אין כמעט נושא בישראל שאין לו שדולה הפועלת בכנסת – מנושאים אזוטריים לחלוטין ועד נושאים כבדי משקל. למה זה קורה? ייתכן שגם זה בגללנו, התקשורת – הח"כים זקוקים לתשומת הלב התקשורתית, ועבודה בשדולה היא כלי מצוין לבנות מוניטין ולקבל זמן מסך
השדולה למען הנגשה לשונית, השדולה למען השמיטה, השדולה לקידום השחמט והדמקה בישראל (!), שדולת ההייטק ועוד אין־ספור שדולות אפשר למצוא בכנסת הנוכחית – וגם באלו שקדמו לה.
לפי אתר הכנסת, ההגדרה של שדולה היא "קבוצה של חברי הכנסת המבקשים לגייס תמיכה בקרב עמיתיהם ובקרב בעלי תפקידים בממשל, למען פרט או קבוצה של פרטים או נגד אחרים, או למען מדיניות אחת או נגד אחרות. בדרך כלל פעילותה של שדולה של חברי הכנסת מתמקדת בנושא מסוים ולא בקשת רחבה של נושאים".
השדולות הן כלי הצהרתי בעיקרו, שלא מקנה לחברי הכנסת שמקימים אותן סמכות ייחודית: אי אפשר לקדם בעזרתן חקיקה באופן ישיר, אי אפשר לחייב שרים או בעלי תפקידים בשירות הציבורי להופיע בפני השדולות או להשיב לשאלות שמופנות מטעמן, אי אפשר לקבל החלטות במסגרת השדולה שיחייבו גורם ציבורי כלשהו או יקבלו מעמד רשמי במליאת הכנסת או בוועדות הכנסת ואי אפשר להיעזר בכוח האדם של הכנסת לטובת ניהול השדולה, למעט שימוש באולמות הדיונים של הכנסת.
ברוב הפרלמנטים בעולם, המונח שדולה מתייחס להתארגנות פרטית של קבוצת אינטרס שמתאגדת לצורך קידום של אג'נדה ספציפית בקרב מקבלי ההחלטות, אך בישראל ההגדרה הזאת קיבלה משמעות אחרת לחלוטין.
השדולות הפרלמנטריות בישראל הן כלי חדש יחסית, שמשתמשים בו רק משנות ה־90, כאשר חברי כנסת שיתפו פעולה עם פעילים וארגונים אזרחיים להקמת שדולות שפעלו בכנסת לקידום מגוון נושאים.
בזמן הכנסת ה־14, יושבי ראש הוועדות בה התלוננו על כך שהשדולות "מתחרות" בהם, ופעילותן הוסדרה חלקית. רק ב־2011 הוסדרו מעמדן ופעילותן באופן רשמי בתקנון הכנסת.
אולם ההגדרה בתקנון הכנסת מתמקדת פחות במה היא שדולה ויותר במה היא לא ומה אי אפשר לעשות במסגרת פעילותה: "שדולה אינה גוף של הכנסת ולא תציג את עצמה כגוף של הכנסת", "השדולה לא תקבל תקציב מהכנסת", והזמנה של עובד מדינה תיעשה תוך ציון העובדה שהעובד "אינו מחויב להיענות להצעה".
למרות ההגבלות, נדמה שחברי הכנסת אוהבים מאוד את השימוש בכלי הזה. מבדיקה שערכנו במעבדת סדר היום הפוליטי בישראל, הפועלת תחת האוניברסיטאות רייכמן ובר־אילן, עולה שבמהלך הכנסת ה־19, שפעלה כמעט שנתיים (2013 עד 2015), הוקמו 142 שדולות בידי חברי הכנסת, ובכנסת ה־20, שפעלה כמעט 4 שנים (2015 עד 2019), הוקמו 227 שדולות. יש יותר שדולות מחברי כנסת.
למה זה טוב?
שדולות הן כלי אחד בארסנל הכלים הפרלמנטריים שעומדים לרשות חברי הכנסת, לצד הכלים המוכרים של קידום חוקים, השתתפות בוועדות הכנסת, הגשת שאילתות לשרים והצבעה במליאת הכנסת. בעוד המשמעות של השימוש של חברי הכנסת ברוב הכלים הפרלמנטריים העומדים לרשותם ברורה ובעלת תוקף ממשי, מטרת השימוש בכלי השדולות אינה ברורה ואין עליה מחקר כלל.
מה גורם לחברי הכנסת, העמוסים ממילא, להשקיע זמן ומאמץ בהקמה ובהשתתפות בכל כך הרבה שדולות, שהן כלי וולונטרי, חסר סמכויות ו"שיניים"? רק לצורך הדוגמה: ח"כ רון כץ מיש עתיד מנהל בכנסת הנוכחית חמש שדולות וחבר בשבע נוספות.
במחקר שערכנו מצאנו כי מבין שלל תחומי המדיניות הציבורית, חברי הכנסת מנתבים לשדולות נושאים חברתיים רגישים או נפיצים פוליטית, שכנראה אי אפשר לקדם בכלים הפרלמנטריים המסורתיים בשל חוסר היכולת הפרקטית להגיע להסכמות בעניינם (כמו נושאים הקשורים לדת ומדינה – השדולה לחיזוק הקשרים בין יהודים למוסלמים, או השדולה לקידום כשרות קהילתית), לצד נושאים חברתיים רכים (כמו תרבות וזהות – השדולה למען הספרות הישראלית ועידוד הקריאה בישראל), שנדחקים הצידה מסדר היום של עבודת הכנסת והממשלה.
בצד השני של הסקאלה, בין רשימת תחומי המדיניות שכמעט ולא זוכים לטיפול באמצעות השדולות, אפשר למצוא למשל את תחומי התחבורה והאנרגיה, שלהם השלכות משמעותיות על חיי היומיום של האזרחים, אך נחשבים לנושאים מקטבים או נפיצים פחות.
האישי הוא הפוליטי
זה עשרות שנים דמוקרטיות מערביות עוברות תהליך של פרסונליזציה פוליטית, שבמסגרתו המשקל הציבורי עובר מהמפלגה כקולקטיב למועמדים עצמם. התהליך מפעיל לחץ רב על חברי הכנסת ליצור בולטות פרסונלית, המתאפשרת באמצעות יצירת ייחודיות או ניכוס של תחום מדיניות מסוים הנמצא על סדר היום.
חברי כנסת צעירים כמו רון כץ, שאינם בעלי מעמד המאפשר להם בולטות ציבורית, בוחרים להשתמש בכלי של הקמת שדולות וניהולן כדי ליצור לעצמם את הבולטות הציבורית, לנכס לעצמם את העיסוק בתחום מדיניות ספציפי, כדי לבסס את עצמם כשחקנים פוליטיים מובילים בתחום.
ביסוס המעמד של חבר כנסת מסוים כבעל מומחיות או זיקה חזקה לתחום כלשהו יוכל לסייע לו בהמשך להוביל מהלכי מדיניות אופרטיביים באותו התחום באמצעות כלים פרלמנטריים אחרים.
לשם כך, השדולה היא כלי אידיאלי. כך, לדוגמה, חבר כנסת שיקים שדולה סביבתית יתחיל לקבץ סביבו ארגונים סביבתיים לכינוסי השדולה, יקיים דיונים מעמיקים ומקצועיים בתחום, יוציא הודעות משותפות לתקשורת עם אותם גורמי מקצוע וארגונים, והוא יוכל, בתוך זמן קצר, למתג את עצמו כחבר כנסת "סביבתי", ועמדתו תישמע ביתר רצינות בדיונים שיתנהלו בתחום בוועדות הכנסת ובמליאה. ואכן, חברי הכנסת נעדרי התפקיד והמעמד הם אלו שהקימו הכי הרבה שדולות (80% מכלל השדולות בכנסת ה־19, לדוגמה).
ככל הנראה, חברי הכנסת ה"פשוטים" לא יכולים להסתפק בעבודה הפרלמנטרית השוטפת של השתתפות בדיוני הוועדות בכנסת, הגשת הצעות חוק ונאומים במליאה כדי לקבל את הבולטות הציבורית הדרושה להם כנבחרי ציבור שמעוניינים להיבחר מחדש. הרי את סדר היום של הוועדות מכתיבים יושבי הראש שלהן, שגם קובעים כמה זמן במה יקבל כל ח"כ שמשתתף בדיון. נאומים במליאה לא מקבלים תהודה תקשורתית אם הם לא פרובוקטיביים או יוצאי דופן, וקידום של הצעת חוק פרטית בודדת תלוי במכסות סיעה ויכול לארוך חודשים ואפילו שנים.
השדולות מקנות לחברי הכנסת שמנהלים אותן שליטה מלאה, מפני שהם יכולים לכנסן מתי שהם רוצים ולקבוע מי יהיו המשתתפים והדוברים. כראש שדולה, הח"כ יזכה גם לסט של תמונות מחמיאות שלו יושב בראש שולחן הדיונים ומנהל את הדיון ביד רמה. לאחר מכן הוא יוכל למנף את הטייטל כדי לקבל קדימות בראיונות בתקשורת בתחום העיסוק של אותה שדולה.
בכנסת הנוכחית התהפכו היוצרות, שכן רבים מאותם ח"כים פשוטים על הנייר היו עד לפני פחות משנה שרים וראשי הקואליציה, ולפיכך חלקם עדיין נהנים מתשומת הלב הציבורית גם בלי להיות פעילים בכנסת. ואכן, אנחנו רואים שימוש מועט בכלי בקרב הבכירים לשעבר. כך, דווקא ח"כ עידית סילמן, שעדיין בונה את המוניטין הציבורי שלה, מכהנת במקביל כיו"ר הקואליציה וכיו"ר ועדת הבריאות של הכנסת, עומדת בראשן של עשר שדולות וחברה בלא פחות מ־18 שדולות נוספות.
יהיה מעניין לבחון בהמשך את היקף הפעילות של ח"כ סילמן באפיק השדולות אם וכאשר תצבור מוניטין ציבורי וכוח פוליטי: אם תאבד עניין בשדולות, או שמא אלו משמשות אותה לצורך הפניית תשומת הלב לנושאים שהקואליציה הנוכחית לא מסוגלת לטפל בהם, אבל יש להם חשיבות לציבור הבוחרים.
–
*ברקת שמאי היא סטודנטית במסלול תזה בלימודי ממשל ומדיניות ציבורית באוניברסיטת רייכמן
