fbpx !-- Global site tag (gtag.js) - Google Analytics -->

מצעד האיוולת של ישראל // שיאי האיוולת שמשפיעים על כולנו // מאת יונתן שם־אור

רשימת עשר האוויליות הגדולות, לפי הופעתן בסדר כרונולוגי

0

פורסם במסגרת הפרויקט אומת הטיפשים בגיליון מרץ 2016 >

ספר האוויליות של ישראל יכול להתפרסם בעשרה כרכים. מיפוי הטיפשויות, וליקוט עשר הגדולות ביניהן, מחייבים התרחקות מזווית ראייה פוליטית. צמרת האיוולת של ישראל שמובאת כאן לא מייחסת טיפשות למה שעשוי להיראות בידי צד זה או אחר כשיא התבונה. אלה הם שיאי איוולת שמשפיעים על כולם.

רשימת עשר הגדולות לא מסודרת לפי חשיבותן – אלא לפי הופעתן, בסדר כרונולוגי. האווילויות לא נשפטות על סמך חוכמת הבדיעבד. גם כאשר נוצרו ניתן היה להסיק על חומרתן. היו גם היו כאלה שהבחינו בכך, אמרו והזהירו. זה לא עזר. כמו תמיד, הטיפשות מנצחת.

1948 – ויתור על החוקה

הסעיף האופרטיבי הראשון – ולמעשה היחיד – בהכרזת העצמאות, שנפתח במילים "אנו קובעים", מחייב את האסיפה המכוננת להתפזר תוך שישה חודשים, אחרי שתכתוב ותגיש חוקה. זה מעולם לא קרה. ההשתמטות מהחוקה גם מערערת את שאר סעיפי הכרזת העצמאות מתוקף משפטי מובהק, והיא זו שדרדרה ומדרדרת את ישראל למאבקים פוליטיים אינסופיים עד עצם היום הזה. טשטוש בין דת ומדינה, מסמוס ערך השוויון ופגיעה במושג האזרחות, מגבלות על חופש הביטוי, ועוד הרבה סוגיות ליבה שחוקה הייתה פותרת, עדיין רוחשות כאן בעוצמה שמשבשת ומונעת התפתחות.

1950 – הקמת ערי הפיתוח

קריית שמונה, שהוקמה על חורבות הכפר הערבי ח'אלסה, התחילה כמעברה לעולים. הקמתה כעיירה בנויה בישרה את המגמה. בכל רחבי הארץ הוקמו, בשרירות מוחלטת, ערי עוני עלובות, שיושבו בעולים שהובאו ממדינות לא מפותחות. עיר נורמלית, בכל העולם, נוצרת כתוצאה מצורך אמיתי. מכרה סמוך, נמל, סביבה כפרית שנזקקת למרכז עירוני. עיירות הפיתוח סתם הרחיקו קבוצות אתניות ממרכזי הכוח, ומנעו את השתלבותן בחברה. הן תפקדו כספקיות פועלים ליישובים המבוססים של הסביבה, וכמאגרי כוח אדם זול למפעלים עתירי עבודה, שהגיעו אל העובדים בסיוע ממשלתי. הקמת ערי הפיתוח בודדה אוכלוסיות מוחלשות, ויצרה דורות של נחשלות.

1951 -ייבוש החולה

הרעב של קיבוצי הגליל העליון לעוד קרקע חקלאית, והתרפקות רומנטית על מיתוס 'ייבוש הביצות' של ימי ראשית הציונות, הולידו מבצע מגלומני, מיותר ומזיק, שהחריב ופגע לעד בטבע, בקרקע ובמי התהום של ישראל. אחרי הייבוש התגלו האדמות כלא ראויות לעיבוד, מי התהום הזדהמו, וגם הכנרת נפגעה קשות. גישת ה'קודם עושים ואחר כך חושבים' התבססה מאז כדרך הפעולה המועדפת בכל תחום ובכל מקום. מהקמת שכונות פרברים על כל פיסת אדמה בארץ המצטמקת, דרך סלילת כבישים לשום מקום, הרס חופי הים התיכון, ועד רכישת צוללת שישית בחצי מיליארד דולר, כי מי יודע, אולי כל החמש הראשונות יטבעו, ואנה אנו באים.

1953 – בתי הדין הרבניים

מעמדה המונופוליסטי של האורתודוקסיה היהודית על כלל היהודים החיים במדינה בוצר בחקיקה מיוחדת. בתי הדין, שפעלו כאן עוד מימי השלטון העות'מאני, ואחר כך בימי המנדט הבריטי, נקבעו, בחוק מיוחד, כסמכות היחידה לדיני אישות. המדינה נלפתת מאז בצבת תמוהה. מחד, שליטת מוסדות הדת על הנישואים והגירושים הפכה אותה למהות אנטישמית, לפי כל קנה מידה שבו נמדדות כל שאר ארצות העולם: זו המדינה היחידה, בוודאי בין הדמוקרטיות המערביות, שבה יהודי לא יכול להתחתן עם מי שהוא רוצה. הזרוע השנייה היא ההיתר לבידול מלא של האורתודוקסיה השלטת. כולם כפופים לה; ומאידך, אנשיה מורשים להתחנך בזרמים עצמאיים, מעוקרים ממדע ותרבות, הם פטורים משירות צבאי, ונתמכים, כלכלית, בכספי המסים של שאר האנשים שעובדים למחייתם.

1956 – מלחמת סיני

הלאמת תעלת סואץ בידי נשיא מצרים גמאל עבד אל נאסר הניעה את בריטניה וצרפת לפעולה צבאית משונה, שניכר בה כי הייתה חלק משירת הברבור של האימפריאליזם הקולוניאלי. שתי מעצמות העבר האלה, שמזמן איבדו את הבכורה לארצות הברית ולברית המועצות, הכניסו להרפתקה הזאת גם את ישראל הצעירה. בסוף נותרה התעלה בידי מצרים, הצרפתים והאנגלים נאלצו תחת אולטימטום של המעצמות לעוף משם; וגם ישראל חזרה הביתה, לקבור את 177 חלליה. במלחמה זו, שנחשבה אז מהבחינה הצבאית להישג ישראלי גדול, ביסס הרמטכ"ל משה דיין את שמו כמצביא נועז, ואריק שרון, מפקד הצנחנים (שמשום מה צנחו במתלה והסתבכו בקרב לא הכרחי), התגלה כהרפתקן חסר אחריות.

ההצלחה הצבאית המרשימה במערכה הראשונה, שנערכה שבע שנים אחרי שהסתיימו קרבות הדמים הקשים של מלחמת העצמאות, הניעה את ישראל לבטוח בכוח, ודחפה את ישראל אל מסלול ניסיון הפתרונות באמצעים צבאיים, שהגיע לשיא במלחמת לבנון הראשונה. גם הכישלונות שנחתו על ישראל, מכיפור ועד לבנון 1 ו־2, לא ריפאו אותה מתחושת העליונות ההיא, והפתרון הכוחני תמיד נתפס כברירת המחדל, פשוטו כמשמעו.

1968 – מלון פארק, חברון

כשנה אחרי מלחמת ששת הימים התגבשה קבוצה של אנשים, בראשות הרב משה לוינגר, כדי לחדש את היישוב היהודי בחברון. השלב הראשון התחיל בערב פסח. הקבוצה, כ־100 אנשים, שכרה את מלון פארק, וערכה שם את ליל הסדר. האירוע, שלא קיבל אישור אלא בדיעבד, נעשה בקריצה שלא ירדה מהפרצוף עד עצם היום הזה. לאחר ימים אחדים הועברה הקבוצה לבנייני הממשל הצבאי, שם המתינו במשך שנתיים עד לסיום הקמת הבתים הראשונים של קריית ארבע. זו ראשית מפעל ההתנחלויות האמוניות, שהתרחב ושגשג מאז. גם מי שסבור כי ישראל היא בעלת הבית של כל השטחים ממערב לירדן, רואה היטב שגם שלטון הימין לא מעז לספח את הטריטוריה. מפעל ההתנחלות בנוי מכלי מחשבה שהיו תקפים לעידן שלפני המדינה, שבו הגבולות נקבעו באמצעות יישובים. לאחר שהמדינה קמה, כל התיישבות מעבר לגבולותיה נתפס וייתפס על ידי החוק הבינלאומי כפעולה לא חוקית.

1971 – דחיית הצעת סאדאת לשלום

אנואר סאדאת, נשיא מצרים, מצהיר בפומבי, בראיון טלוויזיה, על נכונותו לכונן שלום עם ישראל, בתנאי שזו תיסוג לגבולות 67'. באותו ראיון הוא גם מזהיר כי אם ישראל תסרב, מצרים תצא למלחמה. הצעת השלום של סאדאת מוגשת גם לממשלת ישראל באמצעות שליח האו"ם, גונאר יארינג. גולדה ("אין עם פלסטיני") דוחה את ההצעה. שר הביטחון דיין קובע כי "עדיפה שארם א־שייח' בלי שלום מאשר שלום בלי שארם א־שייח'". ב־1973 סאדאת מפתיע את ישראל ובדיוק כמו שהבטיח, פותח במלחמה. כתוצאה ישירה ממלחמה זו נכרת, ב־1979, הסכם שלום בין שתי המדינות, וישראל נסוגה מכל חצי האי סיני. פרט לשטח ולאנשים, ישראל, למרות שניצחה במלחמה חרף תנאי פתיחה מזעזעים, איבדה מאז חלק גדול מכוח ההרתעה שלה.

1982 – הריסת ימית

הסכם השלום עם מצרים חייב נסיגה מחצי האי סיני. מנחם בגין, ראש הממשלה, הורה להרוס כליל את היישובים שישראל מפנה ובכלל זה את היישוב המיועד להיות עיר – ימית, שאכלס אז 2,500 איש. זה היה תקדים היסטורי. במשך אלפי שנים, בעקבות מלחמות, כיבושים או הסכמים, התחלפה שוב ושוב ריבונות על שטחים, ערים וכפרים. רק ישראל החליטה שיציאה משטח כוללת החרבת עיר. הנימוק היה לא רציונלי: לא לתת מתנות לאויב של אתמול. מאז התקבעה בתודעה הערבית התמונה של עיר עברית מפונה ונעלמת, כמו הייתה אוהל קרקס שהתקפל והלך למקום אחר. אם ימית נחרבת, למה לא נהריה, אשדוד, תל אביב. הרס יישובי פתחת רפיח, שנים אחר כך, רק חיזק את תחושת הארעיות של המפעל הציוני כולו. חודשיים אחרי הריסת ימית – כשבגין ושרון מתקשים להשתחרר מתמונות החורבן – יצאה ממשלת ישראל בראשות בגין ושרון למלחמה אווילית בלבנון. ישראל נתקעה שם כמעט 20 שנה, איבדה 1,216 חיילים, גרמה בכך לקימומו של ארגון החזבאללה, איום רציני ואמיתי על ביטחון ישראל, שהובהר היטב במלחמת לבנון השנייה.

1993 – הסכמי אוסלו

החזרה של מפלגת העבודה לשלטון בלעדי, אחרי 15 שנות מדבר (או אחדות שנואה), הביאו עמן דחף עשייה גדול. סגן שר החוץ יוסי ביילין הצליח, בסדרה של מגעים חשאיים עם מחמוד עבאס, להניע ולייצר מערכת של הסכמים בין ישראל לאש"ף, הנודעים כהסכמי אוסלו א' (1993), וב' (1995). ישראל הכירה באש"ף כנציג החוקי של הפלסטינים, ואש"ף הסכים להפסיק את פעולות הטרור ולקבל עליו את החלטות האו"ם 242 ו־338 המכירות בזכותה של ישראל להתקיים. ישראל נסוגה מעזה ויריחו, השטחים חולקו לאזורי A, B ו־C, שמסמלים מידות שונות של שלטון פלסטיני עצמאי, גולי תוניסיה חזרו לרמאללה ותפסו את ההנהגה, כוחות הביטחון הפלסטיניים צוידו ברובים וברכב קרבי קל. רבין, פרס ויאסר ערפאת קיבלו, במשותף, פרס נובל לשלום.

הסכמי אוסלו קבעו יעדים וצירי זמן מוגדרים שעליהם, במשך שנים, ינועו הצדדים לקראת פתרון סופי של שלום מלא. רצח רבין, ובחירות 1996 שבאו בעקבותיו, הביאו להחלפה של השלטון ולתקיעה של המהלכים העוקבים. הסכם אוסלו הוא הוכחה נוספת שכל הסכם זמני נידון לכישלון, מפני שלא ניתן לקחת בחשבון תהפוכות עתידיות, שלעולם טורפות את הקלפים, מחזירות את הצדדים לעמדות המוצא, וממילא מקצינות עוד יותר את העמדות.

2009 – נאום בר אילן

פחות משלושה חודשים אחרי שהשביע את ממשלתו השנייה, הופיע בנימין נתניהו באוניברסיטת בר אילן ונשא נאום מדיני. שם, באוניברסיטה שבה למד הרוצח של יצחק רבין, הדהים נתניהו את בוחרי הימין, את התקשורת ואת כל מנהיגי העולם. הנץ מירושלים הכריז על קבלה של עקרון שתי המדינות והסכים לחלוקת הארץ. אט־אט התדהמה התחלפה בפיכחון. בנאום לא שורטטו אפילו קווי המתאר של הגבול שיעבור בין שתי המדינות. מאידך, הטקסט הוטען במוקש שלא מאפשר את פירוקו. נתניהו הדגיש, יותר מפעם אחת בנאום זה, מה בעצם נדרש: "הפלסטינים חייבים להכיר הכרה אמיתית בישראל כמדינתו של העם היהודי". לא סתם מילים מתחמקות. הכרה אמיתית. מהלב.

דרישה זו, שלא הובאה בפני מצרים או ירדן לפני חתימת הסכמי השלום איתן, היא תקדים היסטורי. שום מדינה לא נדרשה מעולם להכיר באופייה או במשטרה של רעותה, שהוא עניין פנימי מובהק, אלא בריבונותה בלבד. הכנסת הדרישה ל'הכרה בישראל כבמדינה יהודית' לא רק מטרפדת הסכם שלום כלשהו עם פלסטין – היא מעצבת מחדש את זהותה של המדינה, דוחפת את תושביה אל היהדות, מרחיקה אותם מהישראליות, ובכך מכרסמת עד מוות ברעיון הציוני.

אומת הטיפשים // לפרויקט המלא מאת יונתן שם־אור >

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook