לפני מספר שנים השתתפתי בישיבה במשרד הכלכלה בנושא שילוב נשים מהמגזר הערבי בשוק התעסוקה. הרבה רצון טוב שרר בחדר, אפילו תקציב כבר היה על השולחן, הבעיה הייתה דווקא ההיענות. גורמי המקצוע ניסו להבין איך אפשר להגיע למודעות גבוהה יותר באוכלוסיית היעד, ולגרום לאותן נשים להשתתף בפרויקט. עד שאחד מהם ציין שזה לא העניין, הקושי העיקרי לדבריו היה שאין תחבורה ציבורית מהכפרים לאזורי העבודה המוצעים. הפיות של כולם נסגרו, הידיים נשמטו. משרד התחבורה אמנם נמצא בבניין הסמוך, אבל כדי ששם יחליטו להרים את הכפפה, מישהו צריך לדחוף את הנושא קדימה בסדר העדיפויות.
החברה הערבית סובלת מהזנחה מתמשכת. הם מקבלים חינוך פחות טוב ומובטלים יותר, התשתיות שלהם רעועות, וכתוצאה ישירה מכך מספר המתים בתאונות דרכים במגזר כמעט כפול מבאוכלוסייה היהודית. לאחרונה, נראה שערכה של החברה הערבית הרקיע שחקים: אפילו מנהיג הליכוד חיזר אחר קולותיהם, תוך הבטחות להשקעות של מיליארדים לטובתם. הוא התחייב להרחיב את תוכנית 922 (להסרת חסמים לפיתוח כלכלי בתוך המגזר), שעברה במשמרת שלו והייתה אמורה לספק שירותים בהיקף של יותר מ־10 מיליארד שקל. בפועל, כשליש מהסכום בלבד יצא מקופת המדינה. ככה זה כשלאף אחד משרי הממשלה אין אינטרס פוליטי לדאוג שהדברים יקרו.
אבל נדמה שהימים הללו עברו, וכל ראש ממשלה שלא יהיה יצטרך לקיים את ההבטחה. כשהפילוג גדול מתמיד, והשמאל והימין מתערבבים עד חוסר רלוונטיות, אז הערבים הופכים מאופוזיציה מובטחת – לשוברי שוויון אפשריים. רע"ם כבר הבהירה שמבחינתה מדינה פלסטינית היא אמנם כמובן שאיפה, אבל בראש ובראשונה הם דורשים את המציאותי: תקציבים למלחמה בפשיעה ופתרון בעיית האבטלה במגזר, בקרב הדור הצעיר.
מהעבר השני, ברשימה המשותפת, יו"ר תע"ל אחמד טיבי כבר הציב בעבר תג מחיר כתנאי להצטרף לגוש חוסם נתניהו, של מעל 6 מיליארד שקל בשנה לפיתוח המגזר הערבי. זהו סכום כה גבוה, עד שאף מפלגה לא הציבה אותו אפילו עבור תקצוב מערכת הבריאות כולה, אבל במצב הנוכחי נראה שהדרישות שלו עשויות רק לעלות. מחד, מדובר במטרה חשובה, כזאת שאולי מקדשת את האמצעים. אך מנגד הדבר מציף שוב את האבסורד שטמון בהסכמים הקואליציוניים: לא הוגן שלאמא לילדים בנצרת תינתן האפשרות לשלוח אותם למעון יום ולצאת לעבוד, או לבני הנוער בקלנסווה יהיו מחשבים וחיבור לאינטרנט, רק כשזה מתאים למציאות הפוליטית.
בעייתי עוד יותר שהסיעות הערביות הן לא היחידות שיציבו דרישות בתקופה הקרובה, אלא הן מצטרפות לשורה ארוכה של מפלגות שבשבילן זה הרגל. המפלגות הדתיות לא ממהרות להתחייב לאף מנהיג בידיעה שהקרב על קולותיהם לא יעבור רק דרך הלב, אלא גם בכיס. הן דורשות באופן שיטתי מיליארדים עבור ציבור בוחריהם בתמורה לישיבה בממשלה, וגם חברי הכנסת שסומנו כמי שעלולים לעבור מחנה יעשו זאת רק אם זה ישתלם להם.
כך, במקום שהרוב יהיה הקובע, הוא הופך לספונסר של לשונות המאזניים למיניהן. וכל המשתתפים במשחק הכיסאות המסורתי הזה מתעלמים מהעובדה שבימים שבהם השמיכה התקציבית כל כך קצרה, רוב העבודה של חברי הכנסת והשרים בשנים הקרובות לא תהיה לחלק כספים והטבות, אלא דווקא לקחת ולקצץ כדי לצמצם את הגירעון. אם להקים ממשלה נראה כעת כמו אתגר, להעביר תקציב במציאות הכלכלית הנוכחית יהיה משימה מורכבת עוד יותר, וככל שיפזרו שם יותר עכשיו – כך יהיו מוכרחים להטיל יותר גזירות אחר כך, ויגדילו את הסיכוי שבקרוב כולנו ננהר שוב לקלפיות.
–
- הכלכלה מחפשת חיסון // הטור של עמית תומר
- נגיף ההזנחה // מה באמת עשו הפוליטיקאים והרגולטורים לקידום מערכת הבריאות? // מאת נורית קנטי
- נטו בחירות? למה הצעדים הכלכליים נראים כאילו אנחנו בדרך לקלפי // מאת עמליה דואק
