fbpx

פריחת השחיתות, שחיקת הבושה // הטור של דוד חודק

0

עד סמוך לגיל 20 הייתי בטוח שאני משתייך לעם סגולה איכותי. למרות ששמעתי על עוולות ופשעים שאירעו בקרבנו, הייתי בטוח שמדובר במקרים חריגים וכי יש דברים שלא יקרו אצלנו. המפגשים עם המציאות לימדו אותי שאנו עם ככל העמים. בקרבנו שקרנים, מושחתים, בוגדים, רוצחי נשים, ילדים וזקנים, רוצחי מפגינים ורוצחי ראש ממשלה, לוקחי שוחד ונותניו, חוטאים ומחטיאים.

במלחמת יום הכיפורים ראיתי גם צדדים אחרים כמו גבורה, רעות, מסירות נפש והקרבה. רבים וטובים נתנו לארצנו את "כל אשר יכלו לתת", כדברי המשורר נתן יונתן, ששכל את בנו ליאור באותה מלחמה. מאז כיפור 73' אני, כמו רבים מאיתנו, מיטלטל בין שמחה בשיאים עליונים ועצב בשיאים תחתונים של החברה הישראלית, כשהאחרונים מתרבים והולכים. לעיתים, כשתחושת הייאוש מתגברת ובאין מזור, עולה בראשי הקריאה "זעקי ארץ אהובה", שהיא כותרת ספרו של הסופר הדרום אפריקאי אלן פטון. אולי זיעת בוני הארץ ודם מגיניה יצעקו אלינו מן האדמה ונתעורר.

במונחים של מדדים בינלאומיים לשחיתות, ישראל מתגלה כמדינה מושחתת למדי. גם מגמת הירידה המתמשכת שלנו במדד זה מדאיגה. ב־2019 ירדה ישראל למקום ה־35 מבין 180 מדינות. המדינה נמצאת רק שבעה מקומות לפני הקו האדום של ציון 50, שמתחתיו מדורגות המדינות כ"בעלות שחיתות גבוהה". גם בקרב מדינות ה־OECD ישראל נמצאת הרחק בשליש התחתון, במקום 24 מתוך 36 מדינות.

כבר לא מעט שנים שאנו נתקלים במופעי שחיתות בקרב ראשי ממשלה, שרים, ראשי רשויות מקומיות, חברי כנסת, אנשי דת בכירים, קצינים בכירים ופרקליטה בכירה בשירות המדינה. האם זו גזירת גורל? נקווה שלא. צריך להילחם בשחיתות עד חורמה ולעצור את מגמת ההידרדרות. לזכור שמדינות יכולות להידרדר במהירות רבה. ונצואלה, שהייתה מדינה עשירה יחסית, ליברלית ומתקדמת, הפכה בתוך 15 שנים למדינה ענייה, שתושביה חווים רעב ומצוקה ומנסים לברוח ממנה בכדי לשרוד. מובן שרבים בקרבנו הם ישרי דרך, מוסריים ואתיים. אך השחיתות היא וירוס מסוכן, שיכול להדביק רקמה חברתית גדולה ולהפוך לחלק מהתרבות וההוויה הישראלית. במצב כזה גם רגש הבושה נעלם, והמציאות הופכת למשחק של תפוס כפי יכולתך. מומחי הנפש יסבירו שרגש הבושה אינו מולד, אלא נרכש דרך אינטראקציה עם התרבות ומנהגי החברה. הבושה "החברתית" בישראל כבר אינה מהווה מחסום מפני השחיתות, שהופכת לנפוצה ויומיומית. כך, גם הבושה העצמית מפני הדמות האידיאלית שאדם שואף להיות נשחקת עם התגברות תרבות השחיתות.

ניקולו מקיאוולי, בספרו 'דיונים', עוסק בעלייתן ונפילתן של אומות, תוך ניתוח פריחתה ודעיכתה של האימפריה הרומית. לדבריו, אחת הסיבות לנפילת אומות היא השחיתות. השחיתות הוגדרה על ידי מקיאוולי לאו דווקא כהתנהגות לא ישרה של יחידים. הגדרתו כוללת פריקת עול, זלזול בחוקי המדינה ובנורמות החברתיות, וכן העדפת האינטרסים הפרטיים על טובת הכלל, היעדר מנהיגים טובים ואי־שוויון חברתי. נשמע מוכר, לא?

השחיתות בישראל כוללת את השחיתות המקיאוולית וגם את שחיתות היחידים. הגענו למצב שכאשר מישהו קובל על שחיתות שבה מואשם בעל תפקיד ציבורי, מזוטר עד הכי בכיר, התגובה היא – "עזוב, זה בקטנה". כך משתנות נורמות. עלינו להבין את חומרת השחיתות ואת פגיעותיה הקשות ביכולת ההישרדות שלנו. עלינו להבין את הסיכון שבשחיתות ואת חשיבות ביעורה, עד שהבושה תחזור להיות חסם יעיל לשחיתות בחברה הישראלית.

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook