fbpx
Desktop Image Mobile Image

משבר הקורונה ויחסי נתניהו והחרדים | או: מדוע הכיפה ניצחה את הקופה | מאת אמיר אורן

הוא מוכן להקריב למען הדתיים את הנאמנים במצביעי הליכוד, אלה שכביכול אין להם לאן ללכת. כך תמיד, וביתר שאת עכשיו, כשלפתע צץ איום שאינו רק דתי כמו ש״ס, ואינו רק ימין כמו ליברמן, אלא גם וגם - נפתלי בנט

0

בלי הציונים הכלליים, שהביאו גם את ה״ל״ – ליברלים, ליכוד – לשידוך עם ״חירות״, היה מנחם בגין נשאר לנצח טוען-לכתר, ראש מחתרת שהתגלגלה במפלגה לאומ(נ)ית הרחוקה מהבכורה. המעמד הבינוני-בורגני, שיריביו היו הסוציאל-דמוקרטים של מפא״י ולא הערבים, הרחיב את בסיס התמיכה בבגין ואיפשר לאחר תריסר שנים ומיזוג נוסף זינוק לשלטון.

מורשת בית״ר, ברית יוסף טרומפלדור, הפוכה מזו של הציונים הכלליים, או שמא הכלכליים. מכאן ״טוב למות בעד ארצנו״ ומכאן, כשוועת הסוחרים והעצמאים האחרים במישטר הצנע והפיקוח, ״תנו לחיות בארץ הזאת״. החנוונים היו חנונים. פרץ ברנשטיין ויוסף ספיר, שמחה ארליך ויוסף סרלין ואלימלך רימלט, לא היו זוללי שטחים. הם רק רצו לאכול, היטב.

גם דור ושניים אחר כך, שלטון הליכוד נשען על החיים הטובים של ישראלים שהתבססו בדירה אחת או יותר, מחזיקים במכונית אחת או יותר והתרגלו לטוס לחו״ל פעם בחצי שנה או יותר. הם ייחסו את הרווחה והנוחות למדיניות הכלכלית – ולאיפוק הביטחוני – של בנימין נתניהו.

הקורונה גילתה שהיו אלה מותרות; שמאות אלפי ישראלים, אולי מיליונים, נלחמים על לחמם. נתניהו, שדיבר על השמן הציבורי שתחתיו כורע הרזה הפרטי, פגע אנושות ברזה בעוד השמן בקושי נדרש להדק את החגורה.

התבקש, לפיכך, שנתניהו יקשיב לשוועת בעלי העסקים, אזרחיו שהם תכופות גם בוחריו, ובהזדמנות הראשונה ישחרר אותם מחרצובות סגרי פרנסתם השדודה. יש לכך נימוקים טובים, כלכליים ולכאורה גם פוליטיים.

אבל לקראת סוף השבוע, בהתנגשות חזיתית בין החנויות לבין בתי-הכנסת, מי ייפתחו ומי עדיין לא, הכיפה ניצחה את הקופה. תמוה: לגמר הרי לא הגיעה קבוצה ביתית מול מתחרים שנואים. זה קל. ברור שהחרדים הם שותפים חשובים, אלא שעוד יותר מכך הליכודניקים עצמם. הראשונים רק אורחים, האחרונים מארחים. מה הכריע אצל נתניהו?

את התשובה הוא סיפק כבר לפני 30 שנה, כאשר היה כמעט יחיד במפלגתו, לצד עוזי לנדאו, שתמך בהצעת חוק הבחירה הישירה. יצחק שמיר התנגד, יחד עם כל חבריהם. נתניהו הימרה את פיו, ולא רק מפני שסיכוייו לקסום אישית לציבור כשילוב דימויים של אמריקה, ביטחון ועלומים – הכל יחסי – מול מועמד כיצחק רבין היו טובים בעליל מאלה של שמיר בן ה-76.

בתחילת שנות ה-90׳, כשהצעת הבחירה הישירה נדונה בעוד הליכוד לבדו בשלטון, כתב סגן-השר נתניהו שהחוק הוא ״שינוי חיוני לעתיד המדינה. החשש מפני קולות הערבים אינו מוצדק, שכן כבר היום הם מצביעים למפלגות השותפות בקואליציית השמאל. ההבדל העיקרי יהיה בקולות הדתיים ורבים מקולות העולים החדשים, שיינתנו ישירות למועמד הליכוד״.

במקום אחר הרחיב. ״בניגוד לך,״ ענה לאחד ממבקריו, ״איני סבור שבחירה ישירה של רה״מ תעביר את השלטון באורח אוטומטי לידי השמאל. כיום מצביעים לגוש השמאל 45% מכלל הבוחרים – כולל כל הבוחרים הערביים. זה ההיקף המקסימלי של תמיכה אפשרית במועמד השמאל, ועם השינויים הדמוגרפיים והעלייה הגדולה מספר זה הולך וקטן. האיום האמיתי על שלטון המחנה הלאומי בא מהמחנה הדתי, המחזיק 15% מכלל הבוחרים״.

משמע, לפי חשבונו של נתניהו, לימין היו רק 40% תמיכה בציבור, רחוק מרוב ופחות מהשמאל (אם הערבים כולם איתו).

בציבור הדתי, המשיך נתניהו, ״הרוב המכריע רוצה בשלטון לאומי, אך בשיטה הנוכחית עסקני הציבור הדתי מעבירים את קולותיו בהסכמים קואליציוניים עם המערך. כך נפלה ממשלת (שמיר-פרס) וכמעט קמה ממשלת מערך. בשיטה החדשה, קולותיו של מרבית הציבור הדתי יילכו ישירות למועמד הליכוד ויבטיחו את הרוב שלו.״

וזה יקרה, הוא לא טרח להוסיף, אם הרבנים – כדורי, יוסף ואדוני החצרות – יורו לחסידיהם לעשות זאת.

ב-1996, מול שמעון פרס, השערתו הוכחה. בכנסת, המערך גבר על הליכוד והשמאל על הימין; לרוב היו נחוצים הדתיים (והעולים, בראשות נתן שרנסקי). אבל בבחירה הישירה השיג נתניהו אחוז עודף.

זה היה האשראי שנתניהו קיבל ובמהרה ביזבז. בבחירות 1999 איבד, אישית, 100,000 קולות ואת השלטון. גם הפילוח הפשטני שלו התערער: בנוסף לימין ולשמאל, לדתיים ולעולים (שעם הזמן שוב אינם חדשים), התבססו מפלגות מרכז. הן האויבות האמיתיות שלו, כי אינן בהכרח בעלות בריתו. קדימה, יש עתיד, כחול לבן – כולן איימו על דגם ימין-דתיים מול שמאל-ערבים.

עם ביטול חוק הבחירה הישירה הסתגל נתניהו לשיטה הקודמת, שהרתיעה אותו – להתמקחות ולסיכומים (מוטב עוד לפני הבחירות) עם מי שנקראו בפיו לשלילה ״עסקני הציבור הדתי״. אלי ישי ואריה דרעי, יעקב ליצמן ומשה גפני וכרגיל הרבנים שבעורפם, מועצת חכמי ומועצת גדולי ומועצת דורשי ומועצת מקבלי. בלעדיהם, הוא חצי בן-אדם, לפחות במובן השלטוני. זה בעיניו חבר האלקטורים במישטר הישראלי, נכון יותר חבר הסלקטורים, לשבט או לחסד, ימינה או שמאלה.

ולכן הוא מוכן להקריב למענם את הנאמנים במצביעי הליכוד, אלה שכביכול אין להם לאן ללכת. כך תמיד, וביתר שאת עכשיו, כשלפתע צץ איום שאינו רק דתי כמו ש״ס, ואינו רק ימין כמו אביגדור ליברמן (שאותו ניסה נתניהו להדביק לשמאל), אלא גם וגם – נפתלי בנט.

וכשנתניהו נלחם עם בנט על הפרנסה, פשוטה כמשמעה ולא רק כסוגיית בחירות, הוא נדחק לברירה אכזרית. התלבט, התחבט והחליט ללכת על כל הכיפה, כנאחז בקרנות המזבח במקדש בל״ד, ברית ליכוד-דתיים.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook