fbpx

לשנות את השיטה? | סדר יום

העיסוק המחודש באחוז החסימה לא יפתור את בעיות היסוד בשיטת הבחירות בישראל. דרך אפשרית אחרת היא מעבר לבחירות המשלבות את הארציות והאזוריות בשיטת מגידור. הניסיון מלמד שזה עשוי לעבוד

0

בעקבות העלאת אחוז החסימה בשנת 2014 ל־3.25% הייתה במערכת הפוליטית הישראלית ציפייה שהשינוי הזה יגרום למפלגות הששות לפיצול ולבידול להתאחד ולפעול במשותף. 

אכן, מעט מזה כבר קרה בבחירות 2015, שבהן חלק מהמפלגות בחרו להתאחד וכך לעבור יחד את אחוז החסימה. לקראת בחירות 2019 בחרו מפלגות שונות להתפצל ולהתמודד בנפרד. חלק מהן, כמו מפלגות התנועה ויחד, פרשו באותו קמפיין בחירות כשהבינו שהן לא יוכלו לעבור את אחוז החסימה. מפלגות בולטות אחרות שניצבו בפני חוסר ודאות מבחינת יכולתן לעבור את אחוז החסימה לא פרשו ולא התאחדו ואכן לא הצליחו לעבור אותו. 

האשם תמיד

לאורך סבבי הבחירות השונים, ועם התגברות האכזבה מכך שמפלגות שונות לא עברו את אחוז החסימה, הוא הפך מטרה לביקורת. כמעט כל פגם ובעיה שעלו כתוצאה מסבבים אלה יוחסו לאחוז החסימה: החל בהקצנת המערכת הפוליטית ובעצם קיום סבבי הבחירות וכלה בחוסר היכולת לנהל קואליציה. כתוצאה מכך, "התרופה" שאותה מציעים מתנגדי אחוז חסימה היא הורדתו, ושיבה לשיעורו טרם הרפורמה של 2014 – אז עמד על 2%. 

דיון זה חוזר על הטעות הקבועה שנעשית בדיונים בנוגע לצורך בשינוי שיטת הבחירות בישראל: המיקוד באחוז החסימה ככלי פשוט יחסית לשינוי והימנעות מהתמודדות מבנית עם בעיות היסוד בפוליטיקה הישראלית. החזרה לאחור של שיעור אחוז החסימה יכולה לשרת מתנגדי רפורמות עקביים או כאלה שהיו רוצים להתאים את מגרש המשחקים למידותיהם שלהם עצמם. אלה וגם אלה מציעים טיעונים בעייתיים בעד הורדת אחוז החסימה. 

החשש של האנטי־רפורמיסטים מרפורמות אלקטורליות בגלל אי־היכולת לחזות את התוצאות של שינויים אלה מתעלם מכך שמבנה הייצוגיות הישראלי, הפתוח יחסית, מאפשר לשברי מפלגות להיכנס לפרלמנט ולהפוך להיות שחקני וטו מפלגתיים. וכך אלו הופכות לסיכון ממשי לעצם קיומו של המשטר הדמוקרטי. יש לומר ביושר כי העלאת אחוז החסימה לא מנעה משברי מפלגות להיכנס לכנסת. 

יש לומר ביושר כי העלאת אחוז החסימה לא מנעה משברי מפלגות להיכנס לכנסת. מה שהמפלגות עשו היה להתאחד לבלוק טכני במהלך הבחירות ולפצלו מיד עם תחילת המשא ומתן הקואליציוני. 

הפתרון לבעיה זו, שעליו הצביע לאחרונה גונן אילן בעבודת התזה שלו שהוגשה באוניברסיטת רייכמן, הוא איסור על פיצול מפלגות בתוך הכנסת לפרק זמן נתון, במקום לנסות לחזור לנקודת אפס שכבר לא קיימת. 

למצוא את הדרך

אם כן, בעיותיו של הממשל הישראלי, המוכרות היטב והמהוות סיכון של ממש מבחינת אמון הציבור בדמוקרטיה בישראל, לא חלפו בשל העלאת אחוז החסימה, אלא העבירו אותן מזמן קמפיין הבחירות אל זמן הרכבת הקואליציה ואז אל זמן הישרדותה של אותה קואליציה. אך האם מבנה ייצוגי פרברטי, זה שחזינו בו לפני העלאת אחוז החסימה ולאחריה, הוא גזירת גורל?

חלופה לעיסוק באחוז החסימה היא רפורמה המשלבת בתוך שיטת הבחירות בישראל מרכיב אזורי נרחב. רפורמה זו בשיטת הבחירות הוצעה עוד בשנת 2006, בידי ועדת הנשיא לבחינת שינוי שיטת הממשל בישראל – ועדת מגידור בראשות פרופ' מגידור. 

