fbpx

עושה רוח // הטור של לילך וולך

0

צריך לומר תכף ומיד, שיותר משרציתי ללמוד איך עושים מדיטציה, רציתי להישאר בקשר עם עינת. השחרור שלנו מהצבא היה אמור לטאטא אותנו כל אחת בחזרה אל החיים שלה, החיים השונים מאוד שלה. אבל רגע לפני שזה קרה, עוד ניסינו לשמור עוד קצת על פוזיציית הזוג המוזר שלנו. היא, האדם החינני ביותר שהכרתי אי פעם, מבריקה ומתוקה ודתייה. אני, עוף משונה במגורי הקצינות במחו"ה אלון, חילונית, תל אביבית, מרוטת עצבים משירות צבאי שלא התאים לי בכלל ושלקחתי מאוד ברצינות. התגייסנו באותו היום, עברנו את כל הקורסים הפסיכוטיים שלנו יחד, היינו מאוד שונות ואהבנו אחת את השנייה מאוד־מאוד. וקצת אחרי שהשתחררנו, אמרה, "שמעתי על מישהי, ניקי קוראים לה. היא מלמדת בבית שלה מדיטציה. את רוצה שנלך ביחד?". ורציתי עוד זמן שאול עם עינת, אז הלכתי.

 

בשבוע שנכנסתי אל החיים של ניקי והיא נכנסה לשלי, היא איבדה את אחותה. בתאונת דרכים. אני עוד לא ראיתי עד אז מישהו מתמודד עם מוות באופן הזה. היא הייתה שלווה, אבל לא באופן האטום המבעית שאנשי רוח הם לפעמים. היא הייתה שלווה כמו מי שסיפר לעצמו סיפור טוב יותר מהשאר על אובדן. בין הכיוונים המוכרים והמוגבלים ללכת אליהם שאני הכרתי – בין התמקדות בטרגדיה, לדיכאון קטטוני, לזעם שמנותב לנקמה, לתחושה שהכל שרירותי ומנוכר – היא עשתה משהו אחר לגמרי. היא דיברה על אחותה כעל מי שסיימה את התפקיד שלה על פני האדמה, עשתה את שלה, ובחרה ללכת. היא דיברה על מוות באופן שיכולת לראות בו יופי, ואני הייתי מהופנטת ומזועזעת. לעינת היה אלוהים שלה, ושלווה אינהרנטית מעצמה להכיל את כל זה, אבל אני הייתי בטריטוריה זרה לגמרי, איזו מין נרניה שבה יש נשמות ותפקידים וחוזים נשמתיים. מה?

 

לא יכולתי להירגע מזה, לא הצלחתי להפסיק לדבר על זה. המדיטציות שהעבירה אותנו ניקי היו צבעוניות וסיפוריות, מטלטלות. הייתי חוזרת הביתה עם מילים על סמלים וצ'אקרות, ודימויים חזקים יותר מחלומות של אגמים ומפלים וכלבי מלמוט. לא הצלחתי להגיד מי אני עכשיו, אבל זה עזר לי לישון יותר טוב ולחרוק שיניים פחות. וזה היה עדיף בהרבה מהטיפול הפסיכולוגי הכושל שהפסקתי אחרי שלא הצלחתי להתעודד בשום אופן. וכל הזמן היה לי בראש "איזה מין בן אדם מצליח להביא שלווה וקבלה מול מוות של אחותו? זה סוג המשאבים שהייתי רוצה שיהיו לי יום אחד".

 

******

קחו למשל את המדיטציה הראשונה הקצרה בסשן, היא רק מדיטציית התנקות. היא הכוונון של הגיטרה לפני הרסיטל. את עוצמת את העיניים, את נושמת כמה נשימות עמוקות. הצוואר שלך כואב, או הגב התחתון שלך לא מרוצה, אוזן שמאל נסתמת פתאום ויש צליל גבוה ודק שמפריע לך. הכל מפריע לך ואת מזכירה לעצמך שאת פה לזמן מוגבל. ליטרלי. את נושמת שוב ונזכרת שאת בעצם כן יודעת איך עושים מדיטציה, את מקרינה מול העיניים הסגורות שלך ספרות גדולות ושמנות כמו ספרות של מעלית יורדת. עשר, תשע, אל תשכחי לנשום, שמונה, שבע, פאק, הדוּד! שש, חמש, ארבע, שלוש, מה מגרד שם? זו התווית של התחתונים? שתיים, אחת, אפס. האפס גדל וגדל ונוצץ והוא נראה כמו טבעת גדולה מזהב, בצד השני של האפס את שומעת ציוץ ציפורים. את עוברת אל הצד השני, וחוצה אחו דשא ירוק כמו ירוק מפלטה של צבעי שמן הולנדיים. את מגיעה אל מפל, מי זה פה? צח? צח מהקורס לכתיבה יוצרת? מה הוא עושה כאן, עוף מפה, צח. צח עף. את נושמת ומגיעה אל המפל. הגוף שלך הוא לא הגוף שלך, הוא דק ומוצק וגמיש והוא מעצמו קופץ אל תוך המים ונשטף מתחת למפל. הגוף שלך נשטף במי המפל ואת נושמת עמוק, ומריחה את האיכות המינרלית של מים חיים בשפע שעוברים דרך אבנים וצמחייה, ואת עושה את כל זה בתוך הראש שלך.

