fbpx

משפיעים 2017 > שבטים וחברה > רובי ריבלין [נחמה דואק]

0

החודש ציין הנשיא ראובן (רובי) ריבלין יום הולדת 78. המעמד הזה, השנתי, הפרטי, מבליט את ההבדל הגדול בינו לבין הנשיא הקודם, שמעון פרס ז"ל, שחלק מימי ההולדת שלו נחגגו ברוב עם ועולם. בעוד על פרס אפשר היה לומר שהיה שר החוץ של משכן הנשיא והמריא לספירות עליונות, הנשיא ריבלין מראש הגדיר את עצמו כשר הפנים של החברה הישראלית. אמר שיראה את כהונתו מוצלחת אם יצליח להסתכל פנימה ולהביא לאיחוי.

מאז נבחר לנשיא ביוני 2014 ריבלין מדבר פנימה, אל העם, למען העם. את עמדותיו המדיניות, ימניות ניציות שמאמינות בזכותנו על כל הארץ, לא שינה, רק אפסן לטובת תפקידו הנוכחי כנשיא העם היושב בציון. ולמרות עמדותיו אלה הפך ריבלין, בתוך פרק זמן קצר, לנשיא אהוב ומוערך, על ימין ועל שמאל – אולי בעיקר על הצד האחרון – וגם כמי שאפשר לסמוך עליו שיאמר את המילה הנכונה במקום הנכון כשתהיה פגיעה בזכויות הפרט והאזרח, בדמוקרטיה, בשלטון החוק. כך היה בעקבות רצח הנער בכפר דומא על ידי מרצחים יהודים כשאמר: "בני עמי איבדו צלם אנוש"; כך כשסירב לאפשר לח"כ ג'מאל זחאלקה להיכנס לבית הנשיא, לדיון עם ראשי רשויות ערביות, לאחר שזה נפגש עם משפחות מחבלים מרצחים ועמד דום לזכרם; או כשאמר ביום הזיכרון לרצח רבין, שכל עוד הוא הנשיא – יגאל עמיר לא יזכה לחנינה. "תיבש ימיני לפני שאחתום על חנינה לאיש הארור הזה".

הוא לא היסס, בניגוד למנהיגים אחרים, להגיע ליום הזיכרון לטבח בכפר קאסם, ולא חשש לצאת נגד ראש הממשלה כשהביע התנגדות לחוק הלאום, וכשתקף את אלו שמנסים לפגוע בבית המשפט העליון. לא בכדי, כבר בשנת כהונתו הראשונה בחר בו ה'גרדיאן' הבריטי כאחד מאנשי השנה, משום שהפך להיות "המצפון הלאומי". החשש שמא לא יצליח למלא את הנעליים הגדולות שהשאיר אחריו פרס, חלף זמן קצר לאחר שנכנס ריבלין למשכן נשיאי ישראל.

במלאת שנה לכהונתו נשא הנשיא ריבלין את נאום השבטים (חזון שנחשף לראשונה בכתבת פרופיל כאן ב'ליברל'), שבו שטח את תפיסתו ואת דאגתו לגבי החברה הישראלית המשתנה. הנאום שנישא בכנס הרצליה הוא למעשה המצע הרעיוני לחזונו של הנשיא והבסיס לתוכניתו המהותית והמשמעותית שאותה כינה "תקווה ישראלית". באותו נאום פירק הנשיא ריבלין את החברה לארבעה שבטים – החילוני, הדתי־לאומי, החרדי והערבי – והביע דאגה מהיעדר החפיפה בין השבטים. בתום השנה השנייה לנשיאותו כבר ביקש ריבלין ליצור שותפות בין המגזרים השונים; תהליך שמחייב, לדעתו, שינויים מוסדיים והתמודדות מערכתית עמוקה. "ישנם ארבעה מנועי שינוי", אמר ריבלין, "ארבע מערכות חיוניות ליצירת שותפות שתסלול את דרכה של החברה הישראלית לתקווה ישראלית משותפת: מערכת השירות הציבורי, שדה האקדמיה והעבודה, השותפות האזורית בין ראשי רשויות מקומיות ממגזרים שונים הבאה לידי ביטוי באשכולות האזוריים והחינוך".

