דפנה ליאל, הכתבת הפוליטית של חדשות 12, עורכת ומגישה בשנתיים האחרונות את הפודקאסט המצליח 'עושים פוליטיקה'. ל'ליברל' היא זיקקה מתוכו עשר תובנות מעניינות שנלמדו בו על המערכת הפוליטית והמערכות שלצידה – משיתופי פעולה מפתיעים, דרך השחיתות הציבורית, ועד הבלוף של חוקי הגיוס.
אחד הדברים הראשונים שלימדו אותי כשהפכתי להיות עיתונאית, הוא שלציבור אין סבלנות. אני זוכרת אפילו הוראה מפורשת שקיבלתי, לא להכניס לכתבות קטעים שנמשכים יותר מ־20 שניות – מחשש שהציבור ימרוט את שערותיו משעמום ויעביר תחנה. המשמעות היא שדיווחים פוליטיים נמשכים בדרך כלל כשתי דקות בממוצע, ועוסקים אך ורק במה שהתחדש מאז המהדורה הקודמת. הכתבים והעורכים כמו יוצאים מתוך נקודת הנחה שהציבור סיים בהצטיינות קורס מתקדם במדעי המדינה ושולט ברזי ועדת השרים לחקיקה, ועדות המשנה של ועדת החוץ והביטחון של הכנסת ובנבכי הההסכמים הקואליציוניים.
אבל המציאות שונה. חלק גדול מהציבור הישראלי אמנם מכור לפוליטיקה, חי אותה ונושם אותה – אבל רובו לא באמת מבין אותה לעומק. ספרי האזרחות, אם יורשה לי, מזמן לא מספרים את הסיפור האמיתי שלנו, ובייחוד לא את הסיפור שמתרחש מאחורי הקלעים. כך נברא הפודקאסט 'עושים פוליטיקה'. זה למעשה ניסוי תקשורתי, שנועד לבחון את התזות שאני ועוד עשרות עיתונאים גדלנו עליהן, ובמקביל לבדוק את ההנחה הלא נעימה של רבים: האם הציבור באמת כל כך שטחי.
לאורך השנתיים וחצי האחרונות, אחת לשבועיים, פירקנו לגורמים את הסוגיות הבוערות והפחות בוערות, שמעסיקות את הפוליטיקה הישראלית. ניסינו להבין במה מדובר באמת כשדנים בנושא כזה או אחר. להיחשף לרעיונות חדשים ויצירתיים בתחום ההגות המדינית והפוליטיקה. היום 'עושים פוליטיקה' מתקרב ל־2 מיליון האזנות, כשעשרות אלפים מאזינים לא מפספסים אף פרק (וחלקם אף מתלוננים ששעה זה קצר מדי). אבל מה שמרגש אותי באמת זה שהמסרים המורכבים של 'עושים פוליטיקה' גם מוצאים את דרכם חזרה לכלי התקשורת הארציים. יותר מגישים, כתבים ופוליטיקאים מדברים על הרעיונות שעולים בו, ומוצאים בו במה חשובה לפרוש את רעיונותיהם. הוכחנו שאפשר לדבר על פוליטיקה בלי שמד הדציבלים יתפוצץ ובלי להעיף לחלל האוויר האשמות וטענות בלי כיסוי.
וברמה האישית – כשעברתי לסקר את המערכת הפוליטית עבור חדשות 2 (כיום חדשות 12) לפני ארבע שנים, התלבטתי מהי הדרך הטובה ביותר ללמוד את הנושא לעומק. אמנם עסקתי בפוליטיקה במשך שנים בערוץ הכנסת ונשמתי אותה מבית, אבל אף פעם לא זכיתי ללמוד אותה כמו שאני חושבת שצריך. וזה הכיף האמיתי של הפודקאסט. אולי אפשר להסתכל עליו כעל שיעור פרטי בתחום מטובי המומחים והפרשנים בארץ, שיעור שפתוח לכל מי שמאמין בתקשורת פוליטית אחרת. בקרוב, אגב, 'עושים פוליטיקה' גם יהפוך לספר בהוצאת 'ידיעות ספרים', ויהיה הפודקאסט הפוליטי הראשון בישראל שגם מגיע למדפי הספרים.
בחרתי עשר מהתובנות שקיבלתי במהלך 70 הפרקים של 'עושים פוליטיקה'.
-
הפכנו יותר מושחתים? לא בדיוק
אחת ההנחות הרווחות במערכת הפוליטית היא שישראל הופכת יותר ויותר מושחתת. שהפוליטיקאים איבדו כל רסן ומשתלחים במערכת אכיפת החוק. בפרק 'אומרים שהיה פה מושחת' אומר אמנון אברמוביץ' שבמידה רבה ההפך הוא הנכון. פוליטיקאים תמיד נהנו מפריבילגיות ודווקא בכל מה שקשור למערכת אכיפת החוק ישראל התפתחה מאוד. אברמוביץ' נותן כדוגמה את 'תיק אפרסק', שבו הדיח שר הפנים דאז יוסף בורג את המפכ"ל הרצל שפיר בדצמבר 1980, על רקע חקירה משטרתית שעסקה בשחיתויות במפד"ל. בורג כיהן באותה העת גם כיו"ר של אותה מפלגה דתית־לאומית. שפיר טען שהודח בגלל החקירה וחשף אותה לציבור.
זהו מקרה קלאסי לאירוע חמור שלא יתרחש בישראל של שנת 2020. גלעד ארדן, לצורך העניין, לא יכול היה להשפיע כהוא זה על חקירות נתניהו. יש דוגמאות נוספות, אבל בשורה התחתונה פוליטיקאים תמיד חמדו לעצמם יותר ממה שיש לאזרח הרגיל, אבל דווקא המערכות שנועדו לאכוף את החוק ולפקח עליהם הלכו והשתכללו עם השנים. מערכת אכיפת החוק במדינת ישראל כיום היא א־פוליטית, יש הקפדה על הפרדת רשויות ובעיקר הפוליטיקאים מימין ומשמאל מנועים מלהתערב בה.
(הפרק: 'אומרים שהיה פה מושחת לפני שנולדתי')
-
החסינות הציבורית של הפוליטיקאי המושחת
עוד בענייני שחיתות, התפיסה הרווחת היא שפרשת שחיתות חמורה יכולה להפיל פוליטיקאי, מוכשר ופופולרי ככל שיהיה, אבל סיבוב מסביב לעולם עם אורן נהרי הוכיח שאין לזה קשר למציאות. לכאורה אפשר לחשוב שעוצמת הראיות היא שתקבע מה יעלה בגורלו של הפוליטיקאי, אבל האמת היא שמעמדו הפוליטי הוא שיקבע.
שורה של פרשיות שחיתות בכל רחבי העולם מראות שפוליטיקאים חזקים הצליחו לשרוד אותן ואילו פוליטיקאים שממילא היו בדעיכה ולא הביאו תועלת למפלגתם, התרסקו בעקבותיהן. כאשר מנהיג הוא רב־עוצמה ונתפס במדינתו או במפלגתו כחסר תחליף, זה בדרך כלל גם יתבטא בשורה התחתונה. אבל כאשר יש סימני שחיקה ודעיכה, סביר להניח שמפלגתו תניח את האקדח על השולחן ותאמר, "עד כאן, המשחק נגמר".
נהרי נותן כדוגמה את ג'ייקוב זומה, נשיא דרום אפריקה לשעבר. אחרי שלטון האפרטהייד הציבור מחל לו על מעידות "קטנות", כמו שיפוץ ביתו ב־20 מיליון דולר, אבל כשהכלכלה החלה להראות סימנים בעייתיים והזעם הציבורי עלה, פתאום באה המפלגה ודרשה ממנו לפנות את הכיסא. התובנה הזו מסבירה את ההתעקשות של נתניהו לנהל את המאבק המשפטי שלו מכס ראש הממשלה וכשהוא נהנה מתמיכה ציבורית גדולה מאוד יחסית למצבו המשפטי. נתניהו מבין שלמערכת הרבה יותר קשה להתמודד עם ראש ממשלה מכהן מאשר עם ראש ממשלה לשעבר, ראו מקרי אריאל שרון ואהוד אולמרט. האחד נחלץ מהעמדה לדין, השני סיים במאסר.
(הפרק: 'המדריך למנהיג המושחת')
המפלגות הערביות־ישראליות הן לא מה שחשבתם
הציבור היהודי בישראל סובל מחוסר ידע עצום בנוגע למפלגות הערביות־ישראליות. הישראלי הממוצע לא יידע לומר מה ההבדל בין חד"ש, רע"מ, בל"ד ותע"ל. והפערים, אגב, הם בלתי נתפסים. בערך כמו שמרצ תשב במפלגה אחת עם ש"ס. הקדשנו לכך פרק שלם, אבל אחת התובנות המרתקות עלתה דווקא בפרק אחר שעשיתי עם עקיבא נוביק, כתב חדשות 13, על התפקוד של הרשימה המשותפת בכנסת.
נוביק בדק במה עוסקות הצעות החוק של חברי הכנסת הערבים, שמתמודדים שוב ושוב עם הטענה שהם דואגים יותר לפלסטינים בשטחים, ולא למגזר הערבי־ישראלי ששלח אותם לכנסת. לפי הנתונים שלו, מתוך 3,500 הצעות חוק, רק 95 הצעות הן בעלות היבט הקשור לסכסוך הישראלי־פלסטיני, 3% בסך הכל. יתר החוקים עוסקים באינספור נושאים אזרחיים, מזכויות של נשים עובדות, זכויות ייחודיות לערבים (לעניינים הקשורים לרשויות מקומיות במגזר) ועד הצללת גני שעשועים.
מטבע הדברים, 3% מספיקים כדי לייצר ויכוח נוקב ויצרי בכנסת (או באולפנים), אבל רוב המאמצים והפעילות הפרלמנטרית בהחלט מוקדשים לציבור הערבי. צריך לומר שכל חברי הכנסת בישראל סובלים מסיקור דליל למדי של הצעות חוק, מן הטעם הפשוט שיש אלפי הצעות, אבל המגזר הערבי הוא היחיד שבאופן עקבי נטען כלפיו שהוא לא פועל למען הבוחרים שלו – ובמידה רבה מאוד של חוסר צדק.
(הפרק: 'בשביל מי עובדים חברי הכנסת הערבים')
-
לצבא כוח גדול בדיוני הקבינט
אנחנו שומעים על הפורום הזה הרבה מאוד בחדשות, בייחוד במהלך מבצעים צבאיים או התרחשויות ביטחוניות מזדמנות, אבל למעשה אנחנו יודעים מעט מדי על דרכי הפעולה של הקבינט המדיני־ביטחוני ועל היכולת לקיים בו שיח פתוח ומקצועי.
בפרק שערכתי עם ראש הממשלה ושר הביטחון לשעבר אהוד ברק, שישב בדיוני קבינט עשרות שנים, גם כלובש מדים וגם כשר וראש ממשלה, עולה כי הכוח של מערכת הביטחון בגוף הזה ממש בלתי נתפס. ברק מסביר שלמעשה גם אם הפוליטיקאים יחלקו על התוכניות המבצעיות של הצבא, אין להם באמת את היכולת להציג תוכנית אחרת. משמע, אם הצבא יציג רק תוכנית אחת לפוליטיקאים, יהיו שתי אפשרויות: לקבל אותה או לדחות אותה. היכולת שלהם להציג אלטרנטיבה, ודאי תוך זמן קצר, היא אפסית.
כך, למשל, סיפר ברק: "אני חושב שזה בלט יותר במלחמת לבנון השנייה מאשר במבצעים בעזה. אבל עלה יותר מפעם גם בדיונים אחרי המלחמה בוועדת וינוגרד. אנשים אמרו, אוקיי, אז מה היה אם היה לנו רעיון אחר? הרי לעולם הרעיון שעולה בדעתו של חבר קבינט הוא לא מבוסס, אין מתחתיו תוכנית פעולה, וקשה להעלות על הדעת מצב שבו שרשרת הפיקוד עוברת מהממשלה ישירות אל הרמטכ"ל". או במילים אחרות: הקבינט יכול להמליץ, להציע ואף לא לקבל את ההצעה של צה"ל, אך הוא לא יכול באמת להעמיד תוכנית אחרת ואין מנגנון שמסייע לפוליטיקאים לאתגר את החשיבה של מערכת הביטחון.
(הפרק: 'סודות הקבינט נחשפים')
-
איך מאחדים כוחות בכנסת
למרות שביליתי בכנסת ימים על גבי לילות, הפרק עם שיאן החקיקה בעשור האחרון, דב חנין (חד"ש), חשף בפניי סוד חשוב שלא ידעתי. החלק הכי קשה בקידום הצעת חוק הוא, כידוע, גיוס תמיכתה של הקואליציה. זה קורה עוד לפני הקריאה הטרומית במליאה, בהצבעה של השרים בוועדת שרים לחקיקה. הם מחליטים איזה חוק יעבור במליאה, ואיזה יעבור אחר כבוד לבית הקברות של הצעות החוק.
אבל, כפי שמתברר, רגע אחרי אישור הצעת החוק בקריאה טרומית, מגיש ההצעה יכול להכניס בה תיקונים ולמעשה לשנות את החוק באופן דרמטי – עוד לפני הדיונים הבאים בה, לקראת הצבעה בקריאה ראשונה. גם בחוק ה'נאמנות בתרבות' השנוי במחלוקת, לדוגמה, היה ניסיון לשנות משמעותית את החוק בשלב הדיונים בוועדה. התובנה הזו שלחה אותי כעיתונאית לחפש את ה"תיקונים" האלה, וגיליתי שלפעמים כמעט אין קשר בין ההצעה שאישרו השרים לזו שמתקדמת בפועל. אבל חנין גם מסביר עד כמה חשוב שיתוף הפעולה בין האופוזיציה לקואליציה בקידום הצעות חוק, עד כדי כך שבפועל הצעת חוק שאחד הצדדים מתנגד לה נחרצות תתקשה לעבור.
למעשה, התמונה שיוצאת מן הכנסת, שלפיה האופוזיציה והקואליציה נלחמות זו בזו כל הזמן, רחוקה מאוד מהמציאות של עבודת החקיקה במשכן. ביומיום הפרלמנטרי, אנשים כמו דוד אמסלם ודב חנין הם שותפים לעשייה בהצעות חוק שמגבילות את כוחה של המשטרה, ואותו חנין ושולי מועלם עובדים יחד על חקיקה שתקל על תושבי גבעת עמל. וכמוהם עוד מאות ואלפי צימודים מעניינים לאורך הכנסות השונות. בטלוויזיה הם רבים, אבל בעבודה היומיומית במשכן הם פעמים רבות שותפים.
(הפרק: 'איך חוק נולד')
-
המוגבלות של גנרלים בשדה הפוליטי
למי שלא יודע, את חוק צינון הקצינים ברא (וגם חיזק והדף ניסיונות תיקון) ראש הממשלה בנימין נתניהו, כשהבין שלטווח ארוך האיום הכי גדול עליו הוא כנראה הקצינים הנוצצים שמגיעים מהצבא לשדה הפוליטי, ובדרך כלל באים כנגדו.
בשנות ה־90 היו אלה אמנון ליפקין־שחק ויצחק מרדכי; היום בני גנץ, גבי אשכנזי ומשה (בוגי) יעלון. נתניהו דאג לכך שמקורבו יובל שטייניץ יגיש הצעת חוק, שתאריך לשלוש שנים את תקופת הצינון של אלופים, בתקווה שבזמן הזה יחפשו קריירה אחרת ויחליטו לעשות לביתם ולא לבחור במסלול הפוליטי.
זו כנראה הסיבה שגם היום שלושת הרמטכ"לים מתקשים להתמודד מול נתניהו, בהתחשב בכך שהציבור כבר כמעט לא זוכר את הכהונה שלהם. אבל התובנה המרתקת של עורך 'ליברל' רותם דנון בפרק הזה, היא שקצינים בכירים – היסטורית – דווקא לא כל כך מצליחים בפוליטיקה, ויש לכך דוגמאות למכביר. הזכרנו את ליפקין־שחק ומרדכי, אבל ישנם גם שאול מופז, חיים בר־לב, יגאל ידין ורבים אחרים.
למעשה, מסביר דנון, הסיכוי של תא"לים ואל"מים להצליח בפוליטיקה גדול מזה של אלופים בולטים ורמטכ"לים. הסיבה ככל הנראה היא היכולת שלהם להיכנס בשלב מוקדם יותר לזירה הזו, ללמוד אותה, להתנהל עם פחות אגו וציפיות ולהתאים את עצמם. ובשורה התחתונה: לעשות וללמוד את העבודה המלוכלכת של הפוליטיקה.
עם זאת, גנרלים בכירים בהחלט יכולים להצליח בפוליטיקה, אם נותנים להם מספיק זמן להשתפשף ולהשתפר. יצחק רבין ואריאל שרון פרחו וזכו בשיא תהילתם, רק אחרי שנים ארוכות של כישלונות פוליטיים. קשה לנבא מה יעלה בגורלו של גנץ. בשעתו, עוד לפני שגנץ הכריז רשמית שהוא נכנס למערכה, סבר דנון שהסיכוי הגדול יותר שלו להצליח הוא אולי רק אחרי שייכשל קודם.
(הפרק: 'ירוקים בפוליטיקה')
-
"האיום האיראני" הוא אמיתי לגמרי
הפרק שעסק באיראן הדיר שינה מעיניי. אנחנו שומעים על ההתבססות האיראנית במזרח התיכון כל הזמן, אבל בדרך כלל לא עוצרים לחשוב מה היעד הסופי שלהם, מה בכלל מנסה איראן להשיג. אהוד יערי מסביר את שיטת הפעולה של התמנון האיראני. האיראנים לא שואפים לשלוח לפה דיוויזיות מחר בבוקר, אלא מקימים כמה שיותר אזורי מחיה ידידותיים להם (Habitats). האזורים האלה לכאורה עצמאיים, אבל למעשה הם עושי דברה של איראן, בדברים שחשובים לה. כך לדוגמה, האיראנים לא מבקשים לשלוט בעיראק כולה, אלא לייצר פרוזדור שדרכו יוכלו לשנע ציוד וכוחות, והם עושים זאת דרך לקיחת חסות על השבטים שבדרך. אחת ממטרותיהם הסופיות היא להקיף את מדינת ישראל מכל כיווניה, כולל עזה ויהודה ושומרון, ולשנות מהיסוד את משוואת הכוח מולה.
יערי מסביר שלאיראנים יש שני יתרונות שאין לאף שחקן אחר במזרח התיכון. הראשון הוא המוכנות להשקיע בפרויקט "האח הגדול" שלהם אינסוף משאבים. הם מעדיפים להשקיע בהתחמשות ברחבי המזרח התיכון יותר מאשר באוכלוסייה האיראנית ובצרכים שלה מבית. וגם מוכנים האיראנים להפעיל כוח ואמצעים אלימים מהגרועים ביותר שניתן להעלות על הדעת בכל זירה, בכל מקום ובכל זמן. לאיראנים יש סבלנות, הם לא יתקפו מחר בבוקר, הם רק יחזיקו אצבעות שישראל תבליג על ההשתלטות שלהם במרחב עד שיום אחד היא תקום בבוקר ותגלה שזה מאוחר מדי.
(הפרק: 'התמנון האיראני')
-
שוויון בנטל? סיסמה ריקה
שתי ממשלות כבר נפחו את נשמתן או לא הצליחו לקום בגלל חוק הגיוס, אבל ד"ר אבישי בן חיים, פרשן חדשות 13, טוען שהכל פיקציה. אף חוק שדנים בו לא יוביל באמת לשוויון בנטל, שכן הכל זה משחק במספרים. לטענת בן חיים, נושא גיוס החרדים טומן בחובו משוואה פשוטה. או שלא מדובר בחרדים, או שלא מדובר בגיוס. לטענתו, במקום לומר ביושר שישראל לא מסוגלת לגייס את החרדים, היא משנה את ההגדרות כך שיתאימו למצג השווא של השוויון. הצגת הנתונים שלפיהם כמעט רבע מהחרדים מתגייסים כיום לצה"ל פשוט חוטאת לאמת.
בן חיים מסביר שאותם חרדים אינם משרתים שירות צבאי רגיל כמו שמשרתים בגולני או בגבעתי, אלא שירות שלמעשה משרת אותם, את החרדים. לדבריו, הפרויקטים שאליהם הם מתגייסים דומים יותר להכשרה מקצועית מלאה במימון המדינה. החיילים האלה אמנם תורמים לצבא ולמשק, אבל לא ניתן לומר שהם נושאים בנטל באופן שווה, לאור השכר שהם מקבלים ותנאי השירות שלהם. הוא נותן כדוגמה חייל מהפריפריה, שלא זוכה לתנאים המפליגים האלה כשהוא מתגייס לצבא וּודאי לא מסיים אותו עם מקצוע ביד.
אבל הצד השני של המשוואה מעניין לא פחות. בן חיים טוען שהחרדים שמתגייסים לצבא הם לא באמת חרדים. חלק הם יוצאים בשאלה, או כאלה שלמדו רק שנתיים במוסד חרדי. משמע, למדינה נוח שחוזרים בשאלה ייספרו כחרדים, אף שהם ממש לא כאלה, כי זה מנפח את המספרים ומעניק יותר תחושה של שוויון, אבל השורה התחתונה לא השתנתה – מעט מאוד חרדים משרתים בצבא, והצבא של רובם המכריע הוא לא הצבא שאתם מדמיינים.
(הפרק: 'שקר הגיוס')
-
גם "ניהול הסכסוך" יכול להיראות אחרת
מאז שנות ה־90, פרדיגמת "שטחים תמורת שלום", הנחות היסוד של אוסלו או המשוואה של "מדינה פלסטינית מיד – או כלום", לא באמת אותגרו או הוחלפו באחרות, אף שהמציאות בשטח השתנתה משמעותית. אחת המטרות של 'עושים פוליטיקה' הייתה להיחשף לרעיונות היצירתיים מימין ומשמאל, ולראות איך ניתן לחשוב מחוץ לגבולות השיח הקיים.
אחד הפרקים הוקדשו בהקשר הזה לתוכניתו המדינית של ד"ר מיכה גודמן, "התוכנית לצמצום הסכסוך", שלפני כן נחשפה לראשונה בפרויקט מיוחד במגזין 'ליברל'. לדברי גודמן, התוכנית הזו צריכה להיות תוכנית הדגל של המרכז הפוליטי הרחב בישראל. גודמן מסביר כי בעוד שהימין העמוק שואף להשאיר את הדברים כפי שהם, והשמאל העמוק מדבר על שינוי דרמטי, המרכז (כולל שמאל מתון וימין מתון) צריך להציע דרך ביניים.
לדבריו, אם אי אפשר (וכנראה אי אפשר) לסיים את הסכסוך במהרה, אפשר וחובה לפעול על מנת לצמצם אותו. בדיוק כפי שהמשטרה לא מציעה רק שתי אפשרויות – למגר את הפשיעה לאפס או להשאיר אותה כפי שהיא; היא עושה מה שניתן כדי להפחית את הפשיעה. גודמן מציע שמונה צעדים, שנועדו לצמצם באופן משמעותי את השלטון הצבאי על הפלסטינים ומבלי לפגוע בביטחון של ישראל. כך למשל הוא מציע לייצר אפשרות בטוחה של תנועה פלסטינית חופשית בין הערים, או הקמת נמל תעופה אזרחי עבורם. המטרה, לדבריו, צריכה להיות הפחתת תחושת הכיבוש של הפלסטינים, וייצור חיכוך מופחת בהרבה עם השלטון הישראלי, תוך עידוד צמיחה ושיפור החיים האזרחיים שם. פחות חיכוכים ביטחוניים, ויותר אפשרות להגדלת מרחב שיתוף הפעולה. ולא, בסוף אין שלום עולמי, יש אולי דו־קיום קצת יותר שפוי לשני הצדדים, לפחות בינתיים.
(הפרק: 'התוכנית לצמצום הסכסוך')
-
הקואליציות עולות לנו ביוקר
אין פיסת נייר שמשפיעה על חיינו כקולקטיב אזרחי יותר מההסכמים הקואליציוניים. ועדיין סביר להניח שרובנו לא עצרנו לקרוא אותם. יש עוד מי שמתעכבים על המצע של המפלגות (אם כי לרוב המפלגות כבר אין בכלל מצע שמתפרסם לפני הבחירות, כמו פעם), אבל רגע אחרי הקמת הממשלה, אנחנו שוכחים לבדוק על מה באמת נלחמו אותן המפלגות רגע לפני שרופדו בתפקידים ובתקציבים.
בפרק שקיימנו עם גדעון סער, אחד האנשים המנוסים ביותר במדינה בהליך הרכבת הממשלה, מדבר בכיר הליכוד על הבעייתיות בניהול מו"מ רק עם צד אחד של המפה הפוליטית. העובדה שהימין מבטיח רק ממשלת ימין, והשמאל מסרב לשבת עם נתניהו – פירושה שהמו"מ הקואליציוני מתנהל זה שנים רק במסלול אחד (להוציא הטרלול של החודשיים האחרונים, שהוא כבר משהו לפרק אחר לגמרי), ואז כל מפלגה קטנה יכולה לסחוט את המועמד לראשות הממשלה. הדוגמאות לכך רבות, וממש לא נמצאות כמו שרבים חושבים רק באזורי המו"מ עם המפלגות החרדיות.
סער בעצם מסביר כיצד משאים ומתנים שהתנהלו במקביל, הצליחו להוביל להסכמים טובים. ב־2009 ביקשה ציפי לבני לקבל רוטציה לראשות הממשלה של חצי מהקדנציה, אבל לבסוף חתם נתניהו עם אהוד ברק ומפלגת העבודה – שמולה ניהל ציר מקביל ושקט יותר. מה שחשוב להבין זה שאולי הציבור הבוחר מעדיף הצהרות לוחמניות וממשלות הומוגניות (כל אחד וההומוגניות שלו, כמובן), אבל בפועל המשמעות של מערכת פוליטית קוטבית היא סחטנות פוליטית, על חשבון הציבור.
(הפרק 'איך הפכו ההסכמים הקואליציוניים למסחטה')
לפודקאסט 'עושים פוליטיקה' >
טורים נוספים מאת דפנה ליאל ב'ליברל':
- צעד קדימה, צעד אחורה // הטור של דפנה ליאל
- דילמת הכתב הפרלמנטרי // דפנה ליאל על השנה של החקיקה
- ליכודניקים, חִזרו הביתה // דפנה ליאל