השיטה מבקשת לעשות שני דברים מרכזיים: חיזוק עוצמתן של המפלגות הגדולות על חשבון המפלגות הקטנות והבינוניות, ומתן אפשרות ייצוג הולמת לחלקי העם השונים, אם אלה זוכים לתמיכה מובהקת ברמה האזורית או הארצית. 

כללי המשחק פשוטים: לבוחר/ת הישראלי/ת ניתן פתק אחד בזמן הבחירות. פתק זה מיתרגם פעמיים: פעם אחת כהצבעה למפלגה המתחרה ברשימה מפלגתית על 60 מושבים בכנסת, ופעם שנייה כהצבעה למושב באזור הבחירה שיוקצה למפלגות שונות המתחרות בתוכו. 

מפלגה תזכה לייצוג בכנסת על בסיס מעבר של 3.25% באחוז החסימה הארצי או על בסיס זכייה בשלושה מושבים מתוך המכסה של 60 המושבים המוקצים בבחירות האזוריות. 

החשש המרכזי כאן הוא ממניפולציה של אזורי בחירה כך שיובילו לתוצאה הרצויה מבחינת מתכנני האזורים (Gerrymandering, הנהוג בארה"ב). ברור לכל שבעיה זו תחייב חשיבה נוספת. עם זאת, יש היום לא מעט דרכים לחשב שיטות להקצאת מושבים הוגנת העולה מהניסיון האמריקאי עם מניפולציות מסוג זה. 

בעיה אחרת העולה משימוש בשיטה דומה בעולם היא שנציגי האזורים מטעם המפלגה יתחילו לפעול על פי האינטרסים האזוריים ולא על פי רצון המפלגה, וכך יפגעו בתפקוד הכנסת כמוסד מבוסס מפלגות. 

כאן יש שוט מוטמע: נציגי האזורים שייכים למפלגות. יהיה חייב להיות מעין מאזן אימה בין מפלגות למועמדים, כך שגם אם אלה מדגישים את האינטרסים של אזור מסוים על חשבון אינטרסים מפלגתיים, הדבר אומר שבפעם הבאה המפלגה תעדיף לא להציבם ברשימת נציגיה באזור.

החזקים מתחזקים

מה התוצאות העולות מניתוח מחודש של תוצאות הבחירות האחרונות בהינתן בחירות אזורית בהתבסס על שיטת מגידור?

אנחנו עושים את החישוב הזה מאז 2009 באוניברסיטת רייכמן, ולפנינו עשו אותו פרופ' גידי רהט וד"ר ניר אטמור מטעם ועדת מגידור. התוצאה קבועה ולא משתנה לאורך שנים: למרות השונות הרבה בין הנסיבות השונות של הבחירות בישראל, שתי המפלגות הגדולות מתחזקות באופן ניכר, וכך גם מפלגות שונות שיש להן בסיס אזורי ברור התומך בהן. דוגמה לכך היא מפלגת בל"ד, שבבחירות האחרונות עוברת את אחוז החסימה בהינתן בחירות אזוריות. 

מלבד זאת, בבחירות כמו 2003, 2006, 2015 ו־2022, כאשר דעת הקהל הישראלית מחליטה באופן ברור על כיוון מדיניות מסוים, המפלגות המייצגות כיוון זה מקבלות בשיטת מגידור כמות מושבים גדולה מספיק כדי לכונן קואליציה ללא אפשרות אמיתית לערער אותה מתוכה או מחוצה לה. 

להערכתנו, שיטת מגידור יכולה להביא לשינוי במשמעות תוצאת הבחירות מבחינת ייצוגיות ומימשלות (governability), בעוד שינוי באחוז החסימה לא יכול לעשות זאת. 

עם זאת, אין בכך כדי לקבוע כי שיטת מגידור היא הטובה מכל העולמות וכי יש לאמצה כפתרון לכל חוליי המשטר בישראל. המטרה שלנו כאן כפולה: ראשית, אנו מבקשים להתרחק מהטיעון שלפיו על הציבור בישראל לקבל כגזירת גורל את רמת הפיצול הגבוהה בכנסת ואיתה שיתוק מדיניות, לצד חוסר יציבות מוסדי. 

אנו מבקשים גם להתריע על כך שהניסיון לפתור את הבעיות שהתגלו מחדש עם הדרך שבה מפלגות בישראל, שביקשו לטפל ברפורמת אחוז החסימה, יהפוך שוב לדיון השטחי בעלייתו או הורדתו. על דיון זה להפנות את פניו אל רפורמה כוללת בשיטת הבחירות בישראל.   

**

ד"ר מעוז רוזנטל, מרצה בכיר, בי"ס לאודר לממשל, דיפלומטיה ואסטרטגיה, אוניברסיטת רייכמן.
יובל יעקוב ברטוב, חוקר, המכון לחירות ואחריות בבי"ס לאודר לממשל, דיפלומטיה ואסטרטגיה, אוניברסיטת רייכמן.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook