fbpx

פליטי הקורונה // הטור של רונית ורדי

0

בבוקרו של שישי, דקות לפני כניסת הסגר לתוקפו, הצטרפתי לחברים שיצאו מהארץ לדרום־מערב טורקיה. "ספינת הפליטים", קראתי לסירה הצנועה שלהם, שעמה הפלגנו. ובאמת הרגשתי כך. מי מכם לא חש לרגע, בחודשים האחרונים, כפליט בארצו?

את טורקיה הגדירו כמדינה אדומה רק שתי מדינות: יוון וישראל. בריטניה שכוחת האל, למשל, הגדירה אותה כירוקה. כל אחד יכול להעריך מדוע אימצה ישראל את חוות הדעת של יוון, העוינת את שכנתה מאז ומתמיד. ובתוך כך, כל אחד מוזמן לעדכן, פעם נוספת, את מידת האמינות שראוי לייחס להמלצות ולנתונים הרשמיים של ממשלת ישראל.

עם חצי כדור נגד בחילה שרדתי את ההפלגה. למחרת, חצי נוסף, שהפך אותי לזומבי מכווץ, עם "שמיכי" קטן על הספסל הצר בסיפון. וזיכרונות על פליטים שפגשתי במהלך השנים. היו המון כאלה. בכל העולם. אבל הדרום־לבנונים שפגשתי במתנ"ס במטולה צבטו את ליבי יותר מכולם. אנשים כמוני כמוך. משכילים במידה. נעימים במידה. בורגנים במידה. שעות קודם לכן עוד היו ספונים בפיג'מות נעימות בביתם. ועכשיו רק כמה מזוודות בידם.

יומיים וחצי אחרי שיצאנו מהרצליה נחתנו במפרצון של עיירת גבול קטנה בדרום טורקיה. פניקיה. אז אתם שואלים איך נראים החיים בעיירת גבול אדומה? ובכן: המקום מצוחצח. נקי כמו בית מרקחת. עני אך נעים. כולם, אבל כולם, לובשים מסכות. שומרים על ריחוק חברתי. אלכוג'ל חינם נמצא בכל פינה. המוכר בדוכן הירקות מגישו, כמובן מאליו. הבחור בפיצוצייה מזליף על ידייך. המסכה לא יורדת מהפנים. גם במהלך הנהיגה במכוניותיהם הפרטיות. תמיד. הריחוק החברתי טבעי ונעים. השיח שקט. כל אחד עושה את שלו. בקור רוח. בסולידריות, שידענו פעם כמוה גם כאן. קל להבין איך מתמכרים מהר לאווירה. אבל האהבה, הגעגועים, הדאגה לבית, אינם מרפים. אני כל הזמן על הטלפון.

האם ייתכן, אני תוהה, שהתפרקות החברה הישראלית היא תולדת ההתפרקות הנפשית הקולקטיבית לכאורה בתוככי הבית ברחוב בלפור? האם מישהו מטפל בזה שם, אם כן? איפה האחריות כלפינו?

"תתנתקי כבר מהארץ", כתבו לי בני שיחי מישראל, "תרגיעי. תנוחי".

איך אפשר? עניתי. לא רוצה להתנתק. גם לא יכולה.

"ותגידי, מתי את חוזרת?"

מי באמת יודע, עניתי, מתי נחזור.

האם לספר להם על שני זוגות הישראלים שפגשנו בינות הגלים? אלה שיצאו לחפש את גורלם במדינות הימים? ראינו אותם על שתי המפרשיות שאיתן יצאו. האחד איבד בקורונה את הבר שהחזיק בתל אביב, השנייה קברה את עסק הקייטרינג שהקימה רק בינואר השנה. ובמפרשית השנייה, שני עורכי דין, הוא והיא, ש"כבר לפני שנה חשבנו לצאת לשנה מסביב לעולם".

ומתי תחזרו? שאלתי אותם. "מי אמר שנחזור", ענו.

מי יודע, אמרתי לעצמי, אפשר שהטור הזה בכלל מתעד עוד פרק בהגירתה של אוכלוסייה איכותית. הגירת מעמד בינוני, חילוני ומשכיל מן הארץ. שזה לא מקרה שאני חשה כאן, במפרץ הרומנטי, עכשיו כבר בדרום־מערב טורקיה, כמי שנמלטה מאשפוז כפוי, במחלקה סגורה, של בית חולים ענק לחולי נפש. מוסד שהמדינה אשפזה בו 9 מיליון איש.

אבל אני? אני עצמי כבר חוזרת. בעצם, מעולם לא עזבתי.

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook