לכודים ברשת: שלוש שנים להשבעת טראמפ והשינוי ברשתות החדשות: פוקס ניוז, CNN ו־MSNBC // מאת רותה קופפר

יותר הקצנה, יותר ניסיונות לשינוי, יותר כוכבים, הרבה יותר ויכוח ושנאה, אבל גם יותר צופים – שלא עוזבים את המסך. שלוש שנים להשבעת טראמפ: כך השתנו שלוש רשתות החדשות הגדולות: פוקס ניוז, שממשיכה להוביל, CNN ו־MSNBC. שינוי שכנראה אין ממנו דרך חזרה

בסוף 2016 היו מי שקבעו את המונח "תשישות החדשות". זו התחושה, או התסמונת, שבה לקו רבים מצרכני החדשות בארה"ב אחרי הבחירות לנשיאות שהתקיימו באותה שנה בין דונלד טראמפ להילרי קלינטון. מרוב חדשות אמיתיות, חדשות מזויפות, הסחות דעת, סקרים וספינים, הראש הסתחרר והלב דאב – או צהל – תלוי במיקום על המפה הפוליטית.

העייפות הזאת לא נמשכה זמן רב. נתונים מנובמבר 2019, שלוש שנים אחרי בחירת טראמפ, מראים כי הרייטינג של רשת החדשות בכבלים MSNBC היה מהגבוהים שידעה מאז הקמתה. היא רשמה עלייה של 18% מהשנה שקדמה לה בצפייה בשידורי שעות היום, ועלייה של 12% בשעות הפריים טיים. בקרב הקהל המועדף על מפרסמים, בני 25 עד 54, נרשמה עלייה של 6% בשעות צפיית השיא ו־5% במשך היום. זה היה בזמן השידור מהקונגרס של הליכי ההדחה נגד הנשיא השנוי במחלוקת.

רשתות פוקס ו־CNN לא רשמו עליות דומות. בשבוע של חג ההודיה קבעה CNN דווקא את נתוני הצפייה הנמוכים ביותר שלה בשלוש השנים האחרונות. פוקס נשארה יציבה יחסית, אך הפסיקה לטפס (ועדיין – שומרת על הבכורה). הרשת שהקים רופרט מרדוק, זו שמזוהה במובהק עם הצד הימני של המפה הפוליטית האמריקאית, היא הנצפית ביותר וכרגיל גם מעוררת שערוריות, והיא חלק מהשיח הפוליטי בעצמו ולא רק מסקרת אותו. לאחרונה זכתה שלא בטובתה לככב לרעה בסרט הוליוודי עטור כוכבות וכוכבים, 'פצצה' (Bombshell), ובסדרת הטלוויזיה המדוברת של שואוטיים 'בקול רם' (The Loudest Voice).

החודש מציינים שלוש שנים להשבעתו הבלתי נתפסת של טראמפ לתפקיד החשוב בעולם. בזמן שעבר התשישות חלפה, והפנייה אל רשתות החדשות נתנה מענה למי שביקשו לעקוב אחרי מבול האירועים ולשמוע פרשנויות, הסברים וגם דעות. זאת מאחר שכל מה שטמון תחת המונח "ממשל" השתנה דרמטית, עם הציוצים, אמירות הסרק, אינספור המריבות המתוקשרות, הסחות הדעת והעובדות האלטרנטיביות, כפי שהגדירה זאת בשעתו יועצת הנשיא קליאן קונוויי. העיתונאים המסקרים את המהלכים האלה השתנו במובן מה בהתאם. בשום בית ספר לתקשורת לא הכינו את התלמידים להתמודד עם נשיא המעלה בטוויטר שלו עיבוד תמונה שמחבר את הראש שלו לגוף המסוקס של רמבו, אבל הנה זה קרה.

מאז שנבחר טראמפ לנשיא, רשתות החדשות נהנות מנתוני צפייה גבוהים. פוקס ניוז מובילה עם ממוצע של 2.5 מיליון צופים לערב. MSNBC, המזוהה עם הצד השמאלי של המפה הפוליטית, נמצאת גם היא בהתחזקות, הודות למחזורי החדשות המרובים והצפופים, והיא במקום השני. ואילו CNN, החלוצה בתחום ובעבר הדי רחוק גם המובילה ברייטינג, וזו שאין לה זיהוי פוליטי מובהק, היא הרשת הנצפית פחות, במקום השלישי. גם מהדורות החדשות של רשתות השידור הארציות, CBS, NBC, ABC, נהנו מעלייה בצפייה. הריאיון שערך אנדרסון קופר במרץ 2018 בתוכנית '60 דקות' עם כוכבת הפורנו סטורמי דניאלס, שקיבלה דמי שתיקה מהנשיא כדי שלא תחשוף את פרשיית המין שלהם, נצפה על ידי 22 מיליון איש. זה היה מספר הצופים הכי גבוה שהיה לתוכנית המגזין והתחקירים הוותיקה בעשור האחרון, וקהל גדול יותר מזה שהיה לאירועים כמו טקסי הגראמי וגלובוס הזהב של אותה שנה.

מכורים לחדשות

כדי להבין קצת את התהליך שקרה בשלוש השנים האחרונות, צריך לראות מה קרה לרשתות האלה עוד לפני כן. ב־1980 קמה CNN כחלוצה המשדרת חדשות סביב השעון. היא התגאתה בכך שאין לה שום הטיה פוליטית והיא משמשת מעין "חדר מיון" של חדשות. ב־1996 קמו המתחרות, פוקס ניוז ו־MSNBC. פוקס התגאתה שהיא אלטרנטיבה ימנית־שמרנית (עד כמה שלהציג מגישות בלונדיניות עם דגש על קימוריהן ולבוש חושפני יחסית נחשב שמרני). היא התחזקה משנה לשנה ומ־2002 היא הרשת הנצפית ביותר בארה"ב. ההסבר (החלקי) אינו מדבר על רוב ימני מוצק באמריקה, כמו זה שבישראל, אלא על כך שהיא מנקזת את רוב צופי הימין, בעוד האחרים, שהם צרכני חדשות בעלי דעות אחרות, או שאינם מוטים, מתפזרים על פני כל מהדורות החדשות, העיתונים והאתרים. MSNBC, לעומת זאת, תפסה מהר מאוד את העמדה הליברלית השמאלית.

ב־2008 אמר מנהל פוקס ניוז ביל שיין, כי אם ברק אובמה ייבחר לנשיא תהפוך הרשת ל"קול האופוזיציה". פוקס גדלה בשנים האלה, ועוד יותר עם היבחרו בשנית של אובמה ב־2012. ב־2016 הפכה הרשת ל"קולו של טראמפ". ב־CNN המשיכו לטעון לאובייקטיביות. "אנחנו לא בעד טראמפ ולא נגד טראמפ, אנחנו בעד האמת", אמר אז נשיאה ג'ף זאקר, "ואני מבין שלהיות בעד האמת בימים אלה זה להיות אנטי־טראמפ". זאקר, אגב, היה האיש שהזניק את טראמפ בתודעה הלאומית, כששידר בכובעו הקודם ב־NBC את 'המתמחה' בכיכובו.

רוג'ר איילס, מנכ"ל ומייסד פוקס ניוז, מיתג אותה כרשת של דעות ואישים, ופחות של חדשות. גם אם בשנים האחרונות היא איבדה כמה מהפיגורות הבולטות שלה, כמו איילס עצמו והמגישים ביל או'ריילי ומגין קלי (שהייתה בין הנשים שהביאו לסילוקו של הבוס), הרי שבעלי הדעה השמרנית ואוהדי טראמפ עדיין מובילים את המסך שלה. אנשים כמו שון האניטי, לורה אינגרהם, טאקר קרלסון והשופטת ג'נין פירו הם חלק מכוכבי הרשת.

CNN, שטראמפ הכריז עליה שוב ושוב כ"פייק ניוז", זכתה לביקורת נוקבת גם מהצד השני, על כך שהסיקור האובססיבי של טראמפ ב־2016, כולל שידור כל עצרת שלו כמעט, הוא שהגדיל את כוחו. כך או כך, מה שברור הוא שבמהלך אותן בחירות וגם לאחריהן כל הרשתות השתנו באופן מהותי, וטראמפ הוא הנשיא שהשפיע עליהן יותר מכל קודמיו.

"נשיא שנוצר בעולם הריאליטי גרם לאמריקאים להתמכר מחדש לחדשות בטלוויזיה", כתב בשנה שעברה דניאל ד'אדריו ב'וראייטי'. "בזמן הנשיאות של טראמפ חדשות הכבלים החליפו את שיחות פינת הקפה, שיועדו קודם לכן לפטפוטים על סדרות דרמה, ולא חשוב לאיזה צד של המפה הפוליטית משתייכים. הצפייה ברייצ'ל מאדו או בלורנס או'דונל (מ־MSNBC) ועד שון האניטי ולורה אינגרהם (פוקס) החליפה את הבינג' בעוד פרק של 'דברים מוזרים'".

"אחרי שטראמפ נבחר", ניתח ד'אדריו, "פוקס ו־MSNBC עשו מפנה חד במדיניות שלהן מהסיקור בעידן אובמה. MSNBC זזה מליווי עיתונאי של מדיניות לדברים שגבלו בברברת קונספירטיבית, ופוקס ניוז זזה ימינה מברברת קונספירטיבית – להכחשה גורפת של כל עובדה שאינה מחמיאה לנשיא החדש".

רוקסטארים של עיתונות

דוגמה לשוני תוארה כך לאחרונה ב'ניו יורק טיימס': "רייצ'ל מאדו פתחה את סיקור שימועי ההדחה של הנשיא טראמפ בטענה כי זאת 'בעיה כפולה בשביל הנשיא, אולי אף משולשת', משום שהוא 'נתפס עושה משהו לא חוקי על חשבון טובת המדינה'. ואילו ממש במקביל, במרחק בלוק אחד מהבניין שלה, במקום שניצבים אולפני פוקס, שון האניטי בירך את הצופים שלו בהצהרה: 'יום נהדר לארה"ב ולנשיא. יום גרוע לדמוקרטים המושחתים, הקיצוניים, הסוציאליסטים שלא עושים כלום'".

ואם כבר ההדחה: במאמר שכתבה ניקול המנר מהמחלקה ללימודים נשיאותיים באוניברסיטת וירג'יניה לאתר של NBC השנה, היא מסבירה כי לריצ'רד ניקסון לא היה פוקס ניוז, והוא צפה בנשיאות שלו יורדת לטמיון מהחדר הסגלגל. "טראמפ צופה בפוקס ניוז וחש הרבה יותר ביטחון", סיכמה.

ריבוי הרשתות וריבוי החדשות (גם אם חדשות שטותיות, או חדשות שנועדו להפנות את תשומת הלב מהעיקר) העניקו גם למסקרים אותן מעמד חדש. עיתונאי רשתות הכבלים נסחפו, או לפחות מנסים לשחות, בתוך מערבולת מחזורי החדשות הגועשים. גם אם גבולות העיתונות של חלקם טרם היטשטשו, משהו במעמד שלהם השתנה. חלק מהמגישים והכתבים במהדורות הארציות הפכו כוכבים של ממש. רוקסטארים.

ב־CNN התחזק מעמדם של אישים כמו ג'ייק טאפר, עיתונאי מוביל ברשת, שנחשב על ידי רבים למי שיודע תמיד לשאול את כל השאלות הנכונות והוא מי שהעמיד במקום את יועצו הקיצוני של הנשיא, סטיבן מילר, והוריד אותו משידור לאחר שזה סירב להשיב על שאלותיו ורק נאם את דפי המסרים המוכנים מראש. טאפר, מגיש התוכנית היומית 'דה ליד' ובסופי השבוע את 'פגוש את האומה', הוא בראש ובראשונה עיתונאי אמיתי. "עשיתי חיים קשים גם לנשיא אובמה", הוא מרבה להזכיר בראיונות איתו, "והוא לא חיבב אותי במיוחד".

ב־2016 רִאיין טאפר את המועמד לנשיאות דאז דונלד טראמפ ושאל אותו 23 פעמים אם אמירות שלו נגד שופט פדרלי מסוים היו גזעניות. במגזין 'ווג' כתבו שזו הייתה נקודת המפנה שממנה החל טאפר להמריא בדעת הקהל. מאז שהצטרף ל־CNN הוא סיקר את 'צוק איתן' אצלנו, את מתקפות הטרור בפריז ואת הפיגוע בבוסטון, אבל רק כאשר טראמפ נכנס לזירה נהיה טאפר "סנסציה ויראלית", כפי שמגדיר 'ווג'. גם ב'ניו יורק טיימס' הכתירו אותו לכוכב השעה: "ג'ייק טאפר בולט כמגן נחרץ של העובדות בעידן טראמפ", נכתב שם, ומזכירים אירוע מייצג לכך. בינואר 2017, בתגובה לדרישת יועצו של טראמפ, סטיב בנון, שהתקשורת תסתום את פיה, פתח טאפר את תוכניתו במילת סירוב אחת קצרה: "לא".

טאפר, כמו אחרים, הפך מרואיין מבוקש בתוכניות הלייט נייט, שלרוב מארחות שחקני קולנוע ומוזיקאים פופולריים. גם התוכניות האלה השתנו מאוד בעידן טראמפ, בחלק הסאטירי שלהן, נעשו הרבה יותר פוליטיות והפכו למה שנקרא "קול האופוזיציה". אותו טאפר גם כיכב בשנים האלה בכתבות פרופיל בעיתונים ובמגזינים מובילים. עוד אפשר למצוא על ספות האירוח הליליות ובדפי המגזינים את רייצ'ל מאדו, שממשיכה להגיש את תוכניתה הנצפית מאוד בדרכה הייחודית. היא מפרקת את הנושאים שבחדשות לפרטי פרטים, ומסבירה בצורה מתובנתת ורחבה, בקונטקסט פוליטי, היסטורי וחברתי, את ענייני השעה. מאדו היא גם היחידה ב־MSNBC שמצליחה מדי פעם להביס בנתוני הצפייה שלה את מי שמשדר במקביל לה בפוקס ניוז, שון האניטי – הכוכב הגדול ביותר של הרשת הימנית (וזה שידוע כי הוא מנהל שיחות ליליות קבועות עם הנשיא).

תעמולה במסווה עיתונאי

חלק מהעיתונאים לא רק זוכים לפרסום שלא הכירו קודם לכן, אלא גם משנים את הטון שלהם בהתאם. כך קרה עם כריס הייז, עיתונאי MSNBC, שהחל להגיש את תוכניתו יותר כמופע לייט נייט מאשר תוכנית חדשות. כעת הוא מגיש את 'All In with Chris Hayes' בעמידה מול קהל, כמו סטנדאפיסט או מרצה של TED. זאת תוכנית הפריים טיים היחידה של MSNBC שאימצה פורמט כזה על בסיס קבוע, אבל בינתיים הקהל והבכירים מרוצים.

גם עיתונאי כוכב כמו אנדרסון קופר מ־CNN (ו'60 דקות' של CBS) מגיש את טורי הדעה שלו באופן קומי ברשימת ה־Ridiculist שלו, שבה הוא מדרג אישים ואירועים מגוחכים שסוקרו בחדשות. וגם כריס קואומו, מגיש CNN (ובן ואח לשני מושלי ניו יורק, בעבר ובהווה), העלה תוכנית חדשה לפני כשנה, בפריים טיים של הרשת, שתתחרה בתוכניות הפופולריות של רייצ'ל מאדו ושון האניטי. שלא כמו הרשתות של השניים האחרונים, המזוהות עם המפלגה הדמוקרטית והרפובליקנית, התוכנית של קואומו אמורה להיות יותר אובייקטיבית. קואומו גם יודע להשתמש ברשתות החברתיות כדי לקדם את דמותו ככוכב, כולל צילומים שלו עושה שכיבות סמיכה ומפגין שרירים חשופים, בין השאר. לא כולם מתלהבים, לא מהשרירים ולא מחרצובות לשונו. באחד הראיונות שהעניק מאז העלה את התוכנית שלו אמר ש"המציאות החדשