fbpx

משחקי עצמאות // חיים איסרוביץ על השנה של הבדלנות ברחבי הגלובוס

0

ב־8 בינואר 1918 התייצב נשיא ארה"ב וודרו ווילסון בפני חברי הקונגרס והציג את תוכנית 14 הנקודות שלו לשלום עולמי, לאחר סיומה של מלחמת העולם הראשונה. המוטיב הבולט ביותר היה רעיון ההגדרה העצמית. בחודש הבא יציינו 100 שנה לנאום הזה, שנחשב לאחד הנאומים המכוננים בדיפלומטיה האמריקאית במאה ה־20. "חובה לכבד שאיפות לאומיות", אמר. "עמים צריכים להישלט כעת רק על פי הסכמתם. 'הגדרה עצמית' אינה סתם ביטוי. מדינאים שיתעלמו ממנו, יסתכנו". הסכם ורסאי, שהתקבל שנה וחצי לאחר מכן, כלל בתוכו את הרעיון ואיפשר הקמתן של מדינות לאום חדשות באירופה.

ההיסטוריה ידעה לא מעט תקופות של הגשמת עקרון ההגדרה עצמית, בהתבסס על תרבות, שפה והיסטוריה משותפות כמכנה משותף להקמת ישות מדינתית עצמאית בארץ אבותיהם. שלום ווסטפליה משנת 1648 הביא להכרה בעצמאותן של שווייץ והולנד. באביב העמים של 1848–1849 התרחשו התקוממויות של תנועות לאומיות ברחבי אירופה, שהובילו לאיחוד איטליה וגרמניה בהמשך המאה ה־19. צ'כוסלובקיה ויוגוסלביה נוסדו אחרי מלחמת העולם הראשונה. תהליך הדה־קולוניזציה בתום מלחמת העולם השנייה הביא להקמת מדינות חדשות באסיה, באפריקה ובמזרח התיכון. קריסת ברית המועצות הובילה לעצמאות של הרפובליקות הסובייטיות לשעבר. מלחמת אזרחים קרעה את יוגוסלביה למדינות עצמאיות, וגם בשנים האחרונות נמשכת מגמת העצמאות בקוסובו ובדרום סודן ועם משאל העם בסקוטלנד. גם ב־2017 עדיין ניכרות הרוחות שנושבות בעוצמה, ומעוררות כוחות חזקים כפי שראינו במשאלי העם בכורדיסטן ובקטלוניה.

 לסיכום השנה התוססת במאבק על זכות ההגדרה העצמית, חוזר 'ליברל' לכמה מהמאבקים הלאומיים הבולטים של 2017, חלקם זכו לסיקור שוטף ואחרים התנהלו הרחק מאור הזרקורים. חלקם הסתיימו בכישלון צורב ובאכזבה, וחלקם סיפקו תקווה לעתיד או לחלופין חשש מעימותים וממאבקים אלימים. את המאבק הפלסטיני לעצמאות לא כללנו בכתבה הנוכחית.

קטלוניה: סופר קלאסיקו

ב־23 בדצמבר יתקיים משחק הכדורגל שבלי להגזים, כל ספרד וכל העולם מחכים לו – הסופר קלאסיקו – כאשר ברצלונה תגיע למגרשה הביתי של ריאל מדריד. מדי שנה מושך המשחק עניין רב, בשל היריבות ההיסטורית בין שני מועדוני הפאר. הפעם מעורר המשחק סקרנות גדולה עוד יותר, מאחר שהוא מתרחש באחת התקופות המורכבות ביותר של ספרד בעשורים האחרונים.

יומיים לפני המשחק יתקיימו בחירות לפרלמנט הקטאלני, לפי הוראתו של ראש ממשלת ספרד מריאנו ראחוי. בכך הוא מקווה לסתום את הגולל על שאיפות העצמאות בקטלוניה, שהגיעו לשיאן ב־27 באוקטובר. באותה יממה דרמטית הצביע הפרלמנט בברצלונה בעד הקמת רפובליקה קטאלנית עצמאית. בתוך שעות הפעילה ממשלת ספרד סעיף בחוקה שאיפשר לה לבטל את האוטונומיה של קטלוניה ולהדיח את השלטון המקומי שחלק מאנשיו נמצאים בכלא ואחרים יצאו לגלות (לפחות זמנית).

