fbpx !-- Global site tag (gtag.js) - Google Analytics -->

סטייק וול דאן: על דמותו של אייל ברקוביץ' // מאת גדי להב

דמות אחת בחודש מאת גדי להב. והחודש: אייל ברקוביץ'

0

"הלכה המדינה. אפשר לסגור עם מפתח. הלכה המדינה" אייל ברקוביץ', אוקטובר 2020

נכון להיום, אופירה וברקוביץ' הם האופוזיציה הכי משמעותית לבנימין נתניהו. יותר מכחול לבן, זה ברור. יותר מיש עתיד, יותר מההפגנות בבלפור. הם פשוט אפקטיביים יותר. אם כמות מספקת מבין תומכיו של נתניהו תשנה אי פעם את דעתה, עניין מוטל בספק ממילא, זה לא יהיה בגלל בלפור או יאיר לפיד, או אפילו, לא תאמינו, חילי טרופר. אם כבר, זה יקרה בגלל אופירה וברקוביץ'. הם היחידים שיכולים לומר לאסף זמיר "אתה תותח" או לניר ברקת "הפנים היפות של הליכוד" מבלי שזה יעבור גבוה־גבוה מעל הראש של אוהדי נתניהו.

וזה די מפתיע, יש לומר. בכל זאת, שני אנשי ספורט. כדורגלן, ילידת דימונה. לא בדיוק החומר שממנו עשויים מצביעי מרצ. איך יכול להיות ששני אלה הפכו לחוד החנית של המאבק בממשלה? הרי אין להם דבר להרוויח מזה. אסייג היא פרסונה תקשורתית יוצאת דופן, היא ללא ספק שווה טור בפני עצמה. אבל הכוח המניע, הפעיל, היוזם, זה שמשתמש במילים קשות ומטביע עולם מושגים שלם (מיד נגיע לזה) – הוא ברקוביץ'.

ראשית, חשוב לציין: אין לי שמץ של ספק שלא מדובר בהצגה, במין מהלך הפוך על הפוך כדי לצבור רייטינג או תשומת לב. ברקוביץ' לא בנוי לזה. אם במשחק "הפכים" לילדים היה קלף של "פוקר פייס" – הקלף ההפוך לכך היה תמונה של ברקוביץ'. זה, להזכירכם, האיש שלא התאפק וערך מסיבת עיתונאים שבה הכריז על מועמדותו לאימון הנבחרת, מהלך שמראש היה ברור שירחיק אותו מהיעד.

לברקוביץ', בניגוד לפוליטיקאים ואנשי תקשורת אחרים, כולל אופירה אסייג, אין "פרסונה תקשורתית". הוא גאה בכך שהוא לא מתכונן לתוכנית. אין לו שום כוונה להפריד בין אייל האדם הפרטי לברקוביץ' האיש על המסך. ברקוביץ' הוא מה שמכנים וויסיוויג (WYSIWYG) – What you see is what you get. מה שהוא אומר באולפן זה מה שהוא אומר גם בסלון בבית. הוא כדור אותנטיות נטול גוונים או רבדים. בזה כוחו. לכן אין ספק שבחירתו לשמש אופוזיציה לוחמת היא אותנטית.

וזה רק מגדיל את התעלומה. כי ברקוביץ' מחזיק בתפיסת עולם שחופפת לאחד המרכיבים המרכזיים שמאפיינים את הימין בישראל ובעולם: השבטיות. העובדה שתמיד תרגיש קרוב יותר למי שהוא חלק מהשבט שלך. ההעדפה האינטואיטיבית של בנך על פני קרוב משפחה אחר, של קרוב המשפחה על פני בן העם שלך, ושל בן עמך – על פני אדם זר.

זהו העיקרון שעומד בלב ההתנגדות להגירה או למוסדות בינלאומיים שמוחקים את הלאום/שבט, ובמקרים קיצוניים במרכז התנגדות לשלטון החוק (כי בפניו כולם שווים) – מאפיינים הקיימים בימין בארה"ב, באירופה ובישראל. זו גם הסיבה שאנשי ימין ממדינות שונות חשים קרבה אלה לאלה, גם אם תהום פעורה ביניהם בעניינים אחרים.

ברקוביץ' מקבל את עקרון השבטיות באופן גלוי ומוחלט. כשהוא מראיין שלושה אחים שמתמודדים ב'נינג'ה ישראל' הוא מיד מבין את סוד כוחם. "זה כי הם אחים!", הוא אומר. הכוח שבקשר המשפחתי מובן לו מאליו וברקוביץ' מסביר: "אני אדם תחרותי, אני תמיד רוצה לנצח. אבל אני אפסיד בכיף אם זה יגרום לאח שלי לנצח". הוא גם מסביר את התנגדותו לנתניהו בשבטיות: דאגתו לילדיו – שיהיה להם מקום טוב לחיות בו. והוא גם מקדש את החברות – סוג הקשר השני במעלה מיד לאחר קשר הדם – על פני כל דבר אחר. כשעפר שלח בא לאולפן, ברקוביץ' צורח עליו: איך אתה מעז לצאת נגד לפיד? הוא היה חבר שלך! בלעדיו לא היית פה! הטיעון אינו על העמדה – אלא על הבגידה בחברות.

וכדי להוסיף חידה לקושיה, ברקוביץ' לא רק יוצא נגד הממשלה הזו, אלא משתמש נגדה בטיעונים נגד עקרון השבטיות. הוא אחראי במידה רבה להטמעת הביטוי "ארגון פשע" לתיאור התנהלות נתניהו וחלק משריו. ארגון פשיעה, להזכירכם, פועל על פי עקרון השבטיות וקשר הדם: קוזה נוסטרה, לה פמיליה.

אם כך, איך זה קרה? מה גרם למהפך? טיעונים סביב המשבר הכלכלי והטיפול בקורונה כסיבה לשינוי אינם קבילים: ברקוביץ' הפך את הסטייק הרבה לפני כן, כשהודיע לבני גנץ בתוכנית שיצביע עבורו. גם הנחה כאילו הוא שינה את עקרונותיו לא נתמכת במציאות: עובדה, הוא עדיין מחזיק בתפיסת עולם שבטית וימנית.

ההסבר, וזו היפותזה שעשויה להיות שגויה, מבוסס לדעתי על שני עניינים. ראשית, אלה קווי חלוקת הציבור החדשים. כשנתניהו קשר את עתידו האישי למהלכיו הפוליטיים, הוא באופן דטרמיניסטי החליט על ערעור הסדר הקיים: כדי לערער על סמכות בתי המשפט, עליך לערער על הסדר הקיים כולו. ובאופן דטרמיניסטי, מי שיתמוך במהלך כזה הוא מי שהסדר הקיים פועל נגדו – להלן חרדים (שברקוביץ' מרבה לתקוף) ו"ישראל השנייה" אליבא דאבישי בן חיים.

מי שיתנגד למהלך כזה הוא מי שהסדר הקיים משרת אותו. ברקוביץ', כמו אופירה אסייג, נהנים מהסדר הקיים. הוא זה שהביאם עד הלום – כוכב נבחרת ישראל, שופטת ב'הזמר במסכה', מגישי תוכנית פרה־פריים־טיים מצליחה. יש להם יותר מה להפסיד מאשר להרוויח משינוי, וזה לא במובן הציני המחושב אלא במובן הכי עמוק ושבטי – עתיד ילדיהם ועתידם שלהם. הסדר הקיים מאפשר לכדורגלן ולתושבת דימונה להגיע לפריים־טיים. הסדר הקיים מאפשר להם לחיות במדינה שהם אוהבים ומבינים, הוא מייצר את הביצה שהם כה טובים בלשחות בה ולבלוט בה. הסדר החדש הוא קפיצה אל הלא נודע.

ושנית, עקרון הקוטביות. כשאדם בעל מעמד כלשהו מביע עמדה המנוגדת לעמדתו בעבר בסביבה הרעילה שבה אנו חיים, מתרחשות במקביל שתי תופעות: הצד הזנוח מטיח בו ביצים, עלבונות ושנאה יוקדת כאילו הרגע ביתר תינוק לחתיכות, ואילו הצד החדש מקבל אותו בפרחים, אהבה וחיבוקים כאילו היה מלך המשיח. אלה הם הזמנים. ואי אפשר לצפות מאדם, כל אדם, ודאי אדם רגשי כמו ברקוביץ', להיות אדיש לכך. בין סטירה לנשיקה, במה תבחרו? מה שהיה תפנית קלה, אולי אפילו מהוססת, הופך לנקודת אל־חזור. זה נכון לברקוביץ', כמו גם לגדי טאוב או לאברי גלעד.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook