נקמה". מחד חונכו על ערכים של חמלה לפליט. לאדם באשר הוא אדם. מאידך, גודלו לחיילות מסורה. למלחמה. יורים ובוכים. פער קשה לגישור.
רוני, כמו כל ילדי הקיבוץ, היה מושקע בעבודה פיזית. מסעות כבדים. שדות. חקלאות. הלימודים העיוניים היו פחותים בחשיבותם. שם חינכו לעבודה. לחריצות. ליזמות. ובבית ניגנו מוסיקה קלאסית. ילדי משפחת חולדאי ניגנו בכינור ובחלילית. האב ובניו יושבים תדיר על מדרגות הכניסה לבית ההורים הצר מלהכיל, ומנגנים שירי רועים. ריח צואת הפרות, תסיסת התפוזים ואבק נוצות העופות בלולים, מתערבב במאפה העוגיות. חולדאי מנגן בחלילית, גם היום. היו שנים שהרבה להופיע עם "הבוסתנאים", תזמורת אקורדיונים של בכירים למיניהם. ונגינתו מעודנת. רגישה. פיוטית. את לימודי התיכון, אגב, השלים שנים אחר שעזב את חולדה. וכבר שירת כטייס בחייל האוויר.
הטוב לטיס
בשנות ה־60' החל חיל האוויר לגייס כ־600 פרחי טיס בשנה. רק 60 מתוכם יגיעו כטייסים למסדר כנפיים, השאר יעופו במהלך הקורס. בתהליך רווי מתח ופצע. כולל הדחות, שבוצעו דקות לפני מסדר הכנפיים. בכאב לב. בבושה. מצטייני הקורס, חולדאי בתוכם, הוצבו בטייסות קרב. בהתחלה מיראז'ים, אחר כך מטוסי קרב האמריקאים החדישים, ה"פנטום". טובי הטובים הופנו לקורסי הסבה למטוס הזה. זה המסלול שעשה חולדאי, בוגר קורס ההסבה השני שערך חיל האוויר. וכשמחברים את כל זה לאווירת הנצחון שלאחר מלחמת ששת הימים. עם השיר ההוא, של דידי מנוסי, על הטובים לטיס והטובות לטייסים, מתחילים להבין מאיזה חומרים עשוי חולדאי. זהוב בלורית, תכול עיניים וקיבוצניק ממשפחה חזקה.
כשרואים טייס בשטח
כל אחת מבלי משים
מבליטה את מה שיש לה
ואם אין אז מכסים…
כשאומרים לו בלי ידיים
הוא צוחק בהיסוסים
כי אם הטובים לטיס
הטובות לטייסים
ב־1969, בן 25, נישא ליעל כ"ץ. דיילת בארקיע שגדלה ברחוב קינג ג'ורג' בתל אביב, וכונתה בפי כל "יעל היפה". מאז לא נפרדו. נעו ונדו בין שיכוני משפחות בבסיסים השונים בהם שירת. התרגשו יחד עם ההצבה, כסמ"ט א' (סגן ראשון למפקד הטייסת) של "האחת". טייסת 201, שהייתה הראשונה שהטיסה את הפנטומים 16F בחיל האוויר, ונחשבה לאחת מטייסות החוד של החיל. במהלך השנים פקדו עליה אנשים כמו רן פקר, איתן בן אליהו, אביעם סלע, אמיר אשל וגם חולדאי. אבל כשהוא היה שם, זה היה בנסיבות דרמטיות.
יעל ורון חולדאי ביום חתונתם, 1969 // צילום מתוך הפייסבוק של חולדאי
"האחת" הוקמה בעיצומה של מלחמת ההתשה והוצבה בבסיס חצור. תקופה קצרה אחר כך איבדה את מפקדה, שמואל חץ, במהלך התקפה על סוללות טילים במצרים. ימים אחדים לאחר שחולדאי הוצב ב"אחת", פרצה מלחמת יום הכיפורים. מפקד הטייסת דאז היה בחו"ל והוחזר בבהלה ארצה. אבל אז הסתגר בביתו. התקשה לתפקד. ולא שב לטייסת. חולדאי, צעיר ככל שהיה, לקח את עצמו את הפיקוד. אינטואיטיבית. לראשונה, פיקד על טייסת. ימים דרמטיים, לאומה ולבודדים. חולדאי, ילד במונחים מקצועיים, היה זה שהעביר את התדריכים. ערך תחקירים. דאג לרוח הקרב. למזון. למזרונים שיונחו על רצפת מועדון הטייסת. כדי שיהיה איפה לישון. "לכו לנוח. לכו לישון. כי עוד תצטרכו את הכוח הזה". קר רוח היה. גם בעת שעלו למבצע שהנתונים קבלו אודותיו נתגלו כבעייתיים. שלא לומר רשלניים. הטייסת איבדה במבצע "דוגמן 5", את ליבת הלוחמים שלה. 12 טייסים. חמישה מביניהם הספיקו לנטוש. רק אחד נחת בישראל. כל אחד מבין מה קרה אחר כך, לטייסת הקרב, הכל כך חשובה הזו. מה אירע לביטחון העצמי האישי. הקבוצתי. לאבל הנורא. ולצורך להמשיך, להמריא ולהילחם. ואלה היו נערים שלמדו אותם להניח, שיש להם אמנם יהלום על הז**. שהטובים לטייס. ומה זה עוזר, כשהאבל כל כך נורא?
ביומה ה־13 של המלחמה נפגע חולדאי במהלך אחת ההתקפות על סוללות טילים במצרים. הוא הצליח להחזיר את המטוס, ונחת בנחיתת אונס ברפידים. חמישה ימים אחר כך, מאות קילומטרים צפונה, הפיל מטוס סורי, מיג 21. שלושה מטוסים הצליח להפיל אחרי האסון של "דוגמן 5". ומאז מספרים על כך, בכל פעם שרוצים להעיד על יכולתו להתאושש מהר ממשברים. קוראים לזה חוסן נפשי. זוכרים הכל, אבל ממשיכים הלאה. העיתונאית סימה קדמון, שהייתה פקידת מבצעים ביחידתם, כתבה על כך לא פעם.
בטייסת 201 // צילום מתוך הפייסבוק של חולדאי
בוגרי "האחת" עולים בכל שנה לטקס הזיכרון שעורך חיל האוויר בהר הטייסים. ביניהם הרמטכ"ל הכחול הראשון, דן חלוץ, שטס עימם באותה מלחמה. חולדאי חונך בקיבוץ ובחיל לתרבות של אמת, של אי־עיגולי פינות. נדמה שהרקע הזה מסביר את החלטתו, למשל, לתבוע את מירי רגב על שהוציאה את דיבתו בעת ששיקרה כי אסר על הנחת תפילין ברחובות תל אביב. נקעה נפשו. תראו מה שנהייה מאתנו. ועל כן תבע. בניגוד להיגיון פוליטי. לראש העירייה חשוב שתהיה דלת פתוחה אצל שרת התחבורה. אבל הוא התקוטט איתה, כמו עם קודמה ישראל כ"ץ. עם האחרון עניינית, עם הראשונה מהותית.
כילד, פורים בקיבוץ חולדה // צילום מתוך הפייסבוק של חולדאי
חולדאי כתב לבית המשפט "האמירות של רגב הן דברי שקר העולים כדי הסתה חמורה כנגד ראש עיר (…) תוך הצגה מסולפת ומעוותת של המציאות". נקעה נפשו. ותבע התנצלות וחצי מיליון שקל. הפער הזה, בין האמת לבין בלפור, גורם לאנשים רבים לוותר על הרבה מהטוב שהשיגו עד כה. לעלות לירושלים, על אף הקורונה, ולהפגין. פוגשים שם אנשים, מראשי מערכת הביטחון בדימוס, מוותיקי המשק והתרבות, שקשה להאמין שייצאו כך להפגין, שוב ושוב, בעיצומה של מגפה. איך אמר חולדאי בריאיון לשלי יחימוביץ' בקיץ האחרון? "מה שקורה היום במדינה מחריד אותי… אילו היו בחירות מחר בבוקר, אני קופץ למישור הארצי בגלל שאיני יכול עוד. אני לא יכול להישאר מנגד".
לכבוש את תל אביב
תא"ל חולדאי פרש מצה"ל ב־1989, אחרי שפיקד על טייסות ובסיסים בדרום. אז, פחות או יותר, אימץ כמנטור את עו"ד יגאל שפירא, בן דודו של עמוס עוז. הוא הפכו לחבר קרוב. על בסיס יומיומי. שפירא הוא מוותיקי המוסד. שועל משופשף בהלכות העולם. הוא שליווה את חולדאי בתקופה שבה ניסה להגשים חלומות עסקיים בניגריה (כשנתיים). מכירת מזגנים. גם ניהול מפעל בנייה ברמלה. הוא שסייע להפנים, שעסקים זה לא הוא. והוא שהכריע כשחבר ילדות אחר, אריק כרמון (מייסד המכון הישראלי לדמוקרטיה) הציע שישקול התמודדות על ניהול גימנסיה הרצליה. התיכון שהיה גאוות ומעוז הבורגנות של העיר, והגיע אל עברי פי פחת. ניהול וחינוך, מה טבעי לו מזה? זו לא בושה, אלא חזרה לשורשים. ונתחיל במשמעת עבודה.
כך החל לקבל את התלמידים, בבוקר בשער. ממתין למורים שהתרגלו לאחר. היה פקק נורא. "קצר, קצר", היה קוטע את התירוץ. לא בן אדם, אמרו עליו, אבל מנהל מצוין. ואז הגיעה ההזדמנות לה חיכו. ראש העיר רוני מילוא (ליכוד), החליט לחזור לזירה הארצית ולא להתמודד בבחירות 1998. הקדנציה שלו הייתה אנמית, לא מורגשת. יחד עם יגאל שפירא ניסח חולדאי אסטרטגיה בסיסית: נזהרים מלהתערבב במאורת הצפעים של מפלגת העבודה. הופכים למועמדה הרשמי לראשות העיר, אבל רוקמים רשימה עצמאית שלא תהיה תלויה רק בה. וכאלה היו פני הדברים מיני אז.
כשנכנס ללשכה ברחוב אבן גבירול, מצא עיר על סף פשיטת רגל. משפחות צעירות נמלטו ממנה. בתי ספר קורסים, גני ילדים במחסור, גינות ציבוריות מעטות ומוזנחות. ברחובות רבים הביוב זרם חופשי בחוצות. בחורף שלוליות ענק בכל. בתים הוצפו בדרום העני. מערך הניקוז היה במצב נורא. הכבישים והצנרת העירונית, רקובים. את המסים העירוניים שילמו על פי חשק. חריגות בנייה ורישוי עסקים היו חלק משגרת החיים. כל אלה עניינים קשים לאכיפה. ואינם אטרקטיביים. אי אפשר ללכת איתם לבחירות. אבל חולדאי כמו חולדאי הלך על זה. והקים את התשתית שאפשרה לתל אביב ליהנות מהתחזקות הגלובליזציה. ולהפוך, למה שמכונה, "עיר עולם" – מרכז אורבני של עסקים, תרבות, רפואה ותיירות חזקים ועצמאיים. "מדינת תל אביב". ובתוך כך התמודד עם היתרונות והחסרונות שערים כאלה מתמודדות עימם בכל העולם. עליית ביקושים, למשל, מחירים שמאמירים. מהגרי עבודה. פערים חברתיים. בשעה שמירי רגב קראה "סרטן" למהגרי עבודה, קשי יום, הוא סייע להעסיקם בשדרות רוטשילד. ויצר, בתוך כך, פסיפס אנושי יפה. רב גוניות אנושית. מכבדת. שכל כולה מתמצאת בהתעקשותו להקפיד על שם העיר "תל אביב־יפו". לא כדאי לוותר על התוספת של "יפו" כשאתה משוחח עמו. בעיר שלו החרדים והחילונים דרים בשכונות משותפות. יהודים וערבים. שחורים ולבנים וצהובים. זה אחד מסודותיה של העיר. עם ביקושים שהעלו מחירים. אבל יצרו מקומות עבודה. ואירועי פנאי ותרבות. ובתוך קומם עליו את מי שרוצה להתגורר בחלקים הטרנדיים שלה אבל לא עומד במחיר. וזה, שנים ספורות לאחר שהיו ראשי עיר שדנו ברצינות באפשרות לעקר את שדרות רוטשילד. רק לכלוך הפיקוסים האלה עושים, טענו.
–
ב־2002 חולדאי התלבט. האם להיפרד בתום קדנציה אחת מלשכת ראש העיר ולרוץ לכנסת. עוז, באחד משיאי 'סיפור על אהבה וחושך' (שיצא באותה שנה) כתב על אביו של חולדאי, ש"היה עשוי להגיע רחוק מאוד לו בחר להיות פוליטיקאי, בהיותו טריבון עממי המותיר אחריו בעוברו שובל מבעבע של הערצה יצרית ושל איבה יצרית לא פחות ממנה. אבל עויזר חולדאי בחר לחיות את חייו כקיבוצניק-מחנך, אדם קשה, פרינציפיוני ללא-שום-פשרה, מסוכסך, ולעתים גם שתלטן ודספוטי". כל אחד יכול להבין שזה היה הרגע שבו חולדאי תהה האם זה מה שיאמרו בניו אודותיו. ובחן שוב את האפשרות להצטרף לפוליטיקה הארצית. יעל, רעייתו, חתכה: השתגעת? מי צריך את הגועל נפש הזה? ולא סיימת בתל אביב. בשלב הזה כבר היה כמעט מלך העיר. והיא מעורבת. מבקרת תדירות בלשכתו. חרישית. לבבית. חכמה. יועצת סתרים. ילדיהם גדלו. עתותיו בידו. למה לחזור לטירונות? בשביל מה להמר? ואכן עמיתו עמרם מצנע, ראש עיריית חיפה שרץ באותה שנה וזכה בראשות מפלגת העבודה, הפך בתוך דקות למנהיג מוכפש.
שיחת זום בלשכת ראש העיר // צילום: עיריית תל אביב
וכך, זה חזר על עצמו, פעם אחר פעם. "אני לא אדם שמהמר", הסביר בעת שתהו האם יתמודד על ראשות העבודה שוב ושוב. מול שמעון פרס או עמיר פרץ או שלי יחימוביץ' או יצחק הרצוג. "אני לא קופץ רק מפני שמתחשק לי. אני צריך לקחת החלטות ובשבילי זה החלטות קשות מאוד. והרי אני בגיל שבו כדי להתחיל טירונות מחדש צריך לגייס משאבי נפש מאוד-מאוד רציניים". אבל, הוסיף בואכה הפריימריז ב־2017, "יהיה לא נכון לומר שה'ארצי' ירד מהפרק".
השנים בעירייה שינו את חולדאי. הוא הפך לכל יכול. אנשים שעבדו איתו בשנים הראשונות וגם באחרונות מתארים אדם שהפך קשה יותר, קצר רוח, מנהל נרגן. מנהיג שמביא תוצאות, אבל שקשה מאוד לעתים לעבוד איתו ולצדו. הבועה הפכה את דמותו, בעיני עצמו וסביבתו, למעין "מושיע מדף". כשמפלגת העבודה הידרדרה, עלו אליו לרגל. בדרך כלל אמר לאותם משחרים לפתחו ולהנהגתו, שהוא מוכן לבוא להנהיג את המפלגה ברמה הארצית, אבל רק אם יקראו לו. שאין לו כוח לפריימריס. כך תפס את כוחו. חשב שסיפור ההצלחה המקומי ברור לכולם ברמה הארצית. זו הייתה תפיסת מציאות לקויה משהו.
אז מה קרה הפעם? ולמה עכשיו? כשהוא כבר בן 76. שליט בלתי מעורער של העיר. שזו הקדנציה החמישית, שבמהלכה הוא מצליח לסגור החלטות מהותיות בישיבות סגורות בלשכתו. כשהעירייה כמעט אינה תלויה בשלטון המרכזי. ושאפילו עתה, בשיא משבר הקורונה, הוכיח זאת הלכה למעשה, החל מהסדרת מערך בתי הספר ועד לקיחת חלק ממבצע החיסונים על גב הלוגיסטיקה היעילה של העירייה וביה"ח העירוני איכילוב. מי שהגיע להתחסן בכיכר רבין לא הופתע. מספר דקות בתור, מתחסנים וממשיכים הלאה. אפילו המוזיקה בחלל ההמתנה שלאחר ההזרקה הייתה בול, כמו שצריך. מזכיר את השירות בעיריה, שהפך יעיל ואדיב, מזמין ונוח, לעומת העשורים הקודמים, בהם הוא היה סיוט של כל תושב.
בחירות 2003 // צילום: ניר כפרי, ׳הארץ
הישראלים שנשבר להם
תל אביב עוברת עכשיו רעידת אדמה כלכלית־חברתית. הרחובות ריקים. החנויות סגורות. התנועה דלילה. אין תיירות. הכלכלה דועכת. משפחות צעירות מחפשות דיור מחוץ לעיר. העירייה, למרות שלא פורסם זאת, מקלה על בעלי עסקים. זה יצמצם את הכנסותיה. ומי בכלל יודע מתי תסתיים הקורונה. אם בכלל. ומה תותיר אחריה. והכי נורא, שנראה כי אפשר שמה שניצל מהווירוס יוכחד בשל עבודות הרכבת. שיביאו, ממש בקרוב, פקקי תנועה אימתניים. אוויר מזוהם. כבישים מרוסקים. אפילו כיכר רבין תיחרב לרגע, לטובת שטח התארגנות לחפירות הרכבת. עם טרקטורים ודחפורים ורעש נורא. ולך תדע מתי זה יסתיים. ואיך. האם זה הזמן של חולדאי להיפרד? ללכת בשיא?
מה שהביא להקמת "הישראלים", מלבד שינוי דעתה החד־משמעי של רעייתו יעל, אינו סיפור של איש אחד. אלא של דור שלם. שחלק מסיפורו סופר כאן. החברים של חולדאי מחיל האוויר נהגו להיפגש מדי חודש, בפרלמנט גברי שניהלו במסעדת 206 מול בית העלמין בקרית שאול. דן חלוץ, גיל רגב, איציק אמיתי, גדעון אילת, יורם רונן, אמנון גוריון, בני קרייתי, רשימה חלקית. כולם פחות או יותר בני גילו. ילדי קום המדינה. שהבטיחו להם חברה צודקת יותר, אם רק יקריבו. שיהיה כאן מאמץ לשלום. ושגשוג. וחברה אנושית. דמוקרטית וליברלית. אנשים שלא רק שהיו מוכנים להשליך את נפשם למען המולדת, אלא גם עשו זאת. מגש הכסף הידוע. הם אנשים שחשבו שלא תהיה התנגשות בין "יהודית" ל"דמוקרטית", שאין סתירה בין השניים. שדואגים לעתיד המדינה ולאיזו חברה תהייה כאן. שמתקשים להשלים עם הניסיון לקעקע את עצמאות בתי המשפט. הכנסת. הפגיעות בשומרי הסף. מזהי "תהליכים", אתם יודעים.
הם לא יסלחו למי שהטביע בהם את הכינוי בוגדים. לא יסלחו לראש הממשלה, שבנו צייץ את הערכתו אל אנשים כמותם בעקבות הופעה של חולדאי על המסך: "השמאלנים הזקנים, עם מודעות עצמית של קרפדה, מקרקרים הערב בטלוויזיה בפאתוס שנראה כמו פארודיה, הוא פשוט מביך, מופרע וסוריאליסטי לחלוטין. אשכרה מופע של החבובות!". ולכן אתה פוגש אותם בהפגנות על הגשרים. בבלפור. בכיכרות. בצמתים. הצמרות ההיסטוריות של מערכת הביטחון, הכלכלה, התרבות והרפואה. גיבורים מיתולוגיים של המוסד, שמפרסמים בפייסבוק את תמונותיהם עם דגל שחור. זועמים. כואבים. מתביישים שתמכו בבני גנץ.
כשגנץ עוד שקל לעשות החייאה מלאכותית לחייה של ממשלת נתניהו שלה נתן לגיטימציה, באותו מו"מ בו נעזר בחיים רמון, חלק מהחברים התחרפנו. אז, כמו יעל, הם אמרו לחולדאי: רוץ. כדי שלא יגידו שלא ניסינו. כדי שנוכל להיפרד בשקט מהארץ הזו. רוץ רוני רוץ. זה עכשיו או אף פעם.
דג מחוץ למים
"הישראלים" הייתה אמורה להיות הבטחה גדולה. אבל חולדאי עשה שגיאות מן הרגע הראשון. הגיוס של אבי ניסנקורן נחשב כהצלחה משמעותית, אך כמעט כל מה שבא אחר כך, נוהל עקום. היעד הריאלי שדיברו איתו עליו היה כ־12 מנדטים. חלק מהחבורה שסביבו לא היה מוכן לשמוע: או מועמד לראשות ממשלה, או כלום. כך נעשו שגיאות הקמפיין הראשונות. חולדאי לא הבין את הדינמיקה של בחירות ארציות. האיש רגיל, מסבביו העירוניים, לנמנם עד הדקה התשעים, וכשבועיים בלבד לפני ההליכה לקלפי "לפתוח מבערים" ולנצח בקלילות. כך הצטברו סביבו לא מעט אנשים מתוסכלים בחודש האחרון. הוא החליט שלא להחליט. ממסמס מגעים עם יאיר לפיד ומפלגת העבודה, כדי לא לוותר על אופציות. ההופעות הפומביות שלו היו גרועות ברובן. הוא נראה נזפן ונרגן. והתקשה לקבל ביקורת. האיש היה רגיל שהכל מצליח לו ככה, אז למה לשנות?
סביב חולדאי יש אנשים טובים. מהימנים. אין אווירה רעילה, אין אינטריגות. אבל לו וגם להם הייתה חוסר הבנה של הפוליטיקה הארצית. אנשי ניסנקורן שהצטרפו למטה ניסו לקחת חלק יותר דומיננטי, וצלחו בכך באופן חלקי בלבד. הצעות רבות חולדאי ביטל. הוא, למשל, לא הסכים לדבר על הבטחות בחירות. היבט בסיסי בקמפיין ארצי. אבל מבחינתו? בשום אופן, "זה פופוליסטי". הסתכל בזלזול על נפתלי בנט ואחרים, שהציגו תכניות והבטחות. הוא ויתר על הצעות רבות למפגשים, ל"פוטו אופס", לצעדים בסיסיים של קמפיין בליגת העל. גם הרכבת הרשימה נוהלה באופן חובבני. חלק הכירו את חולדאי או את ניסנקורן לפני, חלק עלו לרגל. לא נעשתה עבודת איתור וחיזור, שתביא שמות חזקים. והיו כאלה במצאי.
חולדאי וניסנקורן בהשקת 'הישראלים' // צילום: נס הפקות
בסיורים ברחבי הארץ הוא נראה לעתים כדג מחוץ למים. לא מכיר באמת את הפריפריה הדרומית והצפונית, כמו פוליטיקאים ברמה הארצית שרגילים לכתת רגליהם בין אירועים, מנהיגים מקומיים או סתם עסקנים. חולדאי לא הכיר אנשי מפתח במקומות האלה. בין חדרה לגדרה אני מוכר, הודה מול אחד מאנשי שיחו, מחוץ לטווח הזה – לא מספיק.
את המגעים עם המפלגות האחרות, כאמור, הוא לא ניהל באופן מושקע. בירון זליכה הוא זלזל. את שלח מיסמס. עם יאיר לפיד יש לו היכרות רבת שנים וידידות. השניים נפגשו מעת לעת, ומעריכים אחד את השני. זה לא היתרגם למו"מ שהיה יכול ליצור מפלגת מרכז שמאל גדולה ומשמעותית. כשכבר צלל בסקרים אל גבול אחוז החסימה ואף מתחתיו, עוד היה אופטימי. ביום הפריימריז לראשות העבודה אמר לסביבתו: מרב מיכאלי תיבחר, ואז היא תבוא אליי. הם יחברו אלינו ואני אוביל. נגיע לשמונה מנדטים, ועם מומנטום המשכי כבר נטפס לנתון דו־ספרתי. אתה לא מכיר את מרב, אמרו לו אנשיו וגם ניסנקורן. זה לא התסריט הסביר. חולדאי, מעידים סביבו, כל הזמן ניתח את מפת המנדטים, וכל הזמן שגה. ניהול הקמפיין היה נוראי, זה היה גדול ממנו, הודה מי שהודה מבין האנשים הקרובים ביותר אליו.
זמן קצר אחרי השקת הרשימה, נערך לחולדאי מפגש זום עם כמה עשרות אנשים. כולם מעשירי הארץ ומנהלים בכירים במשק. מוצלח זה לא היה. חולדאי לא הסכים לתת הבטחות, להציג תכנית. המנטרה נשארה אותה מנטרה: נתנו לי את המפתחות בתל אביב וזה הצליח, אם יתנו לי את המפתחות למדינה, אדע מה לעשות. "אני לא מוכן לפופוליסטיקה". אחד מבכירי המשק, שתלה בו תקוות, אמר למי שאמר לאחר המפגש הזה שהוא מאוכזב. מול ביבי, שהוא קוסם, צריך קוסם. זה לא זה.
כישלון יחיד, ופרידה
גם כשהנסיקה מטה כבר נראתה ברורה ולא בת היפוך, חולדאי התעקש. חברים ומכרים נתנו תרומות וערבויות. זה הניסיון האחרון, אמר לכולם. חייבים להחליף את השלטון. אני איש ביצוע, הבחירות האלה הן לא על ימין ושמאל, אלא על ניהול וכלכלה. מי טוב ממני מבין המתמודדים? אמר, ולא לקח בחשבון את הפקטור הפוליטי. מיאן להקשיב, להתמסר. ועדיין, ניסה. יצר קשרים, ערך סיורים, גייס כספים. חידש מערכות יחסים ישנות. אחת מהן היא עם פורש כחול לבן, השר לשעבר אסף זמיר. חולדאי וזמיר מחזיקים במערכת יחסים טעונה. עשור היה זמיר סגנו, בן טיפוחיו. אבל בשנים האחרונות חולדאי התנהל בקשיחות ובחוסר סבלנות גוברים מולו. כשזמיר החליט לרוץ לראשות העירייה, חולדאי זעם והקשר נותק. אחרי השקת הישראלים השניים נפגשו, הדם הרע נוקה.
ההתרשמויות ממנו בזמן הקמפיין הקצר והבעייתי היו מעורבות. חלק אמרו שגם כשצלל בסקרים, נראה בטוח בעצמו, מחויך ונמרץ. מקורבים אחרים מתארים אותו במצב שונה. ראינו רון אחר, הם אומרים. לעתים נראה מובך כפי שלא היה מעולם. אדם שכל חייו היו כוח ועוצמה, טעם כישלון צורב. מי שהיה רגיל ללכת ברחובות העיר ולצעוק, ודברים נעשו מיד, חש את טעם האכזבה. מפסגת המשילות, כוח ביצוע, הנהגה בלתי מעורערת, הוא הבין פתאום את המגבלות. משהו נסדק.
מספר ימים לפני סגירת הרשימות, הגיע אליו אבי ניסנקורן. השניים היו ביחסים טובים. מסביב ניסו לנפח מתיחות ביניהם. היא תוארה באופן מוגזם אל מול המציאות. עד הסוף, הם שמרו על יחסים טובים. אבל כשניסנקורן הבין לאן העסק הולך והחליט לפרוש, חולדאי דיבר על לבו. חכה עם ההודעה עד רגע לפני סגירת הרשימות. שאוכל לבוא במצב טוב יותר למו"מ על חיבורים. ניסנקורן לא ראה בזה טעם. הוא סירב לבקשה, והודיע על פרישה ארבעה ימים לפני המועד הקובע.
חולדאי לא ראה את זה בא. שנים שעולים אליו לרגל. מפא"יניקים זקנים, ותיקי 'העבודה', וגם כוחות פוליטיים צעירים. תציל אותנו, תוביל את המפלגה ותחזיר אותה לימי רבין ופרס. הוא התרגל לכינוי "הראיס", וחיבב אותו. השנים האלו בתל אביב עיוותו במשהו את הקלט הפוליטי שלו. כשכולם מכרכרים סביבך, כשברחובות העיר קוראים לו בכל יום "אתה ראש הממשלה שלי"; כשתל אביב פורחת והבחירות המוניציפליות הן טיול נעים בפארק, אתה משוכנע שכוחך הפוליטי הוא משהו אחר לגמרי לעומת מה שהוא במציאות.
דגל לבנון מואר על עיריית תל אביב // צילום: תומר אפלבאום, ׳הארץ
בסופו של דבר, רון חולדאי שבז למפלגות אווירה, הקים בדיוק מפלגה כזו, וימיה היו קצרים, מבולבלים ועצובים. הוא לא ידע להתנחמד, לא ידע להתראיין, היה רגיל להיות מלוטף ומחוזר. העיתונות המוניציפלית, שכמעט אינה קיימת, אינה דומה לזירת הסיקור הפוליטי הארצית. כשהפירגונים מהברנז'ה ומאבירי הליברליות הוחלפו בחיצים, הוא התבלבל. מסך עשן עלה בקוקפיט שלו, בדרך לניווט לשום מקום.
פסקת סיום קצרה לפי ההתרחשויות. נשלים אותה מחר בסגירה בתקווה שהכל כבר יהיה ידוע. פסקת סיום קצרה לפי ההתרחשויות. נשלים אותה מחר בסגירה בתקווה שהכל כבר יהיה ידוע. פסקת סיום קצרה לפי ההתרחשויות. נשלים אותה מחר בסגירה בתקווה שהכל כבר יהיה ידוע.
גאוות יחידה | "ממלכת ישראל" מול "ממלכת יהודה"
במובן מסוים, אפשר לחלק את דמותו של חולדאי כראש עירייה על פני שתי תקופות. בעשור הראשון בתפקיד, הוא היה מזוהה עם התשתיות, הסדר, הפיתוח. בעשור השני, כבר הפך מזוהה למעין "ראש ממשלת תל אביב", ואם תרצו – ראש ממלכת ישראל, מול ראש ממלכת יהודה – נתניהו. הגנה על ערכים ליברליים, על בועת השפיות, הדמוקרטיה והפתיחות. צעדים סמליים כמו הארת דגל לבנון על העירייה, לאחר אסון הפיצוץ בביירות. בתווך היו מאבקים רבים, כמו פתיחת המרכולים בשבת; ועד מאבקים נעימים יותר, כמו על אירוח האירוויזיון, שהפך לעוד אירוע מוצלח עבור חולדאי והעיר, ושמיצב את שניהם כפוסטרים של ישראל הדמוקרטית, הליברלית, הגלובלית – וגם הכיפית והמגניבה.
אחד המהלכים שמיצבו את חולדאי במקום הזה הגיע כבר בתחילת כהונתו; זוהי התמיכה בקהילת הלהט"ב, שריכוזה הגדול ביותר הוא בתל אביב. קשה להמעיט בחשיבותה. אנשיה כבר היו בשנות התשעים באמצעי התקשורת כולם. ראש העיר הקודם, מילוא, ליברל ככל שיהיה, לא הזדהה בגלוי. חולדאי מינה ב־1998 את אדיר שטיינר, פעיל קהילה בולט, לדובר העירייה. במהלך הקמפיין הראשון שלו הגיע למצעד הגאווה הראשון. ב־1999, שטיינר וחולדאי פרסו חסות על אירועי הגאווה הגדולים שהפיק רותם דנון (עורך 'ליברל' כיום), שהפכו בעזרת העירייה למצעד ענק ושורת אירועים עירוניים.
חולדאי המשיך להתייצב לצד הקהילה בגלוי, מוחק ביטויי עבר מביכים שלו לגביה בקלילות. הוא עבד בצמוד עם חבר המועצה הוותיק איתי פנקס (מרצ), והקים עמו את "המרכז הגאה", מרכז קהילתי גדול ועתיר משאבים לטובת הלהט"בים תושבי העיר והמדינה כולה. המצעדים והפעילות הקהילתית הענפה שדרגו את העיר גם מבחינה תיירותית, והיא הפכה לנקודת חובה על מפת התייר הגאה. אלה הגיעו לכאן במאות אלפים לאורך השנים.
–
- רון חולדאי: דיקטטור או דמוקרט מכיל? מאת שרה ליבוביץ-דר
- המסע של אבי ניסנקורן // פרופיל מאת רונית ורדי
- המרוץ של מיקי זוהר // האם הוא יהיה יו"ר הקואליציה הבא? // פרופיל מאת רונית ורדי
