המוטו האניגמטי של העיתון החשוב בעולם הדליק השנה 121 נרות על העוגה שהכין לעצמו. הסיסמה "All The News That’s Feet To Print" – כל החדשות הראויות לדפוס, בתרגום חופשי – נתפסת כבר דורות כתו תקן של עיתונות נכונה, מבית ה'ניו יורק טיימס'.
מה מתאים? למי מתאים? מי מחליט? העורך מחליט. ככה. זה כמו טוב ורע. אפשר להתפלסף, בטח, אבל עמוק בלב כל אחד יודע. גם מה זה טוב, וגם מה ראוי לדפוס. בשיעורי התקשורת באוניברסיטה דנים בהבדל בין חשוב למעניין, ואיך כלי תקשורת אמור לאזן ביניהם. המעניין מביא צופים, פרסום, והכנסה. החשוב – תלוי.
איתמר בן גביר נמצא על כל מסך, בכל ערוץ, בכל תוכנית, בכל זמן. למה? על תקן ה"חשוב" הוא שווה בקושי מנדט וחצי. המשחק הפוליטי של הרכבת הממשלה מסתדר ומתנהל כל הזמן בלעדיו. אולי הוא מעניין. אולי הציבור מת עליו. היום קל לדעת.
יש לו קצת יותר מ־50 אלף עוקבים בטוויטר. לא מלך הביצה של הימין. ליאיר נתניהו יש 134 אלף. לנפתלי בנט 340 אלף, לעמית סגל יותר מחצי מיליון. כפרסונה על המסך הוא לא נראה כמו יועז הנדל, לא מדבר כמו ביבי, אבל הוא רועש, מוחצן, מוקצן ומעורר מחלוקת. בדיוק כמו שאוהבים בפאנלים. בז'אנר הצעקות באולפנים אולי יש לו מקום. אבל למה הוא במהדורות?
זה גל כזה, אומרים מבקרים, ככה התקשורת פועלת. מעתיקים זה מזה, הולכים בעקבות הרשת המתחרה, התוכנית המתחרה. אם הוא שם, נביא אותו גם לכאן. והתוצאה, הם מוסיפים, היא מפלצת שגדלה באור זרקורי הטלוויזיה. חיית פרא טורפת שהתקשורת מאכילה.
זה נשמע נכון, אבל זו טעות. ההתמקדות בבן גביר דווקא מעידה על תקשורת בריאה, משוחררת מחישובי רווח, שפועלת לטובת הציבור. זו תקשורת שלמדה מהעבר. בהתחלה היו התרסקויות. סיריל בראון, כתב ה'ניו יורק טיימס' בגרמניה, שלח לעיתון את המאמר הראשון על אדולף היטלר, בשנת 1922. "ההצהרות שלו מאוד אנטישמיות", בראון מדווח על הצעיר המתריס של הפוליטיקה הגרמנית, "ויהודים רבים עוזבים את בוואריה בגללו, אבל למעשה הוא לא באמת כזה". אחר כך, במשך שנים, העיתון מיעט מאוד בדיווחים משם.
התקשורת האמריקאית שמואשמת היום בכיסוי יתר של ה'סקוואד', אותה קבוצת שוליים של ששת חברי בית הנבחרים האולטרה־שמאלית (ואנטי־ישראלית על סף האנטישמיות) של המפלגה הדמוקרטית, עם רשידה טליב, אלכסנדרה אוקסיו־קורטז ואילהאן עומאר, לא חוזרת על השגיאה של סיריל. קבוצות מיעוט פוליטי, עם מנהיגים (או מנהיגות) קיצוניים ומוקצנים, עלולות לחולל שמות. חייבים לשים לב אל כאלה. מוכרחים להפנות את תשומת לב הציבור. הוא יכול להיפגע מאוד בגללן. אפילו למות.
אומות נחרבות בגלל עלייתם של מנהיגים חסרי מעצורים, בגלל סיסמאות שנאה קליטות, בגלל עידוד אלימות נגד האחר במסווה של הגנה אוהבת על קבוצת הייחוס. הניסיון לימד כי הן תמיד מתחילות קטנות. התעלמות לא מעלימה אותן. להפך. היא מאפשרת להן צמיחה מהירה בחסות החושך.
ב"חשוב או מעניין", איתמר בן גביר חשוב מאוד. ראוי לדפוס ולכיסוי רב. התקשורת, כשהיא נותנת לו במה, ממלאת את תפקידה האמיתי. היא מתריעה. בן גביר הוא פירומן פוליטי. הוא יאמר שהוא מביא אש ללבבות, אבל בינתיים ראינו מה – ואת מי – חסידיו, לכאורה, שורפים. דליקות כאלה מכבים עם זרנוקי התקשורת.
רק אם תראו, תבינו. זה הסיכוי האחרון.
–
- לונדון קולינג: תחזירו את ירון לונדון למסך // הטור של יונתן שם־אור
- מי שומר על הדמוקרטיה? // הטור של יונתן שם-אור
- עוצמה של איש אחד // מנער גבעות פרוע ועד היום // מאת עופר חדד
