fbpx

צמד ללא חמד // טור עורך

0

רשימה ארוכה של שונאים יש לו, לבנימין נתניהו. ואיני מדבר על כמחצית העם, שמשוכנע שהוא מנהיג נורא, שבסיסו האישיותי האפל והמסוכסך גורר אותנו כחברה למקומות רעים מאוד.

 

לא, בני הפלוגתא שעליהם מדובר הם דווקא מי שליוו אותו במשך שנים. אני מכיר עשרות מהם. חלקם פוליטיקאים, חלקם פונקציונרים שעזבו את השירות הציבורי. חלקם היו חבריו האישיים. חלק מאלה עוד נזהרים שלא לתקוף אותו בפומבי. אחר משחרר את חרצובות לשונו ללא דין וחשבון. חלק עדיין שם, תחתיו, נושכים שפתיים ומחשבים חישובים אין קץ. בדרך כלל התוצאות הן משוואה פחדנית של לא לעשות כלום, מחשש כי יבולע להם, או משכנוע עצמי עמוק, שצריך לאכול את החרא, כי אין אין אין עוד מלבדו.

 

על חלקם לא תשמעו יותר. נניח, חברי ילדות כגבי פיקר. חלקם יצאו בפומבי נגדו, אפילו היו חלק מקוניקטורות שניסו לפגוע בכוחו. איל ארד לדוגמה. חלקם שותפיו, עדיין. אחד מהם, משה כחלון, אפילו חוזר לליכוד בחסותו, תוך שהוא זורק עקרונות לפח ומכופף ברך בפני המלך.

 

חלקם הם כמו גדעון סער, שזכה לתהילה לאחרונה. פעמיים יצא נגד נתניהו: אחרי עוד סבב עזתי מתסכל, ובעקבות ההבנה שנתניהו תופר מהלך חקיקתי שסופו מילוט מאימת הדין. מה היה לסער להפסיד בעצם? הצעה מבזה, במקרה הטוב, לכהן כשר לשוויון חברתי? בחישוב קר, הוא העדיף להתריס ולהיות היחיד שבונה את עצמו כאלטרנטיבה שלטונית בליכוד כרגע. כמה מילים נשפכו על סער, כמה פרגון בעיתונים ובאולפנים. וכמעט לא שמו לב לסייגים על סייגים שבנה סער בטיעוניו. לסיבובי הכיבוס והריכוך שעברו מילותיו, טרם ראו אור וציבור.

 

וממילא, מי כבר זוכר? כי את שעשה אביגדור ליברמן לנתניהו, עשרה גדעון סערים לא יוכלו. לא בעת הזאת. מי שעוקב מקרוב ומכיר את מערכת היחסים המפותלת בין השניים, לא יתפלא. כי אם מישהו מכיר את נתניהו הכי טוב מצד אחד וגם הכי מלא שנאה ותאוות נקם מצד שני, הגיוני שיהיה האיש שבנה – ונבנה – איתו. שחזה בו כפוליטיקאי צעיר. שהיה צמוד אליו, אפילו לפני ששרה בן ארצי הגיעה. כמות הסוסים שגנבו ליברמן ונתניהו יחד, בשנים העליזות והסוערות שבין 1988 ל־1997, יכולה למלא 100 פעמים את הדרבי של קנטאקי.

 

מאז, הוא סחט ממנו 11 מנדטים ברשימה משותפת (ב־2013), לקח את משרדי החוץ והביטחון כחבר קואליציה ולא בכיר ליכוד. והמשיך לראות איך נתניהו מתמרן אותו, עוקף אותו, מזלזל בו. לעיתים גם הפרנויות עלו (משוללות בסיס, סביר להניח), שנתניהו הוא שהניע החקירות נגד ישראל ביתנו. ליברמן הודיע מראש בבחירות האחרונות – לא אתפשר. איש לא האמין. עכשיו הוא מוקד לארטילריית אימים מצד נתניהו ואוהדיו. אבל את שעשה איווט לביבי, היה אפשר לחזות מראש. ליברמן, כמו שאומרים באנגלית, חזר כדי לנשוך אותו בתחת. וגם אם העקיצה תהרוג אותו פוליטית, מבחינתו, כנראה, זה היה שווה אפילו את המוות עצמו.

 

קריאה נעימה,

רותם דנון


 

למה השמאל כזה פראייר? // הטור של נדב איל

נדב איל / 6 באוגוסט 2019

איה נאפה ותחושת הצדק הישראלי (והכיבוש) // הטור של שי גולדן

שי גולדן / 7 באוגוסט 2019

הבגידה הגדולה // הטור של נחמה דואק

נחמה דואק / 6 באוגוסט 2019

בעיטה לחיבורים // הטור של איילת נחמיאס־ורבין

איילת נחמיאס-ורבין / 7 באוגוסט 2019

כשהמנצחים מפסידים (ולהפך) // הטור של רותם דנון

רותם דנון / 7 באוגוסט 2019

בואו נדבר על הבנייה הפלסטינית בשטחי C // הטור של גרשון הכהן

גרשון הכהן / 12 באוגוסט 2019
בית הדבש בסילוואן מרכז מורשת יהודי תימן צילום : אמיל סלמן

כבוד למגזר? עדיפה השפעה // טור עורך

רותם דנון / 7 באוגוסט 2019