***************

צודק הנשיא ריבלין בדאגתו מהפיצול השבטי, שעל פי מחקר של פרופ' אלכס מינץ מהמרכז הבינתחומי, מקרין גם על העמדות הפוליטיות. 88% מהדתיים ו־72% מהחרדים מגדירים את השקפת עולמם כימנית. שני שלישים מהשבט החילוני משייכים עצמם למרכז־שמאל, ומרבית הערבים מגדירים עצמם כשמאל וכמרכז־שמאל. נולדת לתוך השבט, ועליך להתנהג בהתאם. ולכן, בעוד הערבים תומכים כמעט ב־100% בסיום השליטה ביהודה ושומרון, ובעוד השבט החילוני מפוצל בין תומכים עם רוב קטן ליציאה מהשטחים, הרי שבשבט הדתי־לאומי ובשבט החרדי 80% מתנגדים לסיום השליטה הישראלית שם. גם בסוגיית המדינה הפלסטינית השבטים מתחלקים באופן דיכוטומי – רוב השבט החילוני וכמעט כל השבט הערבי תומכים בפתרון שתי המדינות; רוב בקרב הדתיים וכמחצית מהחרדים בעד מדינה אחת לשני העמים. נתונים דומים מתייחסים לסוגיית פינוי התנחלויות.

השאלה היא האם – עם ובלי קשר לסוגיית השטחים והפלסטינים – ניתן להגדיל את אזורי החפיפה בין השבטים והאם ניתן לייצר ישראליות אחרת, תקווה ישראלית, שאפיינה את ישראל טרום מלחמת ששת הימים. שדיברה בשפת "אנחנו", לעומת הישראליות הנוכחית שמדברת בשפת "אני". האם החברה הישראלית, שרחוקה מלהיות הומוגנית, ושבנושאים מסוימים אפילו על סף פילוג, מסוגלת להתגבר וליצור ישראליות שונה, מחברת, משתפת. בסקר של פרופ' מינץ כמחצית מהחילונים ומהערבים סבורים שאפשר. לעומתם, מרבית הדתיים ו־77% מקרב החרדים לא מאמינים שהחלום בר־מימוש.

גם 'מדד הדמוקרטיה' לשנת 2016 של המכון הישראלי לדמוקרטיה, העלה ממצאים דומים. כך בשאלת האיזון בין הרכיב הדמוקרטי לבין הרכיב היהודי בהגדרתה של המדינה, השבט הדתי חשב שהרכיב הדמוקרטי חזק מדי והשבט החילוני סבר שהרכיב היהודי חזק מדי.

לזה נוסיף שהכמיהה לשליט חזק תופסת לה אחיזה בקרב ציבורים הולכים וגדלים. ויש סימנים המעידים כי בשאלות מעשיות, בנוגע למתח שבין דמוקרטיה לביטחון ולאופייה הרצוי של החברה, רוב הציבור היהודי קרוב יותר בעמדותיו לפרשנות הרפובליקנית של הדמוקרטיה, במובנה הקלאסי. הדמוקרטיה הישראלית אינה ניצבת כרגע על פי תהום, אבל נראה שהיא עוברת תהליך הדרגתי מאתוס דמוקרטי־ליברלי, שעל יסודותיו קמה והתפתחה מדינת ישראל, אתוס שמדגיש זכויות אדם ואזרח – לאתוס דמוקרטי־רפובליקני־זהותני, השם דגש על ביצור האתוס האתני־יהודי, במוסדות המדינה ובתרבות הפוליטית שלה. זה ודאי קשור למקבילית הכוחות הפוליטיים במדינה, הנוטה ימינה כבר ארבעה עשורים, ולגידול ניכר במשקל הקבוצות המסורתיות, הדתיות והחרדיות, תוך צמצום בכוח הקבוצה החילונית ושל המחזיקים בעמדות שמאל־מרכז.

***************

חשוב לציין כי גם חברות מורכבות אחרות, עם מאפיינים מובהקים לכאורה, הראו שאפשר להטות את המטוטלת לכיוון אחר, בגלל תהליכים או אפיזודות דרמטיות. כך שלא מן הנמנע שבעתיד הקרוב או הרחוק, המטוטלת תנוע שוב לכיוון הליברלי.

שנתיים אחרי "חזון השבטים" של ריבלין, נדמה שהוא מקרטע. בחסות מהלכים ורוח מנהיגותית מסוימים, הקיטוב מעמיק. אבל המסר ההוא חלחל. הוא נמצא בשיח, מנסה לאתר את הכלים ואת ההזדמנויות להיתרגם למעשים ולתהליכים חיוביים עבור כלל הישראלים. וצריך גם לומר לשבט חזק, כמו לכל "חזק" בנקודת זמן מסוימת, שאסור להשתכר מהיתרון הנוכחי. יתרון הוא כמעט תמיד זמני. וודאי שאסור לחצות קווים אדומים, כשמדובר בפגיעה בחירויות ובעקרונות יסוד של הדמוקרטיה, שאותם גם הגרסה הרפובליקנית אמורה לקדש.

צילום: מארק ניימן, לע"מ

רשימת המשפיעים מתפרסמת במלואה בגרסה המודפסת של המגזין 'ליברל'. לפרטים על מבצע מנויים חדש ואטרקטיבי לחצו כאן

 

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook