סיפורו יוצא הדופן של השחיין הפראלימפי איאד שלבי רק הדגיש את השממה הספורטיבית בפריפריה. למעט בכדורגל, אין כמעט ספורטאים אולימפיים תחרותיים מהפריפריה בכלל, ומהחברה הערבית בפרט. כשאין מתקנים וההשקעה בספורט מחוץ למרכז כמעט אינה קיימת, כולנו מפסידים
הקריאה "לא לערבב ספורט ופוליטיקה" פופולרית בישראל כמעט כמו שהיא בלתי סבירה. למעשה, השניים שלובים זה בזה פחות או יותר מאז שהספורט המודרני נולד, אי־שם באמצע המאה ה־19. אבי האולימפיאדה המודרנית, הברון דה קוברטן, האמין בכוחן של תחרויות ספורטיביות להביא לשלום בין העמים באמצעות ניפוץ דעות קדומות ושיכוך העוינות ביניהם. ג'ורג' אורוול, לעומתו, חשב שהספורט רק מגביר את הרגש הלאומני וסבר כי הוא "כרוך בשנאה, קנאה, שחצנות, בוז לכללים והנאה סדיסטית מצפייה באלימות. במילים אחרות, זוהי מלחמה ללא ירי".
אמנם, עם השנים, ביצועיהן הספורטיביים של מדינות שונות החלו להיתפס כביטוי של תכונות לאומיות אופייניות. כך, על כל פנים, גורסות אינספור קלישאות שחביבות על עיתונאים: הגרמנים הם תמיד מכונה משומנת ויעילה, נבחרת הכדורגל של ברזיל רוקדת על המגרש, וכל אתלט שוודי ניחן בקור רוח נורדי.
גם כאן בארץ, למרות הציפייה המתמדת להפריד בין השניים, אנחנו מגלים פעם אחר פעם עד כמה הספורט הוא המשכה של המדיניות בדרכים אחרות. השחיין איאד שלבי הדהים את ישראל לפני חודש כאשר זכה בשתי מדליות זהב במשחקים הפראלימפיים בטוקיו, ובכך היה לערבי השני בסך הכל מתוך 120 מדליסטים ישראלים בעלי מוגבלות ב־60 השנים האחרונות, ולראשון שזוכה במדליה אישית.
במשחקים האולימפיים המצב גרוע יותר, עם אפס מדליסטים ערבים ובסך הכל שני נציגים בכל המשלחות האולימפיות עד היום למיעוט האתני הגדול ביותר במדינת ישראל.
ספורט כמחולל שינוי
לא קשה לנחש מדוע כ־20% מהאוכלוסייה סובלים מתת־ייצוג בכל הקשור להישגים ספורטיביים (הכדורגל, שבו ספורטאים ערבים מתבלטים באופן קבוע, כמובן יוצא דופן בהקשר זה). ההשקעה הממשלתית בישראל במתקנים, במסגרות ובתשתיות רחוקה מאוד מלהיות שוויונית, ומגיעה ברובה לערים הגדולות ולמרכז הארץ. אזרחי ישראל הערבים אמנם נפגעים מכך במיוחד עד כדי תת־ייצוג קיצוני בתחרויות מקצועניות, אך מדובר בבעיה של כל תושבי הפריפריה.
בישראל יש בסך הכל חמישה אצטדיוני אתלטיקה מקצועיים וארבע בריכות אולימפיות תחרותיות – כולם בתל אביב, חיפה, ירושלים וגוש דן. כך, כמעט כל הספורטאים הישראלים שזכו במדליות אולימפיות התאמנו במתקנים במרכז הארץ ו/או בשלוש הערים הגדולות. הפריפריה הגיאוגרפית, יהודית וערבית כאחד, סובלת כבר שנים ארוכות מאפליה, מתת־תקצוב ומהיעדר נגישות למתקנים ספורטיביים – לא שונה במיוחד מהמצב בתחומים אחרים.
זה הזמן להודות שמדליות ושיאים כשלעצמם לא מאוד מעניינים אותי. סביר להניח שיש חובבי ספורט מסורים ונלהבים ממני, בלשון המעטה. האמת היא שלפני פעילותי בקרן החדשה לישראל לא טרחתי להתעניין בנושא בכלל. כל אחד והתחביבים שלו. אבל כמי שפועל בחברה הישראלית ומנסה להשפיע עליה, אני לא יכול להתעלם מהמקום הכל כך מרכזי שהספורט תופס כאן, ומהפוטנציאל הגדול שיש לו לחולל שינויים אדירים בחברה. החשיפה לפעילות הענפה של הקרן בנושא ספורט בכלל וכדורגל בפרט, גרמה לי להבין אילו הזדמנויות התחום הזה טומן בחובו עבור נוער בכל הארץ, ועבור החברה כולה.
במשך שנים היו יציעי הכדורגל מורסה מוגלתית של אלימות וגזענות. ב־2003 החלה הקרן החדשה לישראל להפעיל את פרויקט 'בועטים את הגזענות מהמגרשים', שבמסגרתו אנחנו עוקבים אחרי גילויי אלימות וגזענות במשחקי כדורגל, מקיימים פעילויות חינוך והסברה שונות וגם מפעילים קבוצת כדורגל משותפת לילדים יהודים וערבים בירושלים.
ב־2017 לקחנו את הפרויקט צעד אחד קדימה והקמנו את הנבחרת הלאומית לאחריות חברתית, שכללה 15 שחקנים ושחקניות, יהודים וערבים, מהליגות השונות בישראל. ערכנו, בין היתר, פעילויות נגד הומופוביה במגרשים, משחקים בשיתוף קבוצות נוער ומבקשי מקלט, וטורניר נשים יהודיות וערביות נגד אפליה מגדרית.
ל'בועטים את הגזענות מהמגרשים' הייתה תרומה מכרעת לניסוח החוק למניעת אלימות בספורט, שעבר בשנת 2008. דו"חות הגזענות והאלימות, האחרון שבהם פורסם זמן קצר לפני שהקורונה הרחיקה את כולם מהמגרשים, מציגים ירידה הדרגתית בקריאות הגזעניות ובאירועי האלימות ביציעים והפיכה של אצטדיוני הכדורגל למקום נעים ומכיל יותר.
האפליה כלפי תושבי הפריפריה בהשקעה ובנגישות למתקני ספורט אינה בהכרח מדיניות מכוונת, אלא מהווה עוד דוגמה להזנחה ולהפקרות הכללית שמאפיינת את מדיניות ממשלות ישראל בנוגע לפריפריה כבר שנים ארוכות. אחת הסיבות לכך היא שהשקעה בפעילויות ובמתקני ספורט נמצאת במידה רבה בסמכותן של הרשויות המקומיות, והתמיכה הממשלתית מבוצעת בשיטת המימון התואם (מאצ'ינג) – כלומר, היא מותנית בהשתתפות של הרשות המקומית. גם כאשר שיעור ההשתתפות של הרשויות המקומיות הוא דיפרנציאלי, רשויות עניות מתקשות להשתתף בהוצאות ועלולות להישאר ללא שירותי ספורט ברמה סבירה.
ספורט הוא כמובן לא התחום היחיד שבו ניכרים פערים בין מרכז לפריפריה: תמונה דומה ניתן לראות בכל הקשור לבריאות, חינוך, שכר, תשתיות, דיור ועוד. בפריפריה מרוויחים בממוצע כ־3,000 שקל בחודש פחות מאשר במרכז, שיעור התעסוקה נמוך בכ־10% ומספר המיטות בבתי החולים הוא כשביעית ממספרן במרכז. תוחלת החיים בחלק מערי הפריפריה נמוכה בכשלוש שנים מבערים מרכזיות.
לא לחינם אנו משקיעים חלק גדול מאוד מהמשאבים לנושאי צדק חברתי וצמצום הפערים החברתיים־כלכליים, עם דגש על הרחבת הגישה לדיור ציבורי, בעיקר בפריפריה. חלק מהפערים האלה מוסיפים גם הם לקושי של תושבי הפריפריה להשתתף בפעילות ספורטיבית – למשל, היעדר תחבורה ציבורית ראויה הופך את ההגעה מיישובים מרוחקים לאולמות או לבריכות בערים הגדולות למסובכת וארוכה אף יותר.
משקיעים בשיקום
השתתפות בפעילות ספורטיבית אינה רק חשובה לבריאות, אלא גם מחזקת את היכולות החברתיות והמנטליות בקרב צעירים ומסייעת בפיתוח חוסן נפשי ותחושת הישגיות. מעבר לכך, הצטיינות בספורט במקרים רבים היא מפתח למוביליות חברתית, במקום שאפשרויות אחרות אינן קיימות. עבור צעירים וצעירות מהשכבות החלשות, הנגישות של מתקנים וחוגים – מבחינה גיאוגרפית וכלכלית – עשויה לחולל שינוי עצום במסלול חייהם.
ספורטאים מצליחים מהווים מודל לחיקוי עבור ילדים ונוער ועשויים לעורר בהם השראה. השתתפות בחוג אחרי שעות הלימודים אולי לא תהפוך כל אחד לכוכב אולימפי, אבל היא עשויה להציל לא מעט נערים ונערות שאחרת ימצאו את עצמם ברחוב. בחברה הערבית, שבה אין תנועות נוער, הצורך במסגרת חברתית מגבשת שמהווה פעילות חינוכית בלתי פורמלית, בוער אפילו יותר.
הצטיינות בספורט אמנם נובעת מיכולות אישיות שאינן תלויות בתנאים סוציו־אקונומיים, אך היעדר יכולת להשתתף בפעילות ספורטיבית, מסיבות גיאוגרפיות וכלכליות, מונע מכישרונות רבים להתגלות. מהסיבות האלה ומסיבות נוספות, ברור כי גישה נרחבת לענפי ספורט רבים ומגוונים אינה מותרות אלא צורך בסיסי, זכות שכל אזרח צריך להיות מסוגל לממש. הפערים החדים בספורט מושפעים כמובן מהפערים הכלליים ומשקפים אותם, אך הם משפיעים, גם אם פחות, על הנצחת הפערים בשאר התחומים. בנייה של אצטדיונים, מגרשי אתלטיקה, אולמות התעמלות, בריכות אולימפיות ומתקנים איכותיים אחרים באזורים פריפריאליים ומרוחקים היא צעד הכרחי בדרך לצמצום הפערים.
לא צריך ללכת רחוק כדי למצוא דוגמה להשפעה האדירה שיכולה להיות להשקעה ציבורית בספורט – מספיק להסתכל על ההישגים המדהימים של ישראל במשחקים הפראלימפיים מיום שאלה נוסדו, לפני למעלה מ־60 שנה. זו תוצאה ישירה של השקעה ושל מימון ציבורי, בעיקר בשל שיעורם הגבוה מאוד של נכי צה"ל. שם, המטרה העיקרית היא שיקום פיזי ומנטלי של אנשים עם מוגבלויות באמצעות ספורט תחרותי, שיטה שהוכיחה את עצמה בצורה מופלאה. תוצר הלוואי היה הישגים ספורטיביים מדהימים ששמו את ישראל על המפה, גם אם זו מפה שחלקנו לא מרבים להסתכל עליה.
אמנם שר התרבות והספורט חילי טרופר הודיע לפני כחודשיים כי יתעדף בתקצוב אגודות ספורט מהפריפריה על פני אגודות מהמרכז, אבל ספק אם המדיניות החדשה תצליח לסגור את הפערים הקיימים. אחת הסיבות לכך היא שבמקביל, המשרד החליט לתמרץ "הישגיות" במטרה להגדיל את מספר המדליות האולימפיות.
במסגרת זאת, גופים יקבלו תקציב ממשרד התרבות והספורט בהתאם לרמת ההישגים שלהם, צעד שצפוי כמובן להרחיב את הפערים בין חזקים לחלשים. אבל אם יש דבר אחד שאפשר ללמוד מהסיפור מעורר ההשראה של איאד שלבי, זה שהספורט חשוב לנו לא בשביל המדליות, השיאים, הכבוד הלאומי או הכותרות – לא שיש בכל אלה דבר רע. הספורט הכרחי בשביל חברה בריאה ומתוקנת, ואילו המדליות – הן רק בונוס.
–