 

זו רק המדיטציה הראשונה. פלא שנשארתי שם חמש שנים?

 

למדתי מדיטציה, עינת כבר לא, ולא נשארנו בקשר. תמיד רציתי, אבל החיים טאטאו אותנו למקומות שונים וזה זה מה שזה זה. אני בינתיים המשכתי, בדרך כלל ברצף, לפעמים בהפסקות, ללכת לניקי לשעה וחצי בשבוע, לשתות חליטות עלים בלי סוכר, לאכול אגוזים ופירות יבשים ולעשות מדיטציות. חמש שנים קיבלתי דימויים, ומסרים, ופגישות עם האני העליון שחי מחוץ לזמן. חמש שנים קרו דברים משוגעים שאם אני מספרת עליהם אני נבוכה כאילו סיפרתי על חלום שקוף נורא שכולל עירום בחצר בית הספר. אבל מה יש לומר, הם קרו. לא נהייתי אדם רוחני. ולא כזה שיש לו משאבים לקבל בשורה רעה במידת האצילות של מי שמחזיק קבלה ושלווה. לגמרי לא.

 

אתם מכירים את האלוהים שממציאים לעצמם נגמלי אלכוהול? ראיתם טלוויזיה כמוני, אז יש לנו את אותה היכרות בערך, עם אותו אלוהים שמבקשים ממנו לתת לך לקבל בשלווה את כל מה שלא תוכלי לשנות, את האומץ לשנות מה שכן, ואת התבונה להבדיל בין השניים? אלוהים שהוא שם קוד, מחזיק מקום, שהוא שם לכל מה שגדול ואין לו צורה. הם לא אנשים דתיים עכשיו, אלכוהוליסטים משתקמים שממלמלים את התפילה הזו ב־12 הצעדים שלהם. הם פשוט צריכים שיהיה שם לרגע משהו גדול יותר מהם כדי שהם יוכלו להרגיש שהם לא הולכים לגמרי לבד. שיהיה שם ירח שזורק חלק מהאור שלו על כוכבים קטנים ממנו.

 

לעינת היה האלוהים שלה. לי לא היה אלוהים ולא התכוונתי להמציא לי אחד כזה. אם בכלל, אז הדיבור האמוני סביב רוחניות ישראלית במיש־מש שנהיה בין קבלה וצ'אקרות, חוכמת הזוהר ואום, הרתיע אותי מלהשתייך לכל פורום או דבר שלא היה לגמרי מחויט סביבי. לא הייתי בהודו, לא הייתה לי תקופת שרוואלים, הייתי בפסטיבל משונה פסאודו רוחני אחד שניסיתי בכל כוחי ליהנות בו אבל התגלה כבלתי נסבל. אני כן מדליקה מרווה כי זה נחמד ואני אוהבת את הריח. אני יודעת לנשום לצ'אקרות ולעשות מדיטציה ולעלות לרקיע השביעי ולקבל תשובות טובות יותר מאלו שהיו לי קודם. ולפעמים אני עושה את זה. משהו שיהיה גדול יותר ממני וילווה אותי כשאני הולכת לגמרי לבד.

 

איור: וליה רוזנצויג

 

רוצים לקבל את המגזין המודפס עד הבית? לפרטים ומבצעי מנויים – השאירו פרטים כאן ונחזור אליכם בהקדם

איתמר בן גביר

עוצמה של איש אחד // הטור של עופר חדד

עפר חדד / 04/09/2019
ביבי נתניהו בכנס בחירות בהיכל התרבות של העיר באשר שבע

הסדום והעמורה שבדרך // הטור של רונית ורדי

רונית ורדי / 05/09/2019
איור" עמרי כהן לכתבה מאת אליק מרגלית

מסע בין פרשנים // מאת אליק מרגלית

ליברל / 05/09/2019
תמונות נתניהו, ריבלין, גנץ וליברמן למדור מאת רותם דנון

מו"מ נולד // הטור של רותם דנון

רותם דנון / 04/09/2019

בדד // מאת שרה ליבוביץ־דר

שרה ליבוביץ-דר / 08/09/2019
סבך הקרבות בימין. מאת רועי לחמנוביץ

סבך הקרבות בימין // הטור של רועי לחמנוביץ'

רועי לחמנוביץ / 05/09/2019

דברור ישיר // מאת אור הלר

אור הלר / 15/09/2019
מבצע מנויים