משחק הפחדן, אחד המודלים המפורסמים ביותר של תורת המשחקים, עוסק בשני שחקנים שנמצאים על מסלול התנגשות, והשאלה היא מי יהיה הראשון שימצמץ ויזוז הצידה. בספטמבר האחרון ניתנה שריקת הפתיחה למשחק הפחדן, כאשר הפרלמנט בקטלוניה אישר את בקשת הממשלה של הנשיא הבדלני, קרלס פוג'דמון, לקיים משאל עם בשאלה אם להכריז על רפובליקה קטאלנית עצמאית. בית המשפט החוקתי קבע מיד כי מדובר בצעד בלתי חוקי. אולם פוג'דמון ואנשיו המשיכו לקדם את המשאל, אפילו כאשר כוחות משטרה ספרדיים נשלחו למחוז כדי להחרים פתקי הצבעה וקלפיות.

1 באוקטובר, יום המשאל, היה רווי אלימות והתנגשויות בין המשטרה לבין תומכי העצמאות. בתום היום התברר כי רק 43% מהתושבים השתתפו במשאל, אבל 92% מהם תמכו בפרישה מספרד. אף שפוג'דמון לא מיהר להכריז על עצמאות, כדי לתת סיכוי למשא ומתן, ממשלת ראחוי לא נענתה לקריאה בטענה שפוג'דמון לא הבהיר אם הוא אכן מתכוון לפרוש מספרד.

משחק הפחדן גורס כי לגאווה יש חלק מכריע בשיקולי השחקנים, וגם במקרה הזה אף אחד לא הסכים למצמץ ולהתכופף, ושני הצדדים המשיכו במסלול ההתנגשות שהתרחשה ב־27 באוקטובר. בסופו של דבר, עוצמת החוקה איפשרה לממשלת ספרד לצאת כשידה על העליונה.

המאבק טרם הוכרע. בעוד לברצלונה סיכוי לנצח את ריאל מדריד, במגרש הפוליטי־לאומי המשחק מורכב יותר, כשהסקרים מעניקים ניצחון לתומכי העצמאות בבחירות לפרלמנט הקטלאני אם כי ללא רוב. במצב כזה, ייתכן שהממשלה בספרד תדרוש לקבל התחייבות להימנעות ממהלך בדלני נוסף, בתמורה לשיחות על ביטול השלטון הישיר ואף הרחבת הסמכויות האוטונומיות.

אם הבדלנים יפתיעו ויזכו ברוב מוחלט, הם עשויים להשתמש בכך כדי לטעון שיש להם מנדט ציבורי להקמת מדינה עצמאית, גם במחיר של הקרבה עצמית מצידם. או אז, הקלפים עלולים להיטרף מחדש עם השלכות משמעותיות ובלתי צפויות לא רק עבור עתידה של ספרד כמדינה מאוחדת, אלא גם עבור מאבקים לאומיים אחרים באיחוד האירופי.

 –

צפון איטליה: הצפון מול הדרום

פחות משלושה שבועות אחרי משאל העם בקטלוניה נערך משאל עם כפול נוסף, הפעם בצפונה של איטליה. שני המחוזות העשירים במדינה – ונטו ולומברדיה, שיחד מייצרים כ־30% מכלל התוצר הלאומי הגולמי – החליטו לדרוש אוטונומיה גדולה יותר. כמו במקרה של קטלוניה, גם כאן יש לא מעט תסכול מדרך חלוקת המשאבים הלאומית. בעיני הצפוניים, כספי המיסים שלהם מבוזבזים על אזורי הדרום העניים, בעוד הממשלה המרכזית אינה משקיעה בתשתיות ובשירותים בצפון.

התסכול מצטרף לתחושות בדלניות עמוקות בקרב תושבי הצפון, שעדיין מתקשים לראות את עצמם כחלק מאיטליה, כ־150 שנה אחרי האיחוד של ארץ המגף. בוונטו עדיין יש מי שחולמים להקים מחדש את הרפובליקה של ונציה, שהתקיימה במשך כ־1,000 שנה עד המאה ה־18. גם בלומברדיה, שבירתה מילאנו, קיימות שאיפות בלתי מוסתרות להקים מדינה של מחוזות הצפון.

משאל העם שנערך ב־22 באוקטובר – שבו רוב המצביעים תמכו באוטונומיה מורחבת – לא נועד לפרק את איטליה, בניגוד למקרה הספרדי, אלא לספק מנדט למנהיגי המחוזות מול השלטון ברומא. "אנחנו נשארים בתוך האומה האיטלקית עם יותר אוטונומיה, בעוד שקטלוניה רוצה להפוך למדינה ה־29 של האיחוד האירופי. אנחנו לא. לפחות כרגע", הבהיר נשיא מחוז לומברדיה, רוברטו מרוני.

זו בדיוק שאלת המפתח: האם האוטונומיה המורחבת עשויה להוביל בעתיד גם לפרישה מאיטליה? מרוני ועמיתו ממחוז ונטו, לוקה זאיה, משתייכים למפלגת 'הליגה הצפונית', שעם הקמתה בראשית שנות ה־90 ראתה את הצפון כחלק נפרד מאיטליה וקראה לעצמאות. אבל בשנים האחרונות, התנועה – תחת הנהגתו של מתאו סלביני – מסתכלת יותר על הפוליטיקה הארצית, תוך תמיכה בהגדלת הסמכויות האוטונומיות של מחוזות הצפון.

ראש הממשלה, פאולו ג'נטילוני, הבהיר כי הוא מוכן לקיים הידברות עם נציגי המחוזות והדגיש כי "זה יהיה דיון מורכב, אך אנחנו מוכנים לבצע אותו במסגרת מגבלות החוק והחוקה". אולם לא צפויה כל התקדמות לפני הבחירות הכלליות שאמורות להיערך עד מאי הקרוב. 'הליגה הצפונית' מקווה לחזק את כוחה באופן משמעותי, ואולי אף להגיע לעמדה של הקמת קואליציה עם מפלגת 'פורצה איטליה' של ראש הממשלה לשעבר סילביו ברלוסקוני (שתי המפלגות, יחד עם תנועת 'אחי איטליה' השמרנית, כבר הקימו ברית פוליטית בחודש שעבר לקראת הבחירות). במצב כזה, תושבי הצפון עשויים לממש את שאיפתם לקבל יותר סמכויות של ניהול עצמי מהר מכפי שחלמו.

כורדיסטן: התקווה שנופצה

"המולדת שלנו מעולם לא הייתה שלנו, בתור דיירים לא היו לנו סמכויות; המנהיגים שלנו אומרים לנו אל תבקשו יותר, הזכויות שלכם הן חלומות ואתם צריכים לדעת; היאנקים תמיד אמרו לנו ככה, אנחנו יודעים בדיוק מה לעשות; העצמאות שלנו היא טאבו, כורדיסטן היא אם כן למכירה!".

את המילים התקיפות הללו כתב פרופ' פריידון רפיק חילמי, בפואמה 'מולדת למכירה' שפרסם באוקטובר 1991, כאשר הכורדים הקימו ממשל עצמי בצפון המדינה בחסות כוחות הקואליציה של ארה"ב ותחת מצור מצד כוחות המשטר העיראקי של סדאם חוסיין.

26 שנה מאוחר יותר, התסכול שעולה מהפואמה של חילמי נראה רלוונטי מתמיד, על רקע משאל העם הבלתי מחייב שהתקיים ב־25 בספטמבר השנה. תושבי האזורים הכורדיים – כולל אזור כירכוכ העשיר בנפט, שהיה תחת שליטת הכורדים מאז שמנעו מדאעש את כיבושו לפני שלוש שנים – התבקשו לקבוע אם הם רוצים שתקום מדינה כורדית עצמאית שתפרוש מעיראק.

משאל דומה נערך בינואר 2005, וקרוב ל־99% תמכו בהקמת מדינה עצמאית. אותו משאל לא מחייב נועד להעניק לרשויות הכורדיות את הגיבוי לקראת המשא ומתן עם השלטון בבגדד על החוקה החדשה בעידן שאחרי סדאם חוסיין.

בניגוד ל־2005, המשאל הנוכחי עורר התנגדות עזה בעיראק ומחוצה לה. ממשלת בגדד הכריזה כי אינו חוקי והטילה סגר אווירי ויבשתי על האזור הכורדי האוטונומי, כאשר גם איראן וטורקיה – שבהן קהילות כורדיות גדולות – סגרו את הגבולות. בקהילה הבינלאומית, למעט מדינת ישראל, קראו לנשיא הכורדי, מסעוד ברזאני, לבטל את ההצבעה או לפחות לדחות אותה מחשש לעתידה של עיראק בתקופה הרגישה של מאבק בדאעש.

ברזאני לא התקפל, אולי כדי להותיר אחריו מורשת של המנהיג שהגשים את השאיפה לעצמאות, אולי בגלל גחמות פוליטיות אחרות (כפי שטוענים יריביו), או בגלל שהאמין שהפעם מגיע לכורדים לקבל את פרס העצמאות – גם בגלל התפקיד המכריע שמילאו לוחמי הפשמרגה בהדיפת דאעש מצפון עיראק.

הפעם רק 92% תמכו בעצמאות. אולם זה הספיק לברזאני לקרוא לממשלה בבגדד לקיים שיחות שיובילו לפרישה כורדית ברוח טובה. התגובה של ראש הממשלה, חיידר אל־עבאדי, הייתה שליחת כוחות צבא (עם כלי נשק אמריקאיים) שיחד עם מיליציה שיעית איראנית השתלטו על מחוז כירכוכ. רק החלטתו של ברזאני להסיג כוחותיו, מנעה מלחמת אזרחים. ברזאני, שיחד עם אביו היה ממנהיגי מאבקי הגרילה הכורדיים נגד השלטון העיראקי במשך שנים (גם בסיוע המוסד הישראלי בשנות ה־60 וה־70), הודיע שהחליט לפרוש מכס הנשיאות אחרי 12 שנה.

"העולם שכנע אותנו שאנחנו צריכים לשכוח את העתיד אם נוכל; עלינו לקבל את הסטטוס קוו, אין תקווה ואנחנו צריכים לדעת", התריס פרופ' חילמי ב־1991 וסיכם למעשה גם את ההתרחשויות האחרונות בכורדיסטן. נכון לעכשיו, נראה כי הסטטוס קוו אכן יישמר והכורדים יישארו במסגרת אוטונומית כחלק מעיראק. אולם קשה להאמין שעמוק בליבם הם יוותרו על התקווה שביום מן הימים דגל כורדיסטן יתנוסס מעל מוסדות המדינה החופשית.

איור: יניב טורם

רוצים לקרוא את המשך הכתבה? לפרטים על מבצע מנויים חדש ואטרקטיבי – חודשיים ראשונים ב-19.90 ש"ח בלבד – לחצו כאן

איתמר בן גביר

עוצמה של איש אחד // הטור של עופר חדד

עפר חדד / 04/09/2019
ביבי נתניהו בכנס בחירות בהיכל התרבות של העיר באשר שבע

הסדום והעמורה שבדרך // הטור של רונית ורדי

רונית ורדי / 05/09/2019

בדד // מאת שרה ליבוביץ־דר

שרה ליבוביץ-דר / 08/09/2019
איור" עמרי כהן לכתבה מאת אליק מרגלית

מסע בין פרשנים // מאת אליק מרגלית

ליברל / 05/09/2019
תמונות נתניהו, ריבלין, גנץ וליברמן למדור מאת רותם דנון

מו"מ נולד // הטור של רותם דנון

רותם דנון / 04/09/2019
איור: עובדיה בנישו לכתבה מאת יונתן שם אור

פחד מוות // סדרת בחירות מיוחדת מאת יונתן שם־אור, חלק ג' ואחרון

יונתן שם־אור / 08/09/2019

דברור ישיר // מאת אור הלר

אור הלר / 15/09/2019