fbpx !-- Global site tag (gtag.js) - Google Analytics -->

מסע בין קהילות | "להראות את החוזקות שלנו"

תערוכה ייחודית שמתקיימת ממש בימים אלה, כל כולה על טהרת המורשת והתרבות של יהודי אתיופיה, מייצרת הגדרה מחודשת למונח "בני חורין" – לא רק המשוחררים מהעול, אלא גם אלה שמספרים את הסיפור. יצאנו למסע בדרך למהפכה

0

החודש הזה – ופסח בתוכו – מביא איתו באופן טבעי מחשבות על חירות. אותה תמה של חירות שנחגגה בעם היהודי לאורך אלפי שנים זוכה לפרשנויות מחודשות מאז הקמת המדינה. קשה שלא לנתק את היציאה התנ"כית מעבדות לחירות ועצמאות מהסיפור המודרני של העם היהודי היושב בציון, שהגיע לישראל ממקומות רבים, שהפך לבן חורין. בניגוד לעברנו, כשלא יכולנו להיות חופשיים באמת, כיום החירות מאפשר לנו להיות אנחנו, להיות אוטונומיים.

אולם הסיפור הישראלי מורכב יותר. ישנם יהודים וקהילות יהודיות שהגיעו לארץ מתוך רצון להשתחרר מהמבנים הפוליטיים שדיכאו אותם בעבר, אך עדיין נדרשו ונדרשים להתמודד עם אחרות פנים־יהודית. לישראל קהילות יהודיות רבות, שלא לכולן יש את הזכות להגדיר עצמן כבנות חורין באותה המידה.

גם בתוך הקהילה היהודית החופשית יש מחליטים ויש כאלה שמחליטים לגביהם. אם ההגדרה של שחרור אמיתי היא להיות סובייקט, אזי ישנם יהודים שנשארים אובייקט, גם לאחר שנכנסו לקהילת המשוחררים היהודים.

מהשוליים למרכז

הקהילה היהודית שחווה כנראה את אותה שוליות יותר מכל קהילה יהודית אחרת בארץ היא זו של יוצאי אתיופיה. כיום, יותר מ־50% מהיהודים האתיופים הגרים בישראל נולדו בה, אך למרות זאת הם ייתפסו פעמים רבות מדי כאחרים. הביטוי המובהק והסמלי ביותר לאותה אחרות היא הדרישה מטעם המדינה שיהודים אתיופים יתגיירו "לחומרא", כלומר יתגיירו מפני שיהדותם מוטלת בספק.

כשעזבו את אתיופיה, הם עזבו אותה מתוך הבנה שהם זרים, אובייקט ולא סובייקט, אך כשהגיעו לארצם, גילו שגם כאן הם עדיין אובייקט. שקבוצה אחרת מחליטה עבורם מתי הם יכולים להיכנס אל תוך הקהילה ובאילו תנאים.

פולמוס הזהות היהודית של קהילת יוצאי אתיופיה התנהל וממשיך להתנהל במוסדות מדינה רבים – ממשרד הקליטה, דרך משרד הפנים ועד משרד החינוך, אך המרכז שלו נמצא דווקא אצל רבנים, מנהיגי הרוח שביכולתם להכריע מי יהודי על פי דין ומי לא.

רבנים שונים לאורך השנים נתנו הצדקות רבות לשאלה מדוע יוצאי אתיופיה אינם חלק מהקהילה היהודית באמת. חלקם הוכיחו את טענתם בהצדקות של חוקי גזע, חלקם מתוך ניתוחים היסטוריים אנציקלופדיים וחלקם פשוט מפני שאתיופיה הייתה מעבר להרי החושך מבחינתם.

שונה מהם היה הרב עובדיה יוסף, שכבר ב־1973 פסק שמדובר בקהילה יהודית לכל דבר, בפסק שמלמד על ראייתו ההלכתית, אך גם על מושג החירות באופן כללי: לא עוד דיון בין יהודים לא אתיופים על קבוצה אחרת, אלא דיון בין יהודים, אתיופים ולא אתיופים כאחד.

ממש ערב פרסום הגיליון התקיימה בטרמינל לעיצוב בבת ים תערוכת אקטיביז'ן, שמנוהלת על ידי פעילות ופעילים חברתיים יוצאי אתיופיה כדי לחשוף את היופי במורשת, בהיסטוריה ובתרבות של הקהילה.

את הכנס פותחים הקסים של העדה, ולאחר מכן מתקיימות פעילויות רבות ומגוונות של תרבות ומורשת. הפעילים שיזמו ואצרו את התערוכה ברגישות, בעדינות ובאדיבות (ובהתנדבות, כמובן) אינם שוחרי תרבות בלבד – הם פעילות ופעילים חברתיים למודי מאבקים.

יוצאי אתיופיה הם קהילה פוליטית מאוד: הם נאבקו למען עלייה לארץ בשנות ה־70 וה־80, נאבקו נגד השמדות מנות הדם במד"א בשנות ה־90, נאבקו נגד שיטור יתר ואלימות משטרתית בעשור האחרון ועוד נאבקים נגד גזענות ממוסדת בחינוך, בעלייה, במקומות העבודה ועוד. הפעילים שנפגשתי איתם, אשו, זוהר, אבירן וזמנאי, הם חלק מהמורשת הזו. הם נכחו בהפגנות וממשיכים להיות פעילים בזירות שונות. אך הפעם הם בחרו בשפה אחרת.

בחזרה לזהות, לשורשים

זוהר דמסה בלאו גרה ברמלה, נשואה ואם לארבעה. היא עבדה כפעילה חברתית עם נערים צעירים ב־2015, שם פגשה לראשונה את חוסר הביטחון מול הזהות של עצמה. לאחר ההפגנה הגדולה נגד אלימות משטרתית חזרו הנערים לרמלה מבולבלים, והיא נדרשה להרגיע אותם. אך במקום להנחות אותם, היא השתתקה. "לא הצלחתי להכיל את מה שהגיע אליי", היא אומרת. "הגעתי הביתה וממש הקאתי. פיזית. פתאום קיבלתי ביטוי מוחשי לשונות שלי. לקח לי זמן להבין את זה.

זוהר דמסה בלאו. צילום: גדעון אגז׳ה

"לאט־לאט את מבינה שיש היררכיה ופריפריה ושאני שחורה, וזה זה. ההבנה הזו בסופו של דבר מעצימה. אם פעם שאלו אותי מי המודל לחיקוי שלי, היום אני מבינה שהמודל הוא אמא שלי. יש לי כל כך הרבה יופי בקהילה שלי, במורשת. אני כבר לא מתנצלת. זו חירות אמיתית. אני כבר לא מרגישה פחות.

"אני חושבת שבסופו של דבר החזרה לזהות, לשורשים, היא הבסיס להיאבקות גם במאבקים בחברה. כשאנחנו חזקים מבחינת זהות, אנחנו מלאי ביטחון. ילדתי לפני שלושה חודשים. החלטתי לדבר עם הבת שלי אמהרית. ככה גם האחים הגדולים שלה יכולים ללמוד. גם אם זה דברים מאוד בסיסיים".

אשו אדגו היא מאפרת מרמלה. "הפעילות שלנו נובעת ממחשבה עמוקה", היא מסבירה. "באקטיביזם הגענו לעייפות, אפיסת כוחות. לשנות מערכת זה קשה. החלטנו שצריך לעשות זום אין. להעצים ולהאדיר את מה שקיים בנו. הקהילה שלנו כל כך חזקה. זה נובע מתוך מחשבה שאם אדם מסתכל על עצמו ומעצים את עצמו, יכולים להיות עוצמתיים יותר, הן פנימה והן והחוצה. חשוב לנו להראות את החוזקות שלנו, את המורשת. זה חשוב גם מכיוון שזקני השבט הולכים ונעלמים. האחריות שלנו כדור צעיר היא לנסות ללקט ולינוק כמה שאפשר את ההיסטוריה היפה שלנו ולשמר אותה.

"רובנו גם הורים, ואני חושבת שזה אחריות של כל אחד מאיתנו להעביר לילדים מי אנחנו. שאנחנו עומדים כאן גאים וזקופים מול ההיסטוריה שלנו. הגזענות לא תיגמר, וחשוב לי שהילדים שלי ייראו את התיקון שאני מנסה לעשות".

אבירן הנוק הוא פעיל חברתי ויזם שעובד כמנהל מועדון לאזרחים ותיקים בתל אביב־יפו. "אני מרגיש שיש לי אחריות אישית וקהילתית", הוא מסביר. "אני מודע לזה שיש גזענות בחברה הישראלית, ואת התופעה הזו צריכה למגר. הקהילה שלי סובלת מפרופיילינג ומגזענות, ואני שם כי עניי עירך קודמים, אבל בסוף, אין כאן עדיפות בין עדות. כולנו צריכים להיות חלק מהשיחה הזו.

אבירן הנוק

"אנחנו עם גולה ועם שעבר אנטישמיות וגזענות בכל מקום. לא מעניין אותי להאשים את כל החברה, מעניין אותי לקדם שונות בתוכה. אני מאמין בשונות, ואני חושב שהיא טובה. כאן נכנסות פעולות כמו התערוכה – אפשר לשנות את התודעה רק מתוך מקום של שיחה.

"הרעיון שלנו הוא להביא כמה פנים לאקטיביזם מעבר לזכות האזרחית להפגין: להסביר לאנשים, וגם לנו, מי אנחנו, מה האמנות שלנו ומה התרבות שלנו. 60% מהישראלים האתיופים בארץ נולדו כאן. גם הם צריכים להכיר".

זמנאי טפרה. צילום: מושיק שמע

זמנאי טפרה לב ארי גם היא פעילה כבר שנים. היא בת 35, גרה בבאר שבע. מעבר לפעילות החברתית הפוליטית יש לה מותג אופנה, היא מרצה ויש לה רקע בשיווק ופרסום. את הפעילות של החבורה היא מסכמת בחדות: "העניין המרכזי הוא לקחת מקום, לקחת את המושכות לידיים שלנו, לספר את הסיפור שלנו. לנכוח. המטרה שלנו היא ליצור אירוע מחבר: בין העבר להווה, בין הדור הצעיר למבוגר, בין יוצאי אתיופיה לאחרים. אירוע שיחבר אותנו לזהות השורשית שלנו. ומתוך המקום הזה להנגיש את הערכים שלנו ואת המורשת שלנו. האירוע לא סתם נבחר להיערך סביב פסח. אנחנו חושבים על החירות שלנו, אך גם מתוך מקום של 'והגדת לבנך ביום ההוא לאמור'. הסיפור שאנחנו מספרים על עצמנו הוא החירות שלנו".

אכן, בן חורין משתחרר מעבדות לא רק כשהוא חלק מסיפור של השחרור, אלא גם ובעיקר כשהוא אחד מהמספרים שלו.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook