fbpx

קוסמופוליטיות מושרשת // מאת אירינה נבזלין

או: איך השמאל המערבי יידע להתמודד טוב יותר עם הניכור שחשים רבים כלפיו

0

קשה להתעלם מהעובדה שבמדינות דמוקרטיות רבות – ובמיוחד במדינות המערב בהקשר זה – השמאל נמצא כעת בנסיגה. כך בוודאי גם בישראל, כאשר הימין מכריע בבחירות, ונדמה שגורלו של השמאל להישאר באופוזיציה; או, בראייה רחבה יותר, בשולי החיים הפוליטיים.

האם משהו השתבש במחנה הפוליטי הזה? אם כן, מהו?

קיטוב הזהויות הוא כנראה אחד מהנדבכים לכך. לא כולם, כמובן, אבל רבים המגדירים עצמם כשמאל פוליטי רואים כמעט בכל מי שגאה בשורשיו כ"לאומן קיצוני". בשמאל צודקים כאשר תוקפים את הדעות הקדומות והרעות שבאידיאולוגיות של הימין קיצוני, אבל נדמה שרבים מאנשי השמאל אינם מצליחים לראות במה הם עצמם הרחיקו לכת יתר על המידה, אולי מבלי להרגיש בכך. שהם אינם מבחינים בכך שרבים מאוד אינם מוכנים לסגת ממסורת, משייכות היסטורית, משורשים.

זו סיבה עיקרית לקושי של השמאל למשוך כמויות משמעותיות של מצביעים בישראל ובחלק ממדינות המערב. חלק מהשמאל אינו מקבל את הרעיון שאם אתה מחובר לשורשיך – כלומר, מטפח את המסורת, התרבות וההיסטוריה שלך – אז יש לך בסיס מוצק להתמודד עם עולם גלובלי, גדוש אינפורמציה, מורכב ומבולבל.

כדי להבין טוב יותר את הרעיון, נניח שהשתייכות לשבט או למשפחה לאומית מורחבת היא דבר רצוי מנקודת מבט פסיכולוגית. שבט או לאום, בבסיס שלהם, הם "קבוצות תמיכה" שמעניקות לחבריהן תחושת ייעוד ואחריות משותפת. אנשים יכולים להיות ביקורתיים כלפי הקבוצה ועדיין לצפות לחיבוק ממנה, כפי שקורה בין בני משפחה קרובים.

קבוצות סוציאליות מן הסוג הזה משמשות לנו עוגן. אתה יכול לשנות את דתך, את מינך ואת השקפותיך הפוליטיות, אבל אינך יכול לבחור את המשפחה שאליה נולדת. אם ניקח עץ בתור מטפורה לפרט, אזי נדמה את שורשיו לשבט, ללאום.

אולם הספקן ימצא עד מהרה את הבעיה, והיא הקונפליקט בין ערכים ספציפיים כלשהם לבין ערכים אוניברסליים. אם אכפת לך רק מבני עמך, איזו התחייבות יש לך למי שאינו משתייך לקבוצתך?

אנחנו יכולים להתחיל בפתרון הקונפליקט הזה, אם נהרהר ונחשוב לרגע מה אנחנו מקבלים ומה המגבלות של התועלת הזו. מצד אחד, כשאנחנו מחוברים לשורשים, זה עוזר לנו להתמודד עם קשיי החיים, אבל מאידך, אם החיבור הוא הדוק מדי, זה מבודד אותנו. הסכנה היא שלא נוכל לראות מעבר לנקודת המבט הלוקאלית שלנו, ומכאן גם המוגבלות.

על כן דומה שהאפשרויות העומדות לרשותנו אינן כה רבות. פירוש הדבר, אם נשוב למטפורה שלנו, הוא שאם אנחנו ממוקדים יותר מדי בשורשים שלנו, אנחנו שוכחים מהעלים של העץ הפונים החוצה אל העולם. לשמאל, בהכללה גסה כמובן, יש את העלים על העץ – הוא מצטיין ברוחב אופקים ובגלובליות – אבל הוא התרחק משורשיו ואינו מסוגל לעמוד איתן.

שתי האופציות מדגימות כיצד זה בא לידי ביטוי בפוליטיקה המקוטבת של היום. אולם מעט היסטוריה תעזור לנו לראות את התבנית האפלה, החוזרת ונשנית, והמסוכנת.

ב־1946 הצליף הרודן הסובייטי יוזף סטלין באינטלקטואלים, בסופרים, באמנים ובמדענים סובייטים, על ש"אינם מספיק פטריוטים". לטענתו, הם העזו לבקר את מדינתם ואת התרבות של ארצם, וכל זה תוך שהם מחפשים השראה בחו"ל. בכתביהם, לדבריו, "הגיבור הסובייטי" נראה "נחות ביחס לכל דבר מן הארצות האחרות". ה"קוסמופוליטיות" הזו, כך אמר, מזיקה למדינה. הוא סיכם ופסק שהגיע הזמן לצאת במערכה נגד מגמה זו.

הייתה זו ללא ספק תגובה בוטה להרגל בריא מאוד של בחינת החברה בראייה פילוסופית – על רקע המחשבה והתרבויות של העולם. בנאומו השתמש סטלין בביטוי "קוסמופוליטים נטולי שורשים". השלטונות הסובייטיים מיהרו לאמץ את הביטוי שעזר להם לזהות ו"לטהר" את מי שלדעתם לא היה מעוגן דיו במסורת ובאידיאולוגיה של המדינה. ושלא במקרה, רבים מבין האזרחים הבלתי פטריוטים הללו היו יהודים, וה"טיהור" הזה של סטלין קיבל נימה אנטישמית.

האשמות מהסוג הזה אינן רק שרידים מן העבר. אתרי אינטרנט של לאומנים לבנים החלו לאחרונה לפלוט לציבור הקוראים שלהם רעיונות מלאי שנאה בנוגע ל"קוסמופוליטיות". כך, לדוגמה, חברים באתר ושמו Stormfront כותבים הערות על מהות המונח הזה לדעתם. אחד מהם גורס: "הקוסמופוליטיות היא האנטיתזה ללאומניות אתנית לבנה", ולדברי אחר, "האויב הוא האליטה הגלובליסטית שרואה את עצמה בתור קוסמופוליטית". ובאותה נימה, נשיא רוסיה ולדימיר פוטין – וכמוהו דמויות פוליטיות לאומניות נוספות באירופה – שב וקובל על "כוחות גלובליים", המאיימים על "ערכים לאומיים".

אבל האם ביקורת נגד קוסמופוליטיות – בעבר ובהווה – צריכה להידחות על ידינו כדבר מוטעה מיסודו? בעבר, בייחוד בעידן ההשכלה של המאה ה־18, קוסמופוליטים או "אזרחי העולם" לא התנגדו כלל לטפח את שורשיהם. הם ידעו כיצד להעשיר ולהאיר את פינותיהם הקטנות בעולם הגדול כדי לחפש אחר ידע גם מעבר לים.

לכן אולי נוכל להתחיל לנסח אלטרנטיבה פוליטית להווה ולטבוע מונח חדש. מדוע לא נציע במקום "קוסמופוליטיות נטולת שורשים", משהו אחר, נניח "קוסמופוליטיות מושרשת", ונדגיש את היותה חיונית? בתור קוסמופוליטים מחוברים לשורשים, אנחנו גאים בהבנת המסורת שלנו ובהבנת מקומנו בה, וזאת מבלי לוותר על משהו שהוא טבעי: עיצוב זהותנו הקבוצתית, כשבה בעת תמיד נהיה פתוחים לעולם המגוון שהולך ומתמלא בקשרי גומלין. עבור השמאל הפוליטי המערבי, זהו צעד טוב כדי להחזיר אל שורותיו קהלים מכריעים מקרב המתונים.

היכן להתחיל? התשובה היא – בחינוך. אם אתה מודע לשורשיך (ויודע היטב מי אתה), כבר יש לך נקודת מוצא בטוחה כדי להעז. המעגן הבטוח יזמן את היתרונות של פתיחות ויכולת ההתאמה. מנהגים, רעיונות ואמונות שונות לא יאיימו עליך, ומכאן ואילך תלך ותפחת הסבירות שתסתגר בתוך איזו קונכייה משוריינת.

אם נלמד את הצעירים שלנו על שורשיהם, זה יעזור להם לבנות תחושה איתנה של זהות ושייכות ויספק להם בסיס להתמודדות עם עולם המשתנה במהירות.

רוצים לקבל את המגזין בכל חודש עד הבית? עכשיו במבצע למנויים חדשים - גיליון ראשון במתנה.
השאירו פרטים ונחזור אליכם:

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook