ערב שבת,
המפה הלבנה מגוהצת ובוהקת על השולחן. כוס הקידוש מוכנה. גם החלה. שישה כיסאות מסביב לשולחן, אבל רק צלחת אחת, ספל אחד, סכין ומזלג.
את הצילום של השולחן הזה העלתה מרים פרץ ברשתות החברתיות במארס האחרון, בשבת הראשונה בסגר הקורונה. מעליו כתבה: שבת שלום.
כשראיתי את הצילום הוא הזכיר לי את הסיפור של ארנסט המינגוויי, שנודע כסיפור הכי קצר שנכתב: "למכירה – נעלי תינוק. מעולם לא ננעלו". סיפור בשש מילים שאפשר לחשוב עליו שעות. בדיוק כמו על השולחן העצוב של מרים. שישה כיסאות ריקים, בתמונה שמכווצת את הלב.
בבתים רבים בישראל ישבו אנשים לבד באותה שבת. אבל דווקא השולחן שלה נגע לכולנו ונצרב בתודעה. כי מרים פרץ, שלא מרצונה, הפכה לסמל ישראלי.
למה בעצם? מה יש באישה הזאת שגורם לכל אחד מאיתנו להתחבר אליה מיד. למה דווקא היא זכתה להיות האישה היחידה שגם הדליקה משואה ביום העצמאות וגם קיבלה את פרס ישראל. שלא לדבר על השיח הנרחב עליה כמועמדת אפשרית לנשיאות המדינה. "היא אם שכולה שאיבדה שני בנים", זו התשובה הפשטנית. לצערנו יש עשרות אלפי הורים שכולים בישראל, ובמהלך השנים היו עוד משפחות שאיבדו שני בנים.
ולכן צריך לחפש את התשובה במקום אחר. אולי בקורות חייה, שהם כפני המדינה. או יותר נכון כפני המדינה שהיינו רוצים לחיות בה. נולדה במרוקו, כשעלתה לארץ התגוררה במעברה בבאר שבע. אבל לעולם לא נשמע ממנה על קיפוח, עדתיות או אפליה. אחרי נישואיה בנתה את ביתה בשארם א־שייח'. אבל לעולם לא נשמע ממנה טענות על כך ש"גורשה מביתה" בגלל הסכם השלום עם מצרים.
היא מתגוררת בגבעת זאב וניהלה בהצלחה במשך 23 שנה את בית הספר הראשון ביישוב, שחיבר בין חילונים לדתיים. גם החילוני הכי גמור יכול להתחבר ליהדות שלה: המחבקת, היפה. זו שלא כופה אלא מכילה. היא אם לשישה וסבתא ל־16 נכדים. בניה אוריאל ואלירז נהרגו בפעילות מבצעית במהלך שירותם בצה"ל. בעלה מת בגיל 56, שבור לב. היא שילמה את המחיר הכבד ביותר שאדם יכול לתת למדינתו.
ובכל זאת יש בה אופטימיות מידבקת. איכשהו, כשאני מסתכל עליה, אני תמיד שם לב שהעיניים שלה עצובות ומחייכות גם יחד. כשנשאלה על הצילום של השולחן הריק אמרה: "אני תמיד מחליטה ברגעים האלה של הדאון לייצר תמונת ניצחון. דמיינתי את השולחן מלא נכדים וילדים. תמונה של תקווה מול המציאות. בשבת שאחרי, השולחן היה עם מפה עוד יותר יפה. ונכון שהייתה בו צלחת אחת, אבל שמתי פרחים ועל כל כיסא הנחתי אלבום מהשמחות שלנו, שאהיה מוקפת בתמונות שמחה".
אנחנו מתחברים אל מרים פרץ דווקא משום שהיא לא מקדשת את השכול. היא אמנם סמל לאובדן – אבל גם לתקומה. היא לא מתקרבנת ולא מתלוננת. בנאום המכונן שנשאה בטקס פרס ישראל אמרה: "הפכתי את יגוני לניגון חדש".
יש משפט יותר ישראלי מזה?
–
