fbpx

משחקי עצמאות // על השנה של הבדלנות ברחבי הגלובוס // מאת חיים איסרוביץ

2017 התאפיינה במאבקים תוססים להשגת עצמאות של חבלי ארץ שביקשו להינתק ממדינות האם. קטלוניה, צפון איטליה, כורדיסטן, קמרון, סקוטלנד ועוד. למה דווקא עכשיו?

0

ב־8 בינואר 1918 התייצב נשיא ארה"ב וודרו ווילסון בפני חברי הקונגרס והציג את תוכנית 14 הנקודות שלו לשלום עולמי, לאחר סיומה של מלחמת העולם הראשונה. המוטיב הבולט ביותר היה רעיון ההגדרה העצמית. בחודש הבא יציינו 100 שנה לנאום הזה, שנחשב לאחד הנאומים המכוננים בדיפלומטיה האמריקאית במאה ה־20. "חובה לכבד שאיפות לאומיות", אמר. "עמים צריכים להישלט כעת רק על פי הסכמתם. 'הגדרה עצמית' אינה סתם ביטוי. מדינאים שיתעלמו ממנו, יסתכנו". הסכם ורסאי, שהתקבל שנה וחצי לאחר מכן, כלל בתוכו את הרעיון ואיפשר הקמתן של מדינות לאום חדשות באירופה.

ההיסטוריה ידעה לא מעט תקופות של הגשמת עקרון ההגדרה עצמית, בהתבסס על תרבות, שפה והיסטוריה משותפות כמכנה משותף להקמת ישות מדינתית עצמאית בארץ אבותיהם. שלום ווסטפליה משנת 1648 הביא להכרה בעצמאותן של שווייץ והולנד. באביב העמים של 1848–1849 התרחשו התקוממויות של תנועות לאומיות ברחבי אירופה, שהובילו לאיחוד איטליה וגרמניה בהמשך המאה ה־19. צ'כוסלובקיה ויוגוסלביה נוסדו אחרי מלחמת העולם הראשונה. תהליך הדה־קולוניזציה בתום מלחמת העולם השנייה הביא להקמת מדינות חדשות באסיה, באפריקה ובמזרח התיכון. קריסת ברית המועצות הובילה לעצמאות של הרפובליקות הסובייטיות לשעבר. מלחמת אזרחים קרעה את יוגוסלביה למדינות עצמאיות, וגם בשנים האחרונות נמשכת מגמת העצמאות בקוסובו ובדרום סודן ועם משאל העם בסקוטלנד. גם ב־2017 עדיין ניכרות הרוחות שנושבות בעוצמה, ומעוררות כוחות חזקים כפי שראינו במשאלי העם בכורדיסטן ובקטלוניה.

לסיכום השנה התוססת במאבק על זכות ההגדרה העצמית, חוזר 'ליברל' לכמה מהמאבקים הלאומיים הבולטים של 2017, חלקם זכו לסיקור שוטף ואחרים התנהלו הרחק מאור הזרקורים. חלקם הסתיימו בכישלון צורב ובאכזבה, וחלקם סיפקו תקווה לעתיד או לחלופין חשש מעימותים וממאבקים אלימים. את המאבק הפלסטיני לעצמאות לא כללנו בכתבה הנוכחית.

קטלוניה: סופר קלאסיקו

ב־23 בדצמבר יתקיים משחק הכדורגל שבלי להגזים, כל ספרד וכל העולם מחכים לו – הסופר קלאסיקו – כאשר ברצלונה תגיע למגרשה הביתי של ריאל מדריד. מדי שנה מושך המשחק עניין רב, בשל היריבות ההיסטורית בין שני מועדוני הפאר. הפעם מעורר המשחק סקרנות גדולה עוד יותר, מאחר שהוא מתרחש באחת התקופות המורכבות ביותר של ספרד בעשורים האחרונים.

יומיים לפני המשחק יתקיימו בחירות לפרלמנט הקטאלני, לפי הוראתו של ראש ממשלת ספרד מריאנו ראחוי. בכך הוא מקווה לסתום את הגולל על שאיפות העצמאות בקטלוניה, שהגיעו לשיאן ב־27 באוקטובר. באותה יממה דרמטית הצביע הפרלמנט בברצלונה בעד הקמת רפובליקה קטאלנית עצמאית. בתוך שעות הפעילה ממשלת ספרד סעיף בחוקה שאיפשר לה לבטל את האוטונומיה של קטלוניה ולהדיח את השלטון המקומי שחלק מאנשיו נמצאים בכלא ואחרים יצאו לגלות (לפחות זמנית).

משחק הפחדן, אחד המודלים המפורסמים ביותר של תורת המשחקים, עוסק בשני שחקנים שנמצאים על מסלול התנגשות, והשאלה היא מי יהיה הראשון שימצמץ ויזוז הצידה. בספטמבר האחרון ניתנה שריקת הפתיחה למשחק הפחדן, כאשר הפרלמנט בקטלוניה אישר את בקשת הממשלה של הנשיא הבדלני, קרלס פוג'דמון, לקיים משאל עם בשאלה אם להכריז על רפובליקה קטאלנית עצמאית. בית המשפט החוקתי קבע מיד כי מדובר בצעד בלתי חוקי. אולם פוג'דמון ואנשיו המשיכו לקדם את המשאל, אפילו כאשר כוחות משטרה ספרדיים נשלחו למחוז כדי להחרים פתקי הצבעה וקלפיות.

1 באוקטובר, יום המשאל, היה רווי אלימות והתנגשויות בין המשטרה לבין תומכי העצמאות. בתום היום התברר כי רק 43% מהתושבים השתתפו במשאל, אבל 92% מהם תמכו בפרישה מספרד. אף שפוג'דמון לא מיהר להכריז על עצמאות, כדי לתת סיכוי למשא ומתן, ממשלת ראחוי לא נענתה לקריאה בטענה שפוג'דמון לא הבהיר אם הוא אכן מתכוון לפרוש מספרד.

משחק הפחדן גורס כי לגאווה יש חלק מכריע בשיקולי השחקנים, וגם במקרה הזה אף אחד לא הסכים למצמץ ולהתכופף, ושני הצדדים המשיכו במסלול ההתנגשות שהתרחשה ב־27 באוקטובר. בסופו של דבר, עוצמת החוקה איפשרה לממשלת ספרד לצאת כשידה על העליונה.

המאבק טרם הוכרע. בעוד לברצלונה סיכוי לנצח את ריאל מדריד, במגרש הפוליטי־לאומי המשחק מורכב יותר, כשהסקרים מעניקים ניצחון לתומכי העצמאות בבחירות לפרלמנט הקטלאני אם כי ללא רוב. במצב כזה, ייתכן שהממשלה בספרד תדרוש לקבל התחייבות להימנעות ממהלך בדלני נוסף, בתמורה לשיחות על ביטול השלטון הישיר ואף הרחבת הסמכויות האוטונומיות.

אם הבדלנים יפתיעו ויזכו ברוב מוחלט, הם עשויים להשתמש בכך כדי לטעון שיש להם מנדט ציבורי להקמת מדינה עצמאית, גם במחיר של הקרבה עצמית מצידם. או אז, הקלפים עלולים להיטרף מחדש עם השלכות משמעותיות ובלתי צפויות לא רק עבור עתידה של ספרד כמדינה מאוחדת, אלא גם עבור מאבקים לאומיים אחרים באיחוד האירופי.

צפון איטליה: הצפון מול הדרום

פחות משלושה שבועות אחרי משאל העם בקטלוניה נערך משאל עם כפול נוסף, הפעם בצפונה של איטליה. שני המחוזות העשירים במדינה – ונטו ולומברדיה, שיחד מייצרים כ־30% מכלל התוצר הלאומי הגולמי – החליטו לדרוש אוטונומיה גדולה יותר. כמו במקרה של קטלוניה, גם כאן יש לא מעט תסכול מדרך חלוקת המשאבים הלאומית. בעיני הצפוניים, כספי המיסים שלהם מבוזבזים על אזורי הדרום העניים, בעוד הממשלה המרכזית אינה משקיעה בתשתיות ובשירותים בצפון.

התסכול מצטרף לתחושות בדלניות עמוקות בקרב תושבי הצפון, שעדיין מתקשים לראות את עצמם כחלק מאיטליה, כ־150 שנה אחרי האיחוד של ארץ המגף. בוונטו עדיין יש מי שחולמים להקים מחדש את הרפובליקה של ונציה, שהתקיימה במשך כ־1,000 שנה עד המאה ה־18. גם בלומברדיה, שבירתה מילאנו, קיימות שאיפות בלתי מוסתרות להקים מדינה של מחוזות הצפון.

משאל העם שנערך ב־22 באוקטובר – שבו רוב המצביעים תמכו באוטונומיה מורחבת – לא נועד לפרק את איטליה, בניגוד למקרה הספרדי, אלא לספק מנדט למנהיגי המחוזות מול השלטון ברומא. "אנחנו נשארים בתוך האומה האיטלקית עם יותר אוטונומיה, בעוד שקטלוניה רוצה להפוך למדינה ה־29 של האיחוד האירופי. אנחנו לא. לפחות כרגע", הבהיר נשיא מחוז לומברדיה, רוברטו מרוני.

זו בדיוק שאלת המפתח: האם האוטונומיה המורחבת עשויה להוביל בעתיד גם לפרישה מאיטליה? מרוני ועמיתו ממחוז ונטו, לוקה זאיה, משתייכים למפלגת 'הליגה הצפונית', שעם הקמתה בראשית שנות ה־90 ראתה את הצפון כחלק נפרד מאיטליה וקראה לעצמאות. אבל בשנים האחרונות, התנועה – תחת הנהגתו של מתאו סלביני – מסתכלת יותר על הפוליטיקה הארצית, תוך תמיכה בהגדלת הסמכויות האוטונומיות של מחוזות הצפון.

ראש הממשלה, פאולו ג'נטילוני, הבהיר כי הוא מוכן לקיים הידברות עם נציגי המחוזות והדגיש כי "זה יהיה דיון מורכב, אך אנחנו מוכנים לבצע אותו במסגרת מגבלות החוק והחוקה". אולם לא צפויה כל התקדמות לפני הבחירות הכלליות שאמורות להיערך עד מאי הקרוב. 'הליגה הצפונית' מקווה לחזק את כוחה באופן משמעותי, ואולי אף להגיע לעמדה של הקמת קואליציה עם מפלגת 'פורצה איטליה' של ראש הממשלה לשעבר סילביו ברלוסקוני (שתי המפלגות, יחד עם תנועת 'אחי איטליה' השמרנית, כבר הקימו ברית פוליטית בחודש שעבר לקראת הבחירות). במצב כזה, תושבי הצפון עשויים לממש את שאיפתם לקבל יותר סמכויות של ניהול עצמי מהר מכפי שחלמו.

כורדיסטן: התקווה שנופצה

"המולדת שלנו מעולם לא הייתה שלנו, בתור דיירים לא היו לנו סמכויות; המנהיגים שלנו אומרים לנו אל תבקשו יותר, הזכויות שלכם הן חלומות ואתם צריכים לדעת; היאנקים תמיד אמרו לנו ככה, אנחנו יודעים בדיוק מה לעשות; העצמאות שלנו היא טאבו, כורדיסטן היא אם כן למכירה!".

את המילים התקיפות הללו כתב פרופ' פריידון רפיק חילמי, בפואמה 'מולדת למכירה' שפרסם באוקטובר 1991, כאשר הכורדים הקימו ממשל עצמי בצפון המדינה בחסות כוחות הקואליציה של ארה"ב ותחת מצור מצד כוחות המשטר העיראקי של סדאם חוסיין.

26 שנה מאוחר יותר, התסכול שעולה מהפואמה של חילמי נראה רלוונטי מתמיד, על רקע משאל העם הבלתי מחייב שהתקיים ב־25 בספטמבר השנה. תושבי האזורים הכורדיים – כולל אזור כירכוכ העשיר בנפט, שהיה תחת שליטת הכורדים מאז שמנעו מדאעש את כיבושו לפני שלוש שנים – התבקשו לקבוע אם הם רוצים שתקום מדינה כורדית עצמאית שתפרוש מעיראק.

משאל דומה נערך בינואר 2005, וקרוב ל־99% תמכו בהקמת מדינה עצמאית. אותו משאל לא מחייב נועד להעניק לרשויות הכורדיות את הגיבוי לקראת המשא ומתן עם השלטון בבגדד על החוקה החדשה בעידן שאחרי סדאם חוסיין.

בניגוד ל־2005, המשאל הנוכחי עורר התנגדות עזה בעיראק ומחוצה לה. ממשלת בגדד הכריזה כי אינו חוקי והטילה סגר אווירי ויבשתי על האזור הכורדי האוטונומי, כאשר גם איראן וטורקיה – שבהן קהילות כורדיות גדולות – סגרו את הגבולות. בקהילה הבינלאומית, למעט מדינת ישראל, קראו לנשיא הכורדי, מסעוד ברזאני, לבטל את ההצבעה או לפחות לדחות אותה מחשש לעתידה של עיראק בתקופה הרגישה של מאבק בדאעש.

ברזאני לא התקפל, אולי כדי להותיר אחריו מורשת של המנהיג שהגשים את השאיפה לעצמאות, אולי בגלל גחמות פוליטיות אחרות (כפי שטוענים יריביו), או בגלל שהאמין שהפעם מגיע לכורדים לקבל את פרס העצמאות – גם בגלל התפקיד המכריע שמילאו לוחמי הפשמרגה בהדיפת דאעש מצפון עיראק.

הפעם רק 92% תמכו בעצמאות. אולם זה הספיק לברזאני לקרוא לממשלה בבגדד לקיים שיחות שיובילו לפרישה כורדית ברוח טובה. התגובה של ראש הממשלה, חיידר אל־עבאדי, הייתה שליחת כוחות צבא (עם כלי נשק אמריקאיים) שיחד עם מיליציה שיעית איראנית השתלטו על מחוז כירכוכ. רק החלטתו של ברזאני להסיג כוחותיו, מנעה מלחמת אזרחים. ברזאני, שיחד עם אביו היה ממנהיגי מאבקי הגרילה הכורדיים נגד השלטון העיראקי במשך שנים (גם בסיוע המוסד הישראלי בשנות ה־60 וה־70), הודיע שהחליט לפרוש מכס הנשיאות אחרי 12 שנה.

"העולם שכנע אותנו שאנחנו צריכים לשכוח את העתיד אם נוכל; עלינו לקבל את הסטטוס קוו, אין תקווה ואנחנו צריכים לדעת", התריס פרופ' חילמי ב־1991 וסיכם למעשה גם את ההתרחשויות האחרונות בכורדיסטן. נכון לעכשיו, נראה כי הסטטוס קוו אכן יישמר והכורדים יישארו במסגרת אוטונומית כחלק מעיראק. אולם קשה להאמין שעמוק בליבם הם יוותרו על התקווה שביום מן הימים דגל כורדיסטן יתנוסס מעל מוסדות המדינה החופשית.

סקוטלנד: הברקזיט והסקוטזיט

ניקולה סטרג'ון, השרה הראשונה של סקוטלנד, סיפקה השנה משמעות חדשה לשאלה כמה שנים הן דור אחד. באוגוסט 2013, כמעט שנה לפני משאל העם על עצמאות החבל, הצהירה סטרג'ון, אז עדיין סגנית השר הראשון, כי "הבהרנו שאנחנו מאמינים שמשאלים חוקתיים הם אירועים של פעם בדור". גם אחרי ש־55% מתושבי סקוטלנד דחו בספטמבר 2014 את רעיון העצמאות, ציינה סטרג'ון (שמונתה לשרה הראשונה חודשיים לאחר מכן) כי אין כוונה לקיים עוד הצבעה.

אבל משאל הברקזיט שהסתיים ביוני 2016, בניצחון דרמטי לתומכי הפרישה הבריטית מהאיחוד האירופי, גרם לעיוות בממד הזמן. במרץ השנה הכריזה סטרג'ון כי היא עומדת לפתוח בצעדים חוקתיים לקיומו של משאל עם נוסף בנוגע לעצמאות. לטענתה, זו תגובה הולמת להתעלמותה של הממשלה הבריטית מהעמדה הסקוטית שמבקשת להישאר בגוש האירופי.

הצהרות לחוד ומציאות לחוד. החלטתה של ראש הממשלה, תרזה מיי, להקדים את הבחירות בשלוש שנים ולקיים אותן בחודש יוני השנה ולקבל מנדט ציבורי לשיחות הברקזיט, שבה וטרפה את הקלפים. ההימור נכשל. השמרנים איבדו את הרוב המוחלט ומיי כמעט איבדה את הכיסא, ויכלה רק להתנחם במכה שספגה יריבתה סטרג'ון, לאחר שהמפלגה הסקוטית הלאומנית איבדה 21 מתוך 56 מושבים בפרלמנט.

סטירת הלחי בקלפי הבהירה לסטרג'ון שהמצביעים הסקוטים לא ממהרים ללכת לדרך עצמאית. בנובמבר האחרון פורסם בעיתון 'Times Editor Scotland' מחקר שגילה כי 400 אלף מהציוצים שביקשו לקדם את הפרישה מבריטניה, הגיעו מגורמים רוסיים. נכון לעכשיו, בהנהגה הסקוטית כמעט לא מדברים בפומבי על פרישה מבריטניה ומתנהלים בזהירות יתר, כאשר למורת רוחם של פעילי השטח של המפלגה הלאומנית – היא לא תמכה בהצהרת העצמאות בקטלוניה.

רעיון משאל העם הוכנס למקפיא, אבל אי אפשר לומר שאיום הפרישה הוסר לחלוטין. הלאומנים הסקוטים עוקבים בעניין אחרי הבלגן בממשלה הבריטית סביב הברקזיט וממתינים לראות מה יהיה אופיו של ההסכם שיגובש, אם יגובש, עם האיחוד האירופי וכיצד תשתלב סקוטלנד במציאות החדשה. אם הם לא יהיו מרוצים מההתפתחויות, הם עשויים להשתמש בבחירות למועצה המחוקקת של סקוטלנד ב־2022 כמנוף להשגת מנדט לקיומו של משאל עם חדש בדרך להגשמת החלום הסקוטי אחרי מאות שנים תחת הכתר הבריטי.

קורסיקה: ברית הלאומנים

נכון לעכשיו, אחוז תומכי העצמאות בקורסיקה, האי שבו נולד נפוליאון בונפרטה, עומד על כ־15% בלבד. ייתכן שאם בפריז יאמינו כי הרוב יתמכו בהישארות אוטונומית במסגרת צרפתית, הם יאפשרו משאל עם בנושא. אולם טיבן של הצבעות כאלה שהן עלולות לטמון בחובן גם תוצאות בלתי צפויות, ואז צרפת עלולה לירות לעצמה ברגל עם התפתחות שתשפיע על כל המאבקים הבדלניים באיחוד האירופי.

קורסיקה סיפקה את אחד ממאבקי הבדלנות האלימים ביותר של אירופה, כאשר במשך כ־40 שנה, החל מאמצע שנות ה־70, האי הים תיכוני היה מוקד לפיצוצים, התנקשויות וחטיפות של ארגון קיצוני שפעל למען עצמאות מצרפת. רק ב־2014 הסתיימה האלימות, כאשר המחתרת התפרקה מנשקה והבדלנים עברו לפעול בעיקר בזירה הפוליטית.

מאז סוף 2015 שולטת באי הקואליציה 'למען קורסיקה' (Pè a Corsica), המורכבת משתי המפלגות הלאומניות המובילות של קורסיקה, אם כי למנהיגיהן יש יעד סופי שונה. הראשונה היא מפלגת 'הבה נעשה קורסיקה' (Femu a Corsica), בהובלתו של נשיא המועצה המנהלת המקומית, ז'יל סימאוני, הדוגל באוטונומיה במסגרת צרפת. המפלגה השנייה היא 'קורסיקה החופשית' (Corsica Libera), בהנהגתו של יו"ר המועצה המחוקקת המקומית ז'אן־גאי טלמוני, השואף לעצמאות מלאה של האי.

בבחירות האזוריות של צרפת בסוף 2015 זכו שתי המפלגות ב־24 מתוך 51 מושבי המועצה המחוקקת של קורסיקה. בבחירות הפרלמנטריות שנערכו השנה הן הכניסו לראשונה נציגים לאסיפה הלאומית, כאשר גרפו שלושה מתוך ארבעת המושבים שהוקצו לקורסיקה. החודש נערכות בחירות חדשות בקורסיקה לקראת הפיכתו של האי ל'קהילת קורסיקה', שלה יהיה מעמד מיוחד בתוך צרפת, והלאומנים צפויים לזכות שוב ברוב המושבים.

ניגריה: תוכנית ביאפרה

ב־1903 הציעו הבריטים לבנימין זאב הרצל להקים התיישבות ציונית יהודית במזרח אסיה, רעיון שזכה לכינוי 'תוכנית אוגנדה'. שנתיים לאחר מכן דחה הקונגרס הציוני את היוזמה, אולם גם כיום יש מי שמבקשים להקים באפריקה מדינה המבוססת על קשר חם ליהדות, לציונות ולישראל.

בני האיגבו, אחת הקבוצות הגדולות בדרום־מזרח ניגריה, רואים את עצמם כצאצאים של בני ישראל המקראיים ורבים מהם גם מזדהים כיהודים ומקיימים מסורות מהיהדות. אולם זה לא הדבר היחיד שמאחד אותם, אלא גם הרצון להקים מדינה משלהם – מדינת ביאפרה.

ניסיון ראשון להקים מדינה עצמאית התרחש כבר ב־1967, אחרי מחלוקות עם המוסלמים בצפון המדינה ומאבקים על שליטה במאגרי הנפט. ההכרזה הובילה למלחמת אזרחים עקובה מדם, שהסתיימה אחרי שלוש שנים עם למעלה ממיליון הרוגים, ועם שילובם מחדש של מחוזות ביאפרה בתוך ניגריה.

שאיפות הבדלנות בביאפרה לא נעלמו, וכיום שתי תנועות בולטות ממשיכות להוביל את המאבק. הראשונה, תנועת 'התושבים הילידיים של ביאפרה' (IPOB), הוקמה ב־2014 בהנהגתו של נמאדי קאנו, שמגדיר עצמו איגבו יהודי ועל דלת ביתו אף מוצמד דגל ישראל. השנייה היא 'התנועה הציונית של ביאפרה', שהוקמה בתחילת העשור הקודם ובראשה עומד עו"ד בנג'מין איגווה אונווקה, שמצהיר כי הוא "בן ברית של ישראל".

לקראת סוף 2015 עצרו כוחות הביטחון את קאנו והוא הואשם בעבירות של קשירת קשר, בחברות בארגון בלתי חוקי ובאיום על ביטחון המדינה וקידום בדלנות. הדבר הוביל להפגנות המוניות של תומכיו בדרום־מזרח המדינה ולהתנגשויות עם כוחות הביטחון. קאנו שוחרר באפריל השנה, אחרי שאיש דת יהודי סייע לארגן את הערבות שלו, אולם המתיחות באזור לא נרגעה ואף התעצמה.

גם אונווקה נעצר ביוני 2014 ושוחרר רק אחרי ארבעה חודשים, לא לפני שלטענתו שלח מכתבים לנשיא ארה"ב ברק אובמה, לממשלה הבריטית ואף לראש הממשלה בנימין נתניהו. זאת כדי להעלות את הסוגיה של מעצרו ולהאיר את המאבק של בני עמו. אונווקה, שטען כי אובמה הכיר למעשה בביאפרה לפני שעזב את הבית הלבן, הכריז באוגוסט האחרון על עצמאות ביאפרה ועל עצמו הנשיא הזמני יחד עם ממשלה זמנית, מהלך שקאנו ואנשיו לא הצטרפו אליו.

חוסר היציבות הוביל בספטמבר למבצע צבאי שעליו הכריז נשיא המדינה, ושנועד להתמודד עם אתגרים ביטחוניים, בהם "אלימות בדלנית והתקוממות". המבצע לא הצליח להרגיע את הרוחות, בעיקר אחרי שהכוחות פשטו על ביתו של קאנו ומאז נעלמו עקבותיו. כמו כן, נרשמו דיווחים על הרוגים והתעללויות ברחבי האזור. בית המשפט העליון אמור להחליט החודש אם המבצע חוקי, בהמשך לעתירות שטענו כי יש צורך באישור הפרלמנט.

בחודש שעבר הכריז הנשיא בוהארי כי "אנחנו לא יכולים להרשות אובדן של חלק כלשהו של ניגריה באמצעות פרישה. אנחנו לא יכולים לקבל את ההתפרקות של מדינתנו האהובה". לראשונה מאז בחירתו לפני שנתיים הגיע לדרום־מזרח המדינה, והצהיר כי הוא ידיד תושבי המקום וכי אי אפשר להפריד בין ניגריה לבין בני האיגבו. "אל תתפתו לתעמולה חסרת ההיגיון של הבדלנות", אמר הנשיא. בינתיים, הבדלנים לא מוותרים על שאיפותיהם, והשבועות והחודשים הקרובים ילמדו אם ניגריה עלולה להידרדר שוב למלחמת אזרחים.

קמרון: מאבק בין שפות

לא הרחק מהגבול המזרחי של ניגריה, בדרום־מערב קמרון, מתנהל בשנה האחרונה מאבק בדלני למען עצמאות, ששורשיו נטועים בעבר הקולוניאליסטי של המדינה וביריבות בין הרוב דובר הצרפתית (פרנקופונים) לבין המיעוט דובר האנגלית (אנגלופונים).

הקמרונים הדרומיים, שהיו תחת שלטון המנדט הבריטי על הגבול שבין קמרון הצרפתית לבין ניגריה, הצביעו ב־1961 בעד הצטרפות לקמרון, שקיבלה את עצמאותה שנה קודם לכן. תקוות האנגלופונים, המונים 20% מהאוכלוסייה, שקמרון תהיה מדינה פדרלית שבמסגרתה יזכו לסמכויות נרחבות – התבדו במהירות. השלטון המרכזי – תחילה תחת הנשיא הראשון, אחמדו אהידג'ו ששלט עד 1982, ולאחר מכן תחת יורשו פול בייה ששולט עד היום – נקט מדיניות שיטתית של אפליה, שנועדה להטמיע את האנגלופונים בתוך הפרנקופונים.

למרות שלאורך השנים נערכו הפגנות גדולות נגד האפליה, ואף קמו קבוצות בדלניות קיצוניות שדרשו ליישם את זכות ההגדרה עצמית, בשנה האחרונה המאבק האנגלופוני התגבר. היו אלו עורכי הדין שמחו כי טקסטים חוקתיים ומשפטיים רבים מופיעים רק בצרפתית וכי נשלחים לאזור שופטים שאינם דוברי אנגלית. מחאה דומה הגיעה גם מצד ארגוני מורים. ההפגנות משכו אלפי תושבים.

בתגובה שלח המשטר כוחות צבא ומשטרה, האינטרנט נותק לפרקי זמן ממושכים, ועד מהרה זרמו דיווחים על הרוגים ופצועים ואף על תקיפות מיניות נגד נשים. ביקורת בינלאומית נגד המשטר, בעיקר מצד ארה"ב, הביאה את הנשיא בייה לקרוא לדיאלוג ואף להציע צעדים להרגעת הרוחות.

אולם המחאה ההמונית נמשכה. יום העצמאות ב־1 באוקטובר היה סוער למדי כאשר הבדלנים הכריזו על הקמת מדינה עצמאית בשם אמבזוניה. אלפים הפגינו בעד היפרדות מקמרון. המשטר שוב הגיב בכוח רב, ולפחות 19 בני אדם נהרגו ואלפי תושבים נמלטו לניגריה.

השנה הקרובה תהיה חשובה מאוד ליציבות קמרון. לקראת סוף 2018 אמורות להתקיים בחירות כלליות במדינה, כולל לתפקיד הנשיא. עו"ד אקרה מונה, מהאזור האנגלופוני, הודיע כי יתמודד מול הנשיא בייה. החשש הוא גם כי אם השלטון המרכזי ביאונדה ימשיך בדיכוי האלים, גורמים בדלניים קיצוניים יפנו להתקוממות חמושה והתוצאה עלולה להיות הרחבת העימות לאזורים נוספים במדינה.

קוויבק: בדלנות בהקפאה

מאות מיליוני דולרים עלו חגיגות יום הולדתה ה־150 של קנדה בחודש יולי האחרון. גם הנסיך צ'רלס ורעייתו קמילה הגיעו לביקור רשמי כדי לחגוג עם ראש הממשלה ג'סטין טרודו ותושבי המדינה. אולם לא כולם היו שותפים לתחושות האחדות והפטריוטיות הקנדית שליוו את החגיגות. "אני לא מבינה את החגיגה של 150 שנה לקנדה – זה לא אומר שום דבר", הבהירה ג'יזל ברנאר, תושבת קוויבק, בשיחה עם תאגיד השידור הקנדי. "אני לא חושב שדוברי הצרפתית שמחים לגבי זה", הוסיף הבעל נורמן.

העמדה של בני הזוג לא שונה מדעתם של רבים מתושבי חבל קוויבק. סקר שפורסם בתחילת השנה הראה כי רק 45.5% מדוברי הצרפתית בקוויבק הודו כי הם מצפים לחגיגות יובל ה־150, זאת לעומת 91.4% מדוברי האנגלית.

אחרי ששני משאלי עם על עצמאות החבל ב־1980 וב־1995 הסתיימו בניצחונם של תומכי ההישארות במסגרת קנדה, ב־2006 אף אישר הפרלמנט הצעה שקובעת כי קוויבק מהווה "אומה בתוך קנדה מאוחדת". האפשרות של עצמאות קוויבק לא זוכה לתמיכה נרחבת ואפילו לא ניצבת על סדר היום הציבורי, אף שעדיין קיימות מפלגות בדלניות שממשיכות לקדם את הרעיון.

דווקא ראש ממשלת קוויבק, פיליפ קווילר, שנחשב לתומך נלהב בקיומה של הפדרציה הקנדית, עורר השנה דיון על התחושות הבדלניות של החבל. בתחילת יוני פרסם מסמך ארוך שמביע תמיכה בפתיחה מחודשת של דיונים על חוקת קנדה כדי להדגיש את מיקומה המיוחד של קוויבק במסגרת הפדרציה (קוויבק הוא החבל היחיד שלא חתם על החוקה) וכדי להעניק לו יותר סמכויות.

אבל ראש הממשלה טרודו יירט את הרעיון באופן מיידי וללא תנאים, והבהיר שאין לו שום כוונה לפתוח את החוקה. "מר טרודו בחר להפגין גישה לא רצינית, להתנהג בחוסר אלגנטיות ולהראות חוסר כבוד לראש הממשלה של האומה הקוויבקית באופן הנורא ביותר", הגיב ז'אן־פרנסואה ליסה, מנהיג מפלגת קוויבק (Parti Québécois) שתומכת בעצמאות החבל.

בקוויבק גם עקבו בעניין אחרי האירועים בקטלוניה. בעוד טרודו הצהיר כי ממשלתו תומכת ב"ספרד אחת מאוחדת", הבדלנים בחבל הקנדי מיהרו להתייצב לצד הקטאלנים תומכי הפרישה, כשהם מברכים אותם על הכרזת העצמאות ומגנים את הממשלה הספרדית על הפעלת הכוח המופרזת במהלך משאל העם. אבל גם הפעם היה מדובר במיעוט קטן, כאשר לא מעט קולות בקוויבק הפצירו ברשויות במדריד ובברצלונה לנסות לקדם דיאלוג שיעניק לקטאלנים מעמד אוטונומי נרחב בתוך ספרד, בדומה לסמכויות שיש לקוויבק.

__

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook