"אומת הסטארט־אפ", אנחנו אוהבים לומר בגאווה מהולה בטפיחה עצמית על השכם. הנה, החלפנו את הצנע בשפע, גייסנו את מיטב המוחות והעלינו את חדי הקרן מן האוב. הלכה למעשה, הנתונים מלמדים שה"אומה" היא יותר בועה. אומנם מהשגשוג המרשים ומהצמיחה נהנים רבים – 8%-10% מהשוק הישראלי – אך כשמקרבים מעט את המצלמה, מתברר כי רובם מגיעים מאותם מחוזות, באותם הצבעים ונושאים מטען גנטי־תרבותי זהה.
"באופן עקרוני, חברות הייטק כמעט לא נמצאות מחוץ לאזור המרכז, וזו מציאות שמנציחה את עצמה", אומר היזם שאול אולמרט. "ככל שיש יותר חברות רק באזור המרכז, כך יש פחות אנשים בפריפריה שילמדו, שיכשירו, שישמשו מודלים לחיקוי. כשילד גדל בפריפריה, הוא רואה מעט מאוד אנשי הייטק, ומן הסתם המודלים שלו לחיקוי יגיעו ממקומות אחרים".
התוצאה, במילים אחרות, היא הדרה כמעט מוחלטת מההייטק של מיעוטים ואוכלוסיות מהפריפריה החברתית והגיאוגרפית. אין כמעט ערבים, יש מעט מאוד חרדים וגם בפן המגדרי – יש הרבה יותר גברים מנשים. זה לא רק עניין של צדק חברתי, אלא גם של צמצום דרמטי באפשרויות הצמיחה של המשק הישראלי.
שאול אולמרט.
שורת הרווח
בישראל קיימת כלכלה דואלית: ענפים עתירי עובדים בשכר נמוך יחסית, המוכרים בעיקר לשוק המקומי; וענפים עשירים שבהם עובדים בשכר גבוה יחסית, והם פונים בעיקר החוצה – ליצוא.
היהלום שבכתר הענפים העשירים הוא ההייטק, שהעבודה בו מביאה עמה לא רק משרה יוקרתית ושכר נאה, אלא גם חיי מותרות. כך, לדוגמה, בשנת 2020 היה השכר הממוצע גבוה ב־146.5% מהשכר הממוצע ביתר הענפים; ועל פי דוח של ועדת הכלכלה, השכר הממוצע באזור באר שבע נמוך ב־12% מממוצע השכר הארצי ונמוך ב־24% מהשכר במרכז הארץ.
נכון לשנת 2018, כמעט 80% ממיזמי ההייטק היו במחוזות תל אביב והמרכז, ואילו רק 9% מהם בפריפריה. הריחוק אינו גיאוגרפי בלבד, אלא גם חברתי. לפני שנתיים, אולמרט מספר, הוא הוזמן להעביר שיעור בבית ספר ברמת גן, מרחק עשר דקות נסיעה מביתו בצפון תל אביב.
"פגשתי שם אוכלוסייה של אנשים שבאמת חיים בעולם אחר מזה שהילדים שלי גדלים בו", הוא מספר. "גם בתל אביב יש שכונות ובתי ספר ואוכלוסיות שלמות שלא מקבלות ולו מעט מההזדמנויות שמקבלות אוכלוסיות אחרות. הדבר שאפשר 'להאשים' בו את ההייטק זה שהוא יוצר מנוע צמיחה מהיר מאוד ולכן תורם לקיטוב החברתי. העשירים נעשים עשירים יותר, העניים נעשים עניים יותר ‒ ונוצרת הקצנה".
תות שני, מנכ"לית ושותפה בקבוצת שרונה פרטנרס, מסבירה כי המודל בסטארט־אפ הוא להשקיע סכום כסף גדול יחסית בטווח זמן קצר ולגדול מהר מאוד. כאשר חברה הופכת לגדולה, היא מסבירה, יש צורך בעשרות ובמאות עובדים, וקשה להתקיים כך בפריפריה, גם אם החברה נולדה שם.
"הייטק הוא מאוד תכלס וצריך לייצר צמיחה", היא מסבירה. "זה נחמד שהם יכולים לעשות משהו טוב בשביל אחרים, אבל הם לא יעשו את זה על חשבון הצמיחה. הם יגייסו מפתחים איפה שהכי קל. יש פער גדול מאוד בכישורים, יש בעיה של היעדר השפה האנגלית, מחסור בבוגרי מקצועות מחשב וגם חוסר בתרבות שמחנכת להייטק. מהלך לתיקון לא יכול להיות רק של גוף אחד, אלא של כמה גופים שיחברו יחד – משרדי ממשלה, רשויות מקומיות ועוד".
בממשלה מבינים היטב את האתגר, אך הדרך רצופה מכשולים. בדוח ועדת הכלכלה הוצגו שלל הכישלונות של התוכניות הממשלתיות לפיתוח ההייטק בפריפריה, כמו תוכנית "שמים את הפריפריה במרכז" או התוכנית שנועדה לתמרץ חברות הייטק לפעול בבאר שבע.
"אין היום תוכנית לאומית, וחשוב מכך – אין כתובת אחת לנושא הזה", מתאר מריאן כהן, יו"ר איגוד חברות ההייטק. "התחום מטופל כיום בידי משרדי ממשלה, רשויות ממשלתיות וממלכתיות, ארגונים אחרים ועשרות עמותות, שבחלקן מתוקצבות בידי המדינה".
תות שני. צילום: מתן אביב
מריאן כהן. צילום: סיון פרג׳
לנצל את הקורונה
דדי פרלמוטר, לשעבר סגן נשיא בכיר באינטל וכיום ראש הצוות הממשלתי להגדלת התעסוקה בהייטק, פועל בשנים האחרונות בתחום, במטרה לצמצם פערים ולהנגיש את תעשיית ההייטק, בייחוד לערבים.
"לא קל להגיע רחוק כדי לגייס אנשים, להכשיר אנשים ולנהל אותם מרחוק", הוא אומר, "אבל זה תפקיד שאני חושב שחלק הולך וגדל בתעשייה מבין שהוא צריך וחייב לעשות, שכן אחרת לא יהיו להם מספיק מוחות חושבים".
דרך אחת להתמודדות עם האתגר היא ניצול משבר הקורונה והפיכתו להזדמנות. "הקורונה לימדה אותנו שלא כל האנשים צריכים להיות כל הזמן במשרדים של החברה באזור המרכז, הם יכולים לעבוד מהבית או קרוב לבית", אומר פרלמוטר.
עם זאת, כפי שתראו גם בהמשך הגיליון, גם כאן יצרה הקורונה פערים: תשתיות התקשורת בחברה הערבית לוקות מאוד בחסר ולכך יש להוסיף תשתיות פיזיות לקויות, בעיות בתחבורה, מערכת חינוך טובה פחות ועוד. על כן, גם הפתרון חייב לכלול טיפול מערכתי כולל בכל האתגרים.
"ההייטק לא קיים בפני עצמו", אומר אולמרט. "יש סביבה תרבותית וגישה לעושר של משאבים שקיימות באזורים מפותחים ופחות באזורים לא מפותחים. זה לא רק עוד מפעל של אינטל או עוד חממה לסטארט־אפים, אלא שינוי מהותי שקשור קודם כל לתשתיות. הפערים באיכות החינוך וההישגים בחינוך בין אזורים שונים בארץ הם מהותיים מאוד".
אתגר חשוב נוסף בצמצום הפערים הוא העובדה שהצבא משמש כקרש קפיצה משמעותי בפני עצמו, ואוכלוסיות שלמות מודרות מהאפשרות הזו; ערבים, למשל, אבל לא רק הם. למתמיינים ליחידות הטכנולוגיות בצה"ל ברור כי הם לא מתמיינים לשירות צבאי אלא למקצוע לחיים, להבטחה לפרנסה ולכניסה לעולם ההייטק.
"אם יחידות כמו 8200 ואחרות ישימו דגש על גיוס של כוח אדם מהפריפריה", אומרת שני, "אני מבטיחה לך שבעוד 3־4 שנים, כשהחבר'ה האלה ישתחררו, אם ייפתחו אפשרויות תעסוקה באזור מגוריהם – הם יישארו שם".
בצה"ל ובמשרד הביטחון לקחו את הנושא לתשומת לבם. מלבד פרויקט העברת בסיסי אמ"ן לפריפריה, שר הביטחון בני גנץ הציב לצה"ל יעד שלפיו שליש מהמשרתים ביחידות הטכנולוגיות יגיעו מהפריפריה. הדרך להשת המטרה היא באמצעות מערך איתור משופר, שינוי מבחני הכניסה והשקעה בתוכניות שונות ‒ כמו "מגשימים" לדוגמה ‒ הפועלות להכשיר את הנוער בפריפריה לשירות משמעותי ביחידות הטכנולוגיות.
כפי שאמר פרלמוטר, גם בהייטק מבינים את הצורך להגדיל את היצע העובדים ולייצר מגוון תרבותי. "אינטל התחילה לגייס בחברה הערבית בתחילת שנות ה־80, ולמשך לפחות שני עשורים הייתה היחידה בהייטק שגייסה ערבים וקיבלה את ה־5% הטובים ביותר", אומר פרלמוטר. "זה היה טוב לאינטל, מאמץ ששכרו בצדו – לא רק כמס. גיוון תעסוקתי מאפשר לגייס אנשים שאולי לא היית מעסיק קודם, והם בעלי איכות טובה לא פחות".
דוגמה ליוזמה חברתית שמטרתה לקדם שינוי היא חברת OpenValley. לפי מנכ"לית החברה שירי גרין־אלגביש, זוהי תוכנית שש־שנתית שפועלת בשיתוף רשויות מקומיות ומזכה בהערכה חליפית שמקרבת את המשתתפים לעולמות ההייטק. "זהו ניסיון לגשר על הפער בין מה שאני לומד בכיתה לבין מה שאני מחפש", אומרת גרין־אלגביש. "חשיבה יצירתית, ביקורתית, יכולת לעמוד בפני שינויים, גמישות מחשבתית. אנחנו רוצים שהתלמידים יהיו מוכנים לעולם שקצב השינוי שלו מהיר הרבה יותר".
דדי פרלמוטר. צילום: פיני חמו
שירי גרין-אלגביש. צילום: דיקלה שי
האם זהו תפקידו של ההייטק?
"זה המקום של הממשלה, אבל אני מאמינה מאוד בחיבורים ובשיתופי פעולה. זה למעשה מה שאנחנו מבקשים לעשות. אין לי ספק שארגונים עסקיים שיעשו את זה ירוויחו פעמיים ‒ גם בפן של האחריות התאגידית וגם מבחינה עסקית".
גם שני והחברה שלה החליטו לפעול באופן עצמאי. "פתחנו מרכז חדשנות שלם באופקים, תוכנית של יזמים צעירים להייטק", היא אומרת. "אחד האתגרים הוא שאחרי שהכשרנו טאלנטים, לא תמיד קל למצוא להם תעסוקה. לחברות הייטק יש מכסה מוגבלת מאוד של תפקידי ג'וניור. אני מאמינה שבליווי תמריץ זה מנגנון שיכול לעבוד".
כלומר?
"חברות צריכות אינסנטיב – מענקי גיוס ועידוד של חברות לייצר מערכי הכשרה. אם את סומכת רק על מערכת החינוך, זה לא ייקח עשר שנים, אלא אולי 30".
