fbpx

מסך נגוע // מ'החותם השביעי' ועד 'התפשטות': מסע קולנועי בעקבות סרטי מגפות // מאת רון פוגל

לעיתים המציאות על המסך ממש מדהימה עם קווי דמיון למה שאנו חווים

0

"האיום הבודד והגדול ביותר להמשך האנושות על כדור הארץ הוא הווירוס" ('התפרצות', 1995)

מגפות ליוו אותנו תמיד. אם בנוכחות, אם כזיכרון היסטורי כואב, ואם כפחד מזו הבאה שעלולה להתרגש עלינו. משבר הקורונה הוא, כך נראה, המגפה הגדולה והמשמעותית של תקופתנו. מיליונים כבר נדבקו, מאות אלפים קיפחו את חייהם. זוהי האחרונה בשורה ארוכה מאוד של מגפות שידעה האנושות. מהעת העתיקה ומגפת אנטונינוס, דרך המוות השחור שהחריד את אירופה של ימי הביניים, עבור בשפעת הספרדית של תחילת המאה הקודמת, ועד אלה המוכרות לנו מהעידן המודרני הקרוב, האבולה, האיידס, שפעת החזירים וגרסאות הסארס ("אביו" של נגיף הקורונה הנוכחי).

גם אם נחזור למקורות, לתנ"ך וסיפורי האבות למשל, נוכל למצוא שם סימנים לאיום הזה. כך לפחות בשלוש מתוך עשר מכות מצרים. מכת הדבר שמכלה את הבהמות; מכת השחין – ככל הנראה גרסה כלשהי של אבעבועות קטלניות לבני אדם; ואולי גם מכת בכורות, שגורמת למותו של הבן הבכור בכל משפחה. האם גם שם היה מדובר במחלה קטלנית, האם התרחש משהו דומה במציאות? אין לדעת.

מגפות אינן גובות רק חיים. הן משנות אותנו כחברה, כציוויליזציה. הן זורעות היסטריה וחרדה מהלא נודע, הן גורמות לנו להפנות אצבעות כלפי אשמים – אמיתיים או מדומיינים – אבל גם מעודדות אותנו לחפש הסברים אמיתיים ולקדם את המדע, לטובת רווחתה וביטחונה של האנושות כולה. בתוך כך, משתנים גם סדרים כלכליים וחברתיים כמובן.

ומה שקורה בחיים, ודאי מה שמשפיע על אוכלוסיות שלמות, על עמים שלמים, מוצא את דרכו לתרבות העממית על כל צורותיה. חלק מהתגובה למגפות ניתן למצוא עוד בימים קדומים, בסיפורי עם מפחידים, כדוגמת אלה שליקטו האחים גרים, עבור בספרות גותית, וכמובן ב־100 השנים האחרונות – גם באמנות השביעית, הקולנוע. בעיקר בז'אנר סרטי האימה.

בסרט 'נוספרטו' של הבמאי הגרמני פרידריך מורנאו מ־1922 (בעיניי העיבוד הקולנועי הטוב ביותר לספרו של בראם סטוקר 'דרקולה') הוצג הרוזן אורלוק כערפד הנושך את קורבנותיו וכך מעביר אליהם את ה"מחלה". בחלק מסרטי הערפדים המוקדמים הפך הערפד לחולדה או עכברוש, הנחשבות לחיות שהעבירו את מחלת הדבר, זו שכונתה מגפת המוות השחור שקטלה כמחצית מאוכלוסיית אירופה במאה ה־14.

ראוי לזכור גם ש'נוספרטו' נעשה בסיומה של מגפת השפעת הספרדית, הפנדמיה הגדולה הראשונה של העידן המודרני, שקטלה מעל 50 מיליון קורבנות ביבשות שונות. הסרט הזה הוא אחת הדוגמאות הראשונות בקולנוע המנסות להציג – וגם אולי להתמודד – עם פחד מהבלתי נודע בכלל, ועם מגפות בפרט.

בשנות ה־30 וה־40 של המאה הקודמת נעשו בהוליווד סרטים רבים שגיבורם היו אנשי זאב. אותם אומללים שלאחר שננשכו הפכו למפלצות רצחניות. הדמיון לכלבים והחשש מפני הידבקות במחלת הכלבת היה אחד הגורמים להפקת הסרטים האלה ולהצלחתם לבטא פחד ממחלות ומזיהומים.

רק משנות ה־50 של המאה הקודמת הפכו גורמי ההדבקה ל"בלתי מוסברים" ו"בלתי נראים". זה קרה בסרטים כמו 'החותם השביעי', יצירת המופת של אינגמר ברגמן מ־1957, שהתייחס באופן ישיר לאותה מגפת המוות השחור שפרצה 600 שנים לפני כן. כך גם ב'מסכת המוות האדום' מ־1964, שתיאר מגפה בימי הביניים. כשאלמנט ההדבקה הפך לבלתי מוסבר ובלתי נראה, היה קשה יותר לקדם סרטים כאלה, שבסיס עלילתם היה לחלוטין לא מובן מאליו.

בחיפוש אחר ריגושים חדשים הופקו בשנות ה־60 וה־70 של המאה הקודמת סרטים שבהם ההידבקות נעשתה על ידי טפילים למיניהם. כאלה שחדרו לגוף האנושי בדרכים שונות, ואז שינו את "המארח" שלהם עד להריגתו. טפילים או יצורים כאלה הופיעו בסרטים כמו 'זרע אנדרומדה' מ־1971 ו'הנוסע השמיני' מ־1979.

עד היום ממשיך הקולנוע, ובייחוד ז'אנר האימה, לנפק סרטים שעוסקים בעניין הזה בדיוק, בהתפרצויות של נגיפים או מחלות. רובם הם סרטים שחורגים ממציאות אפשרית, אבל חלקם – על אף ההגזמה בהם – די קרובים למציאות אפשרית. המטרה העילאית, כידוע, היא לבדר ולהביא צופים; ואם אפשר, גם להתעלות אמנותית.

בתגובה לפופולריות העכשווית המתבקשת של סרטי מגפות, נכתב לאחרונה באתר התרבות הידוע Vulture כי "דווקא בימים כאלו של סגר, כשאי־הוודאות רבה, סרטים העוסקים במגפות הם דרך מצוינת להתמודד עם הפחדים הכי עמוקים… זה ממש טיפול בהלם מבחינתי", חתמה הכותבת.

סרטי מגפות "קלאסיים"

'התפרצות' (1995)

סרטו של וולפגנג פיטרסן הוא אחד הזכורים בתחום, וגם הדימויים שבו. בעיקר חליפות הבידוד הצהובות של המדענים המופיעים בו. הסרט מספר על וירוס (דמוי אבולה, באופן מסוים), המגיע לארה"ב כשהנשאית שלו היא קופה המוברחת באונייה מאפריקה. הקופה מדביקה את הסוחר שקנה אותה והוא מתחיל להדביק אחרים.

המרכז לבקרת מחלות ומניעתן (CDC) מתערב במהרה, והצבא מכניס עיר קטנה להסגר מלא. רק לאחר שהקופה נתפסת, מצליחים להפיק ממנה חיסון למחלה. הסרט כלל קאסט משופע כוכבים, ביניהם דסטין הופמן, מורגן פרימן ורנה רוסו, וזכה להצלחה נאה בקופות. יש בו כמה סצנות מרגשות, בהן אישה שילדיה ובעלה נקרעים ממנה והיא נכנסת לבידוד רפואי, מספר חברים שמנסים לפרוץ את הסגר ונורים למוות, וגם האימה שמחולל הנגיף עצמו, בעיקר בסצנה שבה אדם משתעל באולם קולנוע ומדביק את כל מי שבסביבתו.

מה שמדהים בסרט הוא הרלוונטיות שלו לימינו (ובכלל): נגיף שמתפשט בבני אדם בעקבות מגע עם חיה. הוא דומה לשפעת בתסמיניו הראשונים. מוטל סגר כללי על אוכלוסייה. הנגיף מנצל את הגלובליזציה ומגיע לארה"ב כל הדרך מאפריקה (מוקד האבולה כבר משנות ה־70).

פרופ' יוחאי וולף ממכון ויצמן, כמו רבים אחרים, מסביר במאמר שפרסם כיצד מגפות הולכות יד ביד עם גלובליזציה. וזה קרה עוד הרבה לפני שטבעו את המונח הזה. 'המוות השחור' נדד למשל מסין לאירופה בדרך המשי (דרך המסחר הראשית) וכנראה בעיקר באוניות. וכעת, כשהתעבורה העולמית קדחתנית כל כך, הפצת מחלות הופכת מהירה בהרבה.

לאוהבי קונספירציות, מציג 'התפרצות' גנרל אמריקאי מרושע (דונלד סאתרלנד) שמעוניין בנגיף כנשק ביולוגי, ומוכן להשמיד עיירה שלמה לשם כך. זה מתחבר לתיאוריות הקשר הרבות שנפוצות כיום, הטוענות שנגיף הקורונה הנוכחי מקורו בניסיון לפתח כלי נשק ביולוגי.

'התפשטות', 2011

הסרט, באופן טבעי כמעט, אינו מדויק בלשון המעטה בכל הקשור לפרוצדורות מחקריות ורפואיות – אפילו בעניינים פשוטים כמו שמירה על היגיינה ובידוד חולים. אבל הוא כן מצליח להעביר לצופה את תחושת החרדה וחוסר האונים מפני נגיף בלתי נראה. השילוב של תסריט שבליבו מגפה יחד עם אלמנטים של אקשן ומתח, וכוכבים מוכרים כמובן, הפך אותו לאחד האהובים בז'אנר. גם צפייה שנייה ושלישית בו כיום מהנה, ואף מעט מטרידה. סופו הטוב, כמיטב המסורת ההוליוודית, מסמן את מטרתו הסופית – יותר מוצר בידורי, ופחות יצירה ביקורתית אמיתית.

'התפשטות' (2011)

סרטו של סטיבן סודרברג שובר בימים אלו שיאי צפייה בנטפליקס ואצל ספקי כבלים ולוויין בכל העולם. הסרט, שמתחיל בכותרת 'יום 2', משרטט מסע נגיפי ריאליסטי ומחריד. הוא עושה זאת באמצעות מספר דמויות, שכל אחת מהן נושאת את הנגיף. אשת עסקים אמריקאית (גווינת פלטרו המצוינת בתפקיד קטן אבל קריטי), בעלה (מאט דיימון) שמתגלה כמחוסן טבעי, מלצר הונג קונגי, איש עסקים יפני. אלו הם החולים הראשונים במגפה העולמית שתפרוץ. זו מתרחשת בזמן מהיר ביותר.

דיונים משתאים ואינסופיים מתקיימים כיום על הדמיון בין אותה יצירה שיצאה בתחילת העשור הקודם לבין נגיף הקורונה. מהמקור בסין (והחשוד המיידי – עטלף), דרך העובדה שהנגיף בסרט עובר במגע עם אנשים אחרים אבל גם באמצעות מגע משני בחפצים כמו כוסות, טלפונים ועוד. הצופים יוכלו למצוא כבר כאן את מה שכולנו מכירים מתשדירי ההווה, כמו אותה מדענית המסבירה שיש להשתעל למרפק ולרחוץ ידיים כמובן.

לאחר שרוב אוכלוסיית העולם נדבקה, וכל הכפר הגלובלי כמעט נמצא בהסגר, הכאוס מתחיל. מעשי הביזה ברחובות גוברים, העולם כולו מיטלטל. כשנמצא החיסון המיוחל, הוא ניתן בהגרלה על פי תאריכי לידה. לצד זאת, אנו עדים לעוד מושג שכולנו כבר מכירים – חקירה אפידמיולוגית. המדענים מתאמצים למצוא את מקור הווירוס כדי להבין אותו לעומקו.

סיום הסרט (ספוילר) מראה את נתיב הנגיף, עטלף שהדביק חזיר, שבתורו נשחט והדביק שף במקאו, שבישל ארוחה לאותה אשת עסקים וחבריה, ולחץ את ידה.

סודרברג ושותפיו ליצירה מרבים להתראיין לאחרונה ולהסביר כי בניגוד לטענה כי הסרט חזה את התפרצות הקורונה, מדובר בתגובה לשפעת החזירים ולמגפת הסארס של אותה התקופה. סודרברג מציין כי התסריט מורכב מתחקיר היסטורי מקיף, בשילוב עם דעות מומחים ובתוספת של "דמיון פורה" כהגדרתו.

במאמרם 'מגפות בסרטים' גורסים קיוג'ן האן ודניאל קרטיס מאוניברסיטת ננג'ין בסין כי ב'התפשטות' מובלעות כמה וכמה נקודות מעניינות, מעבר לתיאור התפרצות מגפה והמאמץ להשתלט עליה. לטענתם, בלא מעט סרטי מגפות כמו 'התפשטות', המגפה מוצגת כפלישה זרה – כשכיוון הפלישה הוא בדרך כלל ממזרח (סין) למערב (ארה"ב). המגפה אף מבטאת חשש אינהרנטי מהזר והאחר – זה שמגיע בדרך כלל ממדינה פחות מפותחת ויכול להרע לעולם המפותח.

מעבר לכך, החוקרים טוענים כי הסרט מציג בצורה ברורה ואף אמיצה את השלטון המעוניין להכיל את המגפה, גם במחיר של פגיעה בזכויות אזרח והשארת זה הפשוט במצב של חוסר ודאות. טענה זו מתכתבת עם אמירתו של הפילוסוף מישל פוקו, כי בזמן של חולי ומגפה השלטונות יגבירו את אמצעי השליטה באזרחים כדי לשמור על הסדר ועל השלטון. ואכן, הסרט מראה בבירור את אי־רצונם של השלטונות בארה"ב לחשוף את ממדי המחלה, ובמיוחד לספק מידע על החיסון עבורה. כל אלה דיונים שאנו מכירים כיום מקרוב, מהסתרת מידע – ועד מה שמתכתב עם דבריו של פוקו, על כך שבחסות המגפה ננקטים צעדים חשודים עד אנטי־דמוקרטיים.

דמות מרתקת במיוחד בסרט היא של בלוגר, בגילומו של ג'וד לאו, שקורא תיגר על השלטון. באמצעות הבלוג הקונספירטיבי והפופולרי שלו, הוא מציף אמיתות חלופיות למה שמתפרסם בתקשורת הממוסדת ונמסר על ידי הממשל. הוא טוען למשל כי תרופה מסוימת שכבר קיימת מחסנת מפני המגפה וכי אינטרס השלטון הוא להסתיר את המידע הזה. הוא משמיע טענות כנגד המשטר שמלבה פאניקה לצרכיו לכאורה. שוב, אלמנטים שאנו מכירים כיום מקרוב.

כהרגלו, סודרברג מביים בדיוק ובישירות, ומצליח להציג המחשה ריאליסטית ביותר לסיפור דמיוני. בינתיים הקורונה אינה קטלנית כמו הנגיף המסתורי של 'התפשטות', אבל תופעות המשנה שאינן בהכרח בריאותיות, הולכות ונעשות דומות מיום ליום לאותו תסריט בדיוני.

הזומבים באים

 '28 יום אחרי' (2002)

הזומבים הוא ז'אנר קולנועי אלמותי. הוא מתעורר לתחייה כמעט בכל דור של יוצרי קולנוע. וכמובן, גם הפיכתם של האנשים לזומבים – במהותה זוהי התנהגות של מגפה.

אותם מתים־חיים שמוּנעים מרעב מהול בזעם בלתי נשלט היוו את הבסיס לכמות גדולה של יצירות, זניחות וגרועות – אבל גם מפתיעות בטיבן (ובהצלחתן). שלא לדבר על הזליגה למסך הקטן, כמו בלהיט 'המתים המהלכים'. הסרט שנחשב לאבי הז'אנר הוא 'ליל המתים החיים' של ג'ורג' רומרו משנת 1968. סרט שטמן בחובו מחאה חברתית נגד קיפוח האפרו־אמריקאים וההיפים בארה"ב של לפני 50 שנה.

ב'28 יום אחרי' הפוסט־אפוקליפטי של דני בויל, משחררים לוחמי זכויות בעלי חיים כמה קופים נגועים בווירוס המכונה 'זעם'. קופים אלה מביאים כמעט להכחדת האנושות, והמעטים שנשארו מנסים לשרוד בכל דרך אפשרית.

לאחר סצנת הפתיחה מגיע אחד הסיקוונסים שיש להם מקום של כבוד בסרטי האסונות והמגפות. הגיבור, ג'ים (קיליאן מרפי), מתעורר בבית חולים בלונדון ויוצא לרחובות העיר, רק כדי לגלות כי הם שוממים מאדם. האשפה מתגלגלת בכבישים, לצד שטרות כסף שכבר אין להם שימוש בעולם של המגפה. המוזיקה, שמתחילה בשקט, עולה לאט־לאט עד לקרשנדו מחריש אוזניים – כשהגיבור מבין כי הוא לבד לחלוטין. האפקט הוויזואלי הוא לא פחות ממהמם.

עוד בסרטו 'החוף' (2000) בחן בויל איך תתנהג קבוצה של אנשים במרחב סגור. ב'28 יום אחרי' פוגש גיבורו בחורה, ולאחר מכן אב ובתו, וארבעתם יוצאים למסע לעבר הגאולה, בתקווה לפגוש חיילים שמשדרים ברדיו את מיקומם. המפגש עם החיילים יציג את המין האנושי במלוא כיעורו. הוא יאפשר לבויל להציב לצופה לא מעט שאלות על התנהגות במצבי קיצון כמו מגפה, ועל ישויות רצחניות שמאיימות לכלות את האדם.

החידוש הגדול בסרט הוא בהציגו את הזומבים לאו דווקא כמפלצות רצחניות, אלא כיצורים שעוד נשארה בהם טיפה של אנושיות. הם אף נקראים "נגועים" במהלך הסרט ולא "זומבים". מ'ליל המתים החיים' של רומרו ודרך סרטי 'האויב שבפנים', הזומבים תמיד הוצגו כמקשה אחת של רוע חסר מוח וכביטוי המבהיל ביותר אולי של הנזק שעלולה לגרום מגפה למין האנושי. בויל מצליח להציג את הזומבים באופן טרגי, כזה שמתחבר לכל המלנכוליה ששורה על הסרט.

'28 יום אחרי' (שהביא ליצירת המשך מוצלחת כשלעצמה, '28 שבועות אחרי') הוא יצירה חשובה, שמכריחה את הצופה להתבונן פנימה ולשאול את עצמו את השאלות שאולי הוא מפחד לשאול. בימי הקורונה הופכות השאלות ליותר ויותר רלוונטיות.

בניגוד ל'התפשטות' ול'התפרצות', בסיומו של '28 יום אחרי' לא מוצג מרפא למגפה. הגיבור וחבריו מסמנים באדמה את הכיתוב "HELLO", בתקווה שמטוס שעבר בסביבה יבחין בהם.

'28 יום אחרי', 2002

'רכבת לבוסאן' (2016)

זהו, לטעמי, אחד מסרטי הזומבים הטובים ביותר שנעשו. מגפה מסתורית הופכת קוריאנים תמימים לזומבים רצחניים, שמחסלים כל מה שרק זז. גיבור הסרט נוסע עם בתו הצעירה לבקר את אמה בעיר הנמל בוסאן. איתו ברכבת פועל קשה יום, איש עסקים וכמה בני תשחורת. כשהם עוצרים בתחנה בדרך, מתקיפים אותם זומבים והם נצורים בקרון ומקווים להגיע לתחנתם האחרונה.

הסרט משתמש בתבונה ברכבת כמיקרוקוסמוס (ומזכיר סרט מגפות אמריקאי משנת 1976 בשם 'מפגש קסנדרה'). בתוך הרכבת הצרה צריכים האנשים הבריאים להתאגד (או שלא…) כנגד האיום הקיומי שמציבים בפניהם קורבנות המגפה – שהפכו כמובן לאלו שמפיצים אותה – אותם זומבים שכבר חדרו לרכבת ומנסים להגיע לקרון הנצור. סרט אקשן עוצר נשימה, במיטב המסורת הקוריאנית של עלילה מקפיצה ומפתיעה. השיא מביא את עדר הזומבים השועט לעבר טרפם, ומסתער עליהם שוב ושוב בחמת זעם.

ואם כבר אנחנו בקוריאה: בסרט הנהדר 'המארח' מ־2006 של בונג ג'ון הו (זוכה האוסקר על סרטו 'פרזיטים' השנה) מופיעה סצנה המתרחשת בתחנת אוטובוס, בדיוק כשמודיעים על וירוס מסוכן. אחד הממתינים בתור לאוטובוס מתחיל להשתעל וכולם נסים בבהלה. מתברר שאפשר גם להכניס הומור בסרטים העוסקים בווירוסים ובמגפות.

אחרי האפוקליפסה

 'אני האגדה' (2007)

ספרו של ריצ'רד מתיסון משנת 1954 'אני האגדה' (I am Legend) מספר על מגפה מסתורית שחיסלה את רוב האנושות והשאירה אדם אחד בריא ועוד כמה בני אנוש שהפכו למעין ערפדים. הספר זכה לשלושה עיבודים קולנועיים: הראשון – 'האדם האחרון בכדור הארץ' מ־1964 בכיכובו של וינסנט פרייס, השני הוא 'איש האומגה' (1974) בכיכובו של ברט לנקסטר, והגרסה האחרונה והמצליחה ביותר היא 'אני האגדה' מהעשור הקודם, בכיכובו של וויל סמית.

בתחילת הסרט מוצגת רופאה הטוענת שמצאה את התרופה לסרטן. לאחר מכן מוצג רוברט נוויל, שבדומה לגיבור '28 יום אחרי', משוטט לו לבדו בליווי כלבתו במנהטן הנטושה. הרחובות מלאים במכוניות ריקות, רכבות מחלידות שקפאו על מקומן ואפילו חיות בר שמשוטטות בשדרות המפוארות שננטשו. הצופה למד כי אותו חיסון כביכול לסרטן, המית את רוב אוכלוסיית העולם. מתוך אלו שנותרו, הרוב המכריע הפך למעין זומבים/ערפדים רצחניים ורעבים. גיבור הסרט, רופא צבאי בעברו, משוטט בניו יורק, מאוים וערני. מדי יום הוא משדר אות מצוקה באמצעות רדיו, ומקווה שמישהו ישמע אותו.

האנתרופולוג כריסטוס לינטריס מביא את הסרט כדוגמה להדגשה קולנועית של תחושת המחנק והבדידות מצידם של אלו הנמצאים בסגר או בבידוד. כמו בעת מגפה. בשל אותם זומבים/ערפדים, הגיבור מחויב בלילה במעין עוצר עצמי (הם יוצאים עם רדת החשיכה), וגם ביום כשהוא משוטט במרחבים העצומים של מנהטן הוא לחלוטין לבדו.

כדי לשמור על שפיותו בזמן הבידוד המאולץ שלו הוא צופה בשידורים ישנים בטלוויזיה, כדי להיזכר איך נראו החיים לפני המגפה. במאמץ נוסף לכפר על חוסר הקשר האנושי, הוא אפילו מפתח שיחות עם בובות בחלונות ראווה.

נוויל כה בודד, עד שהוא מתייחס לכלבתו כאילו הייתה בן אנוש. הוא נותן לה לרוץ על הליכון לידו כשהוא רץ, מבקש ממנה ש"תאכל את הירקות שלה" וגם ישן יחד איתה, כשבבוקר הוא שואל אותה איך היא ישנה. כשהוא נאלץ להרוג את חברתו ההולכת על ארבע, לאחר שזו ננשכה על ידי כלב חולה בנגיף, מאבד הגיבור את אמונתו ביכולתו לשרוד. הבדידות לופתת אותו בעוצמה רבה והוא מחליט לצאת בלילה ובעצם להיטרף על ידי הערפדים שבחוץ. למזלו הוא ניצל ברגע האחרון על ידי אישה שמופיעה במקום.

'אני האגדה' מצליח להעביר לצופה את המועקה והקושי שבסגר ובחוסר קשר אנושי. הוא גם בוחן מה קורה לאמונתו של אדם בזמן משבר. האישה שמצילה את נוויל מספרת לו על מושבת ניצולים אי שם בוורמונט. הוא מסרב להאמין לה ואומר ש"אין מושבת ניצולים ואין גם אלוהים". ד"ר נוויל גם מציין בפני אנה, אותה מושיעה, כי "אלוהים לא אחראי למה שקרה כאן… אנחנו אחראים לכך". הערתו מעלה את השאלה שרבים שואלים את עצמם בזמן אירוע קטסטרופלי – מי אשם במצב? ראשיתו של הסרט מראה בבירור כי המגפה הקטלנית היא מעשה ידי אדם וכי החברה משלמת בעצם על חטאיה ובמזומן.

זהו הרבה מעבר לעוד סרט על מגפה ותוצאותיה. הבמאי פרנסיס לורנס מצליח באמצעים תסריטאיים וטכניים – וכמובן דרך המשחק המשכנע של סמית – להעלות מספר נושאים כבדי משקל לדיון: בדידות, הצורך בקשר אנושי, אמונה והרצון לחפש הסבר גם לדברים שהם לחלוטין לא מובנים.

סרטי מגפות תקופתיים

'החותם השביעי' (1957)

מגפת הדבר, המכונה גם 'המוות השחור', פרצה במאה ה־14 ומניין קורבנותיה עלה על כ־35 מיליון איש על פי הערכות חוקרים, תוך כדי שהיא משמידה כשליש עד חצי מאוכלוסיית אירופה. בתקופה זו מתרחש סרטו המופתי של אינגמר ברגמן. הוא מספר על אביר צלב בגילומו של מקס פון סידוב (שהלך לעולמו בחודש מרץ השנה), החוזר לשוודיה מארץ הקודש ומשוטט עם נושא כליו בארץ מוכת המגפה. המוות בא לקחת גם את גיבורנו, אך זה עורך עם המוות הסכם – שכל עוד הם משחקים שח הוא יישאר בחיים. זכורה במיוחד התמונה האייקונית מהסרט כשהאביר עסוק במשחק שח עם המוות.

בצפייה מחודשת בסרט ניכר בו העושר הוויזואלי והירידה לפרטי פרטים ביצירת תמונה מבהילה ומטרידה של אירופה בתקופת מגפה, כשהגופות נערמות בצד הדרכים ובקברי אחים.

כמו ב'אני האגדה', גם ב'החותם השביעי' המגפה גורמת למשבר אמונה אצל הגיבור. בתחילת הסרט הוא מתפלל בכנסייה וקורא לאלוהים שיראה את עצמו – רק כדי לפגוש את התגלמות המוות עלי אדמות בסמוך אליו בכנסייה. במהלך המסע מהרהר האביר בשאלת משמעות החיים וודאות המוות, ומבקש לשווא לשוב להאמין באלוהים. האביר מבקש לדעת מה נמצא מעבר למוות ואינו מוצא דבר. אפילו המוות לא יודע דבר על אלוהים ועל העולם הבא. בסצנת וידוי אומר האביר: "איש אינו יכול לחיות נוכח המוות ביודעו שהכל מסתכם בלא כלום". אצל ברגמן המוות הוא ריקנות אחת גדולה ומעוררת פלצות. הבנה זו מגיעה לתודעתו של האביר נוכח המגפה ונוכח אי־יכולתו לעשות דבר בקשר אליה.

יצירתו של ברגמן מציגה הידרדרות מוסרית של החברה באותה תקופה הרת גורל. המוסר אינו קיים כמעט ואדם לאדם זאב, כששלטון הדת משתמש בכוח ובהפחדה. הסרט מציג את המגפה כתגובה אפשרית לשפל שאליו הגיע המין האנושי.

'החותם השביעי', 1957

גישה זו של מגפה כתגובה לחברה מושחתת מן היסוד ניתן למצוא עוד הרבה לפני, בסרטו של פריץ לאנג מ־1918 'המגפה בוונציה', שגם הוא מתייחס למוות השחור של ימי הביניים ומתמקד בהתפרצות בעיר התעלות של איטליה. לאנג הושפע בין היתר מסיפורי 'דקאמרון' של ג'ובאני בוקאצ'ו.

'מוות בוונציה' (1971)

סרטו של לוקינו ויסקונטי מבוסס על ספרו המפורסם של תומס מאן משנת 1912. דירק בוגארד מגלם מלחין שמבקר בוונציה ומתאהב שם בבחור צעיר. מגפת הכולירה משתוללת בעיר, והגיבור המאוהב מזניח את בריאותו לטובת הרומנטיקה עד לסיום הטרגי.

מעבר להיותו של הסרט עוצר נשימה, הוא גם עוסק בסוגיה שתידון ביצירות רבות בהמשך כמו 'התפשטות' – הסתרת מידע מהציבור על ידי השלטונות. מחשש שהתיירים יעזבו את העיר, מסתירים שלטונות ונציה את חומרת המגפה וכך נפגע בין היתר גיבור הסרט, שמהלך לו שאנן ואינו יודע איזו סכנה אורבת לו בעיר הפסטורלית.

החיים אחרי ההדבקה

'12 קופים' (1995)

סרטו התזזיתי של טרי גיליאם מתאר את הגיבור קוֹל (ברוס וויליס) כאדם שחי בתקופה שאחרי מגפה ונשלח אחורה בזמן כדי לנסות להציל את העולם מאותה מגפה. למרות שאינו סרט מגפות מובהק, עדיין מתואר בו הניסיון להציל את העולם מאותה מכה חובקת. הסרט הושפע מסרטו הקצר של כריס מרקר מ־1962 'המזח', המתאר אדם הנוסע בזמן מעולם שבו התרחשה שואה גרעינית.

'12 קופים' מתאר את ניסיונותיו הנואשים של וויליס לעצור את 'צבא 12 הקופים' (בראשם עומד בראד פיט בתפקיד פנטסטי), שהוא מאמין כי הם האחראים להפצת הנגיף (דבר שמתברר כטעות).

מעבר להיותו של הסרט אחד מסרטי הנסיעה בזמן הטובים והמרתקים שנעשו, ומעבר לתצוגות המשחק המשכנעות, סופו של הסרט מעביר לטעמי את המסר החשוב והרלוונטי לעניין מגפות: קול והרופאה שאשפזה אותו בניו יורק ב־1996 (מדלין סטו) מבינים כי מי שמפיץ את המגפה אינו 'צבא 12 הקופים', אלא מדען שהבריח ממעבדה את הנגיף הקטלני. הם רודפים אחריו לשדה התעופה – שמסמל בלא מעט סרטי מגפות את הגלובליזציה של ההדבקה – והמדען משחרר לאוויר את אחת המבחנות עם הנגיף. בניסיון לתפוס את המדען קול נורה והמדען מתחמק ועולה לטיסה. אולם בטיסה הוא מתיישב ליד מי שאנו הצופים מזהים כאחת המדעניות בעולם העתידי, שככל הנראה נשלחה בעצמה לעצור את המדען (בעקבות מידע שסופק לה על ידי קול). למרות שאחת המבחנות שוחררה, ייתכן שהמדענית תצליח ללכוד את המדען הסורר ותמנע ממנו להפיץ את הווירוס שנותר בידו.

נדמה שגיליאם אומר לצופה – אני יודע שהמגפות עוד יגיעו וחייבים לעשות הכל כדי להתכונן אליהן, וייתכן שאם נתכונן כראוי עוד יש מקום לאופטימיות.

'12 קופים', 1995

וקומדיה נגיפית אחת לסיום

'אנה והאפוקליפסה' (2017)

זוהי אינה רק קומדיית מגפה, זהו גם סרט מוזיקלי! אנה היא תיכוניסטית שעוסקת בבעיות חשובות לגילה, כמו מה יהיה עתיד יחסיה עם החתיך של השכבה, או מה תלבש לנשף. מגפה מסתורית מאיימת לקלקל לה את כל התוכניות, והיא וחבריה התיכוניסטים ישירו, יפזזו ובעיקר יהרגו זומבים בדרך אל הגאולה. זהו סרט אינדי קטן שלא לוקח את עצמו ברצינות, ובאופן שאינו מאפיין סרטי מגפה מאפשר לצופה לא להיכנס לדיכאון ולא להרהר בשאלות קיומיות לכל אורכו. חשוב לציין שלמרות היותו קומדיה מוזיקלית, עדיין יש בו אלימות גרפית רבה, ונשאי המגפה עדיין מתנהגים בהתאם לכללי הז'אנר (וגם כאן הם בהחלט די מפחידים).

סוף דבר

סרטי המגפות מספקים ליוצרי הקולנוע שלל אפשרויות, בעיקר בתוך ז'אנר האימה: סצנות של המון המסתער על חלוקת מזון או מנסה לברוח מאזור נגוע, יצטלמו באופן שלא יכול שלא לעורר עניין ותגובה רגשית חזקה. גם המראות של ערים נטושות ורחובות שהכאוס נתן בהם את אותותיו, מתחברים לפחדים העמוקים ביותר של הצופה – כמו אלה של להישאר לבד, של התנפצות הסדר החברתי וכמובן הדאגה לביטחוננו וחיינו עצמם. הם ירגשו גם את הצופה הקשוח ביותר. מגפה כזו שאנו חווים כעת מחייבת את האנושות להסגר ולצעדים דרסטיים כדי להכיל את הנגיף, והיא מעוררת, כמו באותן יצירות, שאלות של אמונה וציות.

ג'וזפין ליווינגסטון כותבת במאמר ב'ניו ריפובליק' כי "מגפת הקורונה מטשטשת את הגבול בין מציאות לדמיון ומשאירה אותנו מעורערים מעודף המידע החדש והחיוני שעלינו לעבד. מה שסרטי מגפות מציעים לנו הוא לא בריחה לטעמי, אלא דרכים נוספות לעכל את המציאות החדשה הזו".

כפי שקרה אחרי אירועים מאז'וריים קשים אחרים כמו פיגועי ה־11 בספטמבר, שהובילו לתסריטים רבים שעסקו במציאות החדשה שאמריקה נקלעה אליה, סביר להניח שגם משבר הקורונה יביא ליצירת סרטים רבים, באופן ישיר או כזה שמרפרר לתקופה ולתוצאותיה.

ובינתיים בישראל

בעקבות חקיקת חוק הקולנוע ב־1999, שבו הוסדר סיוע כספי ממשלתי נרחב יחסית לתעשייה המקומית, חווה המסך הישראלי פריחה. זו הביאה גם להתרחבות מנעד היצירות שהופקו עבור הקהל. סרטים החלו לצאת מגבולות הסיפורים המשפחתיים או סרטי המלחמה והסכסוך. ז'אנר הקומדיה שהיה כמעט מת, חזר בגדול, וז'אנר פופולרי בעולם כז'אנר האימה החל בעזרתם של כמה יוצרים צעירים לתפוס לו בהססנות־משהו מקום של כבוד בנוף המקומי. בתוך יבול לא גדול של אלה, ניתן למצוא כמה סרטים שעוסקים בנושא המפחיד והמדובר שלשמו התכנסנו.

הסרט 'אנטי וירוס' מ־2014, בבימויו של אלון נוימן, עוסק בווירוס קטלני המתפרץ בחברת היי־טק. הסרט 'אנתרקס' מ־2017, בבימויו של שי שרף, עוסק בקבוצת לוחמים שהתנדבו בזמן השירות הצבאי לקחת חלק בניסוי שמטרתו למצוא חיסון לאותה מחלה זיהומית חריפה המשמשת כנשק ביולוגי. לאחר מספר שנים מגלים הלוחמים שהם מתחילים לסבול מתופעות לוואי, כשלבסוף מגיע גם מותם. הסרט מבוסס על סיפורו האישי של הבמאי, שנחשף בתחקיר של התוכנית 'עובדה' ב־2007. בסיפור, כמו במציאות, מנסים הלוחמים להבין מה גורם למותם ומגלים שהמערכת הצבאית עושה ותעשה הכל כדי להסתיר מהם את האמת. זהו סרט קונספירציה קלאסי, שמתחבר לתמות המאפיינות רבים מסרטי המגפות – שותפות השלטון ובייחוד הצבא ביצירת המגפה, הסתרת האמת מהציבור, אנשים שנחשפים ללא עוול בכפם לנגיף ועוד.

שני הסרטים, כמו גם סרט הזומבים הישראלי הראשון 'בשר תותחים' של איתן גפני (2012), נעלמו די מהר לתהומות הנשייה. מספר הצופים בהם היה זניח. אולי עוד יגיע סרט מגפות ישראלי מצליח, ואולי הקהל הישראלי ברובו עדיין מעדיף שסרטי המגפה שהוא צופה בהם לא יהיו כאלה שמתרחשים בחצר האחורית שלו. כשמבהילים אותך בחזיונות אפוקליפטיים, אולי עדיף שזה יהיה במקומות מרוחקים מהעין ומהלב.

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook