מי שחלם לו

הייתי ילד שהרבה לחלום. בהיעדר מציאות איתנה וקרקע יציבה להיאחז בה, בראתי כל העת עולמות חדשים, סיפורים, שבהם הייתי אני הגיבור שיכול הכל ואין דבר העומד בפניו ובפני רצונו. לעתים זלגו החלומות כדמעות מהבועה אל המציאות – ולהפך. 

כך, כשביליתי במטבח ובישלתי – עוף מכובס, מרק, ירקות מבושלים – לאחיי הקטנים, דמיינתי לעצמי שאני שף במסעדה מצליחה; כשכדררתי כדור מרופט על בלטות אפרפרות וזרקתי אותו דרך סל דמיוני שנתלה על הקיר, דמיינתי שאני שחקן בליגה; כשזמזמתי בשקט מתחת לשמיכה, הזיתי במה גדולה ומיקרופון בידי; ובעיקר זה קרה כשכתבתי, בראש ואחר כך על נייר, והעברתי דיווחים על מאורעות שונים לעיתון שהמצאתי, ולו מיליוני קוראים. 

המרחב הפוטנציאלי שעליו דיבר הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט ("משחק ומציאות") – המרחב הנפשי שבין חוויית "הכל יכול" הסובייקטיבית לבין המציאות האובייקטיבית, שם מתפתחת היצירתיות בתקופת הילדות – היה עבורי מגרש המשחקים, הדשא, הנדנדה, החברים. בהיעדרם של כאלה, כתוצאה ממשפחה מפוררת לאבק ואין־ספור מעברי דירה ותרבויות, הכל התרחש שם, במרחב הזה, והכל היה אפשרי עד כי פשוט חייתי בו לתקופות ממושכות. 

"אנשים כמוך מסיימים באיזו תעלה בצד הרחוב – כנרקומנים, כילדי רחוב אבודים, כמכורים", אמרו לי לא פעם. "ממך לא ייצא כלום", אמרו אחרים, בזמן אמת. ובכן, איכשהו משהו יצא, לטוב או לרע. 

במשך שנים הרהרתי בסוד הקסם של הדבר הזה, שהוביל אותי למקומות שונים משהועיד הגורל לאחרים מבתים דומים לשלי. בראשית חשבתי שזו ההפרעה של אמי – מוציאה מהדעת מבוגרים, אבל ממלאת בקסם את הילדים, מביאה אותם לחלום עד הקצה ולהגשים. לימים, ותודה לפסיכולוגית החכמה שולמית רדין, הבנתי שזו לא ההפרעה, זו האמא. 

ומה שהיה לי ולחלק ניכר מאחיי – ויש המון, אם מישהו זקוק במקרה לתרומת אחים – שלא היה לרבים אחרים, זו האפשרות לחלום והיעדר התקרה. אצל אמא שלי, שתחיה, אין דבר שהוא לא אפשרי. לפעמים בהגזמה. באמת יכולתי להיות יום אחד שף ולמחרת שחקן כדורסל ותמיד עיתונאי וכותב. 

מסתפקים במועט

המציאות – כפי שהיא באה לידי ביטוי גם כאן, בתחקיר של שירה אלק על המקומות המסוכנים ביותר לילדים בישראל – מלמדת אותנו שנקודת הפתיחה של ילדים שונים ממקומות שונים נקבעת לא מעט על פי הסביבה והמעמד הסוציו־אקונומי שאליהם נולדו. ההזדמנויות שיש לילד מבית בעל יציבות כלכלית שונות בתכלית מאלו של ילד שנולד לבית רעוע מהמעמד הנמוך. יש לכך שלל סיבות, וחלקן מפורטות בין עמודים אלה. 

על כן ביקשתי לבדוק דבר מה אחר: את השלב שלפני המציאות. את המרחב שבו הילדים עדיין לא יודעים או לא מבינים את הגורל שנכפה עליהם בלידתם – הדמיון, החלומות, השאיפות. מתוך הבנה שהמשפחה שלי היא אנומליה, חריגה מוזרה מהסטטיסטיקה, ביקשתי להבין אם יש פערים בשאיפות הקריירה ובשאיפות אחרות בין ילדים שגדלו במעמדות סוציו־אקונומיים שונים ובבתים שונים. 

חשוב מכך, בהנחה שישנם פערים כאלה, ביקשתי לדעת מה גורם להם – כדי שיהיה אפשר לבנות תוכניות התערבות שלכל הפחות יאפשרו לילדים לחלום ולשאוף רחוק יותר – ואולי גם להגשים. 

המחקר, שעודנו בשלבי עיבוד וסיום, כללל שאלונים שמילאו ילדים בגילים שונים (כיתות ה'־ו', כיתות ז'־ח' וכיתות ט'־י'), מתרבויות שונות וממעמדות סוציו־אקונומיים שונים, ובהם ביקשתי להבין מהן השאיפות של הילדים, מה הם חולמים להיות ולעשות כשיהיו גדולים. השלב המשלים כולל ראיונות עומק עם מבוגרים שהגיעו מבתים ומאזורים סוציו־אקונומיים חלשים והצליחו, בניסיון לזהות תמות ונרטיבים שילמדו על דרכים להצליח ושמהם אפשר לזקק תוכניות פעולה, וגם ראיונות עם מורים והורים. 

מהי "הצלחה"? נתתי לחברה להגדיר את המאפיינים: מקצועות שנחשבים לטובים יותר באותה תרבות (מהנדס בהייטק מחד גיסא, רב מאידך גיסא), חוויית חיים חיובית בזמן הווה ופרמטרים נוספים. 

כעת, לממצאים, בקצרה, ולצורך כתבה זו אתמקד בכיתות ח'־י'. השאלה הראשונה הייתה: "במה אתם חולמים לעבוד כשתהיו גדולים?". בקרב אלו שמצבם הכלכלי הוגדר "מצוין" או "טוב מאוד" סיפקו הילדים תשובות מגוונות וספציפיות מאוד, ובהן (לפי כמות האזכורים): מהנדס, רופא, טייס, איש עסקים, פוליטיקאי, עורך דין, מנהל חברה וגם סופר, מוזיקאי ואומן. כ־80% בחרו במקצועות שנחשבים ליוקרתיים; בקרב אלו שמצבם הוגדר "ממוצע", החלומות היו כלליים יותר כמו "להצליח בחיים" או הומניים יחסית – מורה, גננת, "משהו שקשור לנוער בסיכון", זמרת. אולם כמעט 40% מהמשיבים סיפקו תשובות דומות לאלו של הילדים מהבתים החזקים.

בקרב אלו שמצבם הכלכלי הוגדר "מתחת לממוצע", כמעט כולם (כ־90%) חלמו על מקצועות שנחשבים כיום יוקרתיים פחות (הרבה מורים, בעלי מלאכה שונים) או הביעו תקוות כלליות – כמעט רבע מהמשיבים הסתפקו בתקווה ל"חיים טובים"; מקצת המשיבים הביעו חלומות מטרידים שנתלו במודלים שליליים, "להיות כמו דומרני", למשל. 

הסללה בידי ההורים

כאשר ביקשתי מהילדים לפרט מי השפיע או השפיעו על השאיפה, בקרב אלה שמצבם הכלכלי מצוין או טוב, 68% אחוז ציינו מישהו מהמשפחה הקרובה (אבא, אמא, אחים או סבתות); בקרב אלה שמצבם הכלכלי ממוצע ומטעה: רק 16% דיווחו שהושפעו מהמשפחה, בעוד כל היתר ציינו את הטלוויזיה, הרשתות החברתיות והסביבה כגורמי ההשפעה. 

כעת שאלתי "מהי מידת האמון שלכם באפשרות שתשיגו את החלום", מ־1־10. כאן, בקרב אלה שמצבם הכלכלי טוב ומעלה, עמד הציון הממוצע על 8.8; בעוד בקרב אלה שמצבם הכלכלי ממוצע ומטה, עמד הציון הממוצע על 6.9, אף שהשאיפות היו צנועות בהרבה. כלומר, ילדים רבים לא האמינו שישיגו אפילו את המעט שהם חולמים עליו. "בסוף נראה מה יהיה במציאות", ענה אחד הילדים. "אף אחד לא באמת שואל אותי".

כאן ביקשתי לדעת מה אומרים ההורים על החלומות ועד כמה הם תומכים בהם וניתחתי את הנרטיבים. בקרב הילדים מבתים שמצבם הכלכלי הוגדר "מצוין" או "טוב מאוד", דיווחו הילדים שהוריהם הביעו תמיכה רבה (9.1 בממוצע) עד רבה מאוד בחלומותיהם, כאשר הציון מוטה מעט כלפי מטה, מכיוון שכאשר היה מדובר בשאיפות למקצועות שנחשבים ללא רווחיים, הציון הממוצע עמד על 7.9. 

בקרב הילדים מבתים שמצבם הכלכלי הוגדר "ממוצע" ומטה, הציון הממוצע שניתן למידת התמיכה של ההורים בחלומותיהם של הילדים עמד על 7.2. כאן דווקא התקבלה תמונה הפוכה: במקרים שבהם השאיפות של הילדים היו גבוהות – תמיכת ההורים קיבלה את הציון הממוצע 6.2 בלבד. כלומר, ככל שהשאיפות של הילדים היו יותר מרחיקות לכת, כך ההורים תמכו בהן פחות. 

מבחינה מחקרית, אין בכך הפתעה. במקרים רבים מאוד הורים לילדים ממעמדות סוציו־אקונומיים שונים הם אלה שמנסים להנמיך את ציפיותיהם של הילדים ו"מסלילים" אותם בפועל לחלומות שנראים להם יותר בני השגה. הסיבה, כפי שאמר זאת אחד ההורים: "אני מפחד שהילד שלי יחלום יותר מדי ויתרסק. עדיף שלא יפתח יותר מדי ציפיות ביחס למה שהוא יכול להשיג. זה רק יוביל אותו למקומות רעים". 

הסתייגות חשובה כאן היא שבקרב הילדים מבתים שהוגדרו "ממוצע" ומטה, שיעור העונים על שאלה זו היה נמוך יותר, ויותר מ־20% מהם לא ידעו כלל לומר עד כמה הוריהם תומכים או לא תומכים בחלומות שלהם. 

השאלה הבאה התייחסה למורים ולאנשי הצוות. כאן נשאלו שתי שאלות. האחת, "עד כמה לתחושתכם הם תומכים בשאיפות שלכם?"; והשנייה, "עד כמה אתם מרגישים שהמורים מציגים בפניכם את כל האפשרויות?". לשתי אלה השארתי גם אפשרות לתשובות פתוחות, וביקשתי פירוט וסיפורים לדוגמה. 

חלק זה, כמו רוב החלקים הנרטיביים, עודנו בשלבי ניתוח, אך אציין בכלליות שבנוגע לשאלה הראשונה, הציון הממוצע עמד על 7.7 בקרב התלמידים מבתים שמצבם הוגדר "מצוין", 6.6 בקרב תלמידים שמצבם הוגדר "טוב מאוד", 4.8 בקרב התלמידים מבתים שמצבם הוגדר "ממוצע" ו־5.1 בקרב תלמידים מבתים שמצבם הוגדר "מתחת לממוצע". 

תשובות נפוצות בקרב הקבוצה השנייה, היו "למה שלמורה שלי יהיה איכפת מה יקרה אחרי ביצפר" ותשובות נוספות מסוג זו. 

בשורה התחתונה, זהו נתון בעייתי מאוד עבור מערכת החינוך – בכל הקבוצות שנבדקו. אנחנו מצפים ממורים להיות המבוגרים המשמעותיים שדוחפים את הילדים אל הקצה, מספקים להם את התשתית לחלום ונותנים להם את כל מה שהבית אינו מסוגל בשל פערים כלכליים וחברתיים. כאן נראה שהמורים אינם גורם מעודד, ובמקרים רבים אף גורם מעכב ומסליל שמונע מהילדים לחלום. 

במאמר מוסגר אציין כי מחקר קטן ומדגמי שנערך בימים אלה באמצעים שונים בקרב ילדים בגיל הגן, מלמד כי הגננות בישראל עושות עבודה טובה הרבה יותר. על כך בכתבה אחרת. 

נתון אחרון בשלב זה נוגע להשפעה של מידת הדתיות על החלומות ועל האמונה ביכולת להגשימן. ככלל, ילדים מבתים חילוניים, דתיים־לאומיים ומסורתיים חלמו על מגוון רחב יותר של מקצועות, בעת שרמת האמון של הדתיים הלאומיים ביכולתם להגשים את החלומות הייתה גבוהה מעט יותר מאשר אלו של החילוניים והמסורתיים, בהתאמה; החרדים הסתפקו בחלומות צנועים מאוד, אך האמינו במידה רבה מאוד ביכולת להגשימם; ובקרב הילדים הערבים נרשמה הן רמת האמונה העצמית הנמוכה ביותר והן החלומות הצנועים ביותר. 

אנחנו המבוגרים המשמעותיים

ניתוח מעמיק של הנתונים השונים שהובאו כאן ושל אחרים, לצד כמה מהראיונות שכבר נערכו ונותחו, מלמד כי אכן ישנם פערים משמעותיים מאוד בשאיפות הקריירה של ילדים ממעמדות סוציו־אקונומיים שונים. 

לפערים הללו יש כמה הסברים אפשריים. ראשית, ילדים חולמים על מה שהם מכירים. אם אין ביישוב מהנדסים – אף ילד לא יעלה על דעתו שהוא יכול להיות מהנדס. אומנם יש רשתות חברתיות שבהן נחשפים הילדים למודלים שונים, אך אלה אינם נתפסים כאפשרות ריאלית, ככל הנראה משום שהילד אינו מכיר אותם באופן אישי; שנית, גם מערכת החינוך אינה מספקת לילדים מודלים מספקים ואפשרויות; שלישית, הורים – ובייחוד אבות – פועלים לצמצם את השאיפות של ילדיהם "כדי שלא יתאכזבו"; ורביעית, נראה כי יש מחסור ניכר במבוגרים משמעותיים בסביבתם של הילדים, בבית ובמערכת החינוך.

בסופו של דבר, נראים החלומות של הילדים – בדיוק כמו הוריהם. רוב הילדים פשוט רוצים להיות כמו אמא או אבא, גם אם אלה לא מרגישים שהם מימשו את עצמם מבחינת קריירה. 

בראיונות עם אישים שונים שגדלו בפריפריה החברתית והגיאוגרפית והצליחו ניכר נרטיב אחד חזק המשותף לכל המרואיינים עד כה – לכולם היה מבוגר משמעותי מאוד שדחף אותם להשיג את החלומות שלהם. בחלק מהמקרים, היו אלו הסבא או הסבתא; בחלקם זו הייתה האם – ולעתים רחוקות יותר האב; ועבור חלק היו אלה אנשי חינוך או אנשים טובים בסביבתם. 

גם כאשר מדובר בנוער בסיכון או בנוער בסיכון קיצוני, אנו רואים כי מבוגר משמעותי יכול להיות ההבדל בין הידרדרות לעבריינות לבין חיים נורמטיביים ככל האפשר. "כל ילד צריך מבוגר שיאמין בו", אמר הרב שלמה קרליבך, וצדק כל כך. 

אשר למשפחתי שלי, אני יודע לומר בדיעבד שהיו שם כמה מאותם עוגנים שמצוינים כאן. ראשית, כפי שתיארתי, היה זה "המרחב הפוטנציאלי" האדיר שאפשרה לנו אמי – יכולנו לחלום על הכל ולהיות הכל. 

כך, כשבישלתי, היא חזרה הביתה עם סיפור על "שף מוכר שפגשתי ואמר שמבחינתו אתה יכול להיות הסו־שף שלו כבר עכשיו"; וכששיחקתי כדורסל, היא סיפרה שראו אותי ואמרו לה שאני ממש מוכשר; וכשחלמתי על רבנות, היא הבטיחה לקחת אותי בעצמה לרבי מלובביץ'; וכשכתבתי, היא פשוט חיברה אותי לכל חבריה העיתונאים – בייחוד ליאיר ובמבי שלג ולאורי אורבך, שבין השאר, בזכותם נכנסתי בסופו של דבר לתחום. כלומר, לא רק שחלמתי על הכל, היא גם דאגה להבהיר לי שהכל אפשרי ובר־השגה, והגדילה את מידת האמון שלי ביכולתי להשיג את החלומות הללו, אף שעשתה זאת באמצעות סיפורים שלעתים לא היה בינם לבין המציאות דבר.

שנית, הייתה זו הסביבה: אף שלא היו לאמי אמצעים כלכליים כלל, היא בחרה במודע לגור כמעט תמיד – מלבד תקופה בעייתית בקריית מלאכי, שלא מבחירה – בסביבה סוציו־אקונומית חזקה. כך, גם כאשר נזרקנו מבית לבית בשל אי־תשלום שכר דירה, עדיין החברים בבית הספר והשכנים היו כאלה שהיה אפשר לראות בהם מודלים לחיקוי. כך גם בית הספר היה טוב יותר, ואפשר לי הזדמנויות שלא הייתי מקבל לו למדתי בבתי ספר אחרים. 

שלישית, היו אלה שלל המבוגרים המשמעותיים שאמי – וגם מזלי הטוב – ארגנו סביבי. בכל שלב ושלב בחיי היה מבוגר משמעותי כלשהו שמשך אותי למעלה: המוזיקאי אנדרה היידו, הבמאית ענת צוריה, המנהל שלי ירמי סטביסקי, ז'בו ארליך מעופרה, ההורים של חבריי הטובים שאצלם התנחלתי. 

השילוב של כל אלה יחד יצר לי אפשרויות שילדים ממעמד סוציו־אקונומי דומה, ודאי משפחות עם רקע שכזה, לא מקבלים. היה זה ככל הנראה גם מה שמנע ממני ומאחיי להפוך לילדים ולנערים בסיכון – על אף ההתרחשויות הבעייתיות הרבות סביבנו תמיד היו לנו עוגנים חזקים להיאחז בהם, לצד חינוך טוב בסך הכל. 

כאן אולי גם טמון המפתח לעתיד, לעבודה עם ילדים מבתים עניים או הרוסים בפריפריה. התפקיד שלנו, כחברה וכאנשי חינוך, הוא לייצר כמה שיותר מבוגרים משמעותיים במערכת החינוך עבור הילדים הללו; לעבוד עם ההורים ועם המחנכים כדי שלא יגבילו את החלומות של הילדים; ולבנות תוכניות שיעשירו את הדמיון – באמצעות מערכת החינוך הפורמלית והבלתי פורמלית וגם באמצעות אמצעי התקשורת השונים. עד שזה יקרה, ננסה אנחנו להיות המבוגרים המשמעותיים ומרחיבי הדמיון עבור כל ילדה וילד, נערה ונערה, בכל מקום.  

*

הממצאים‭ ‬הם‭ ‬חלק‭ ‬ממחקר‭ ‬שנערך, בין‭ ‬השאר, בקריה‭ ‬האקדמית‭ ‬אונו‭ ‬וממצאיו‭ ‬יתפרסמו‭ ‬במהלך 2023.

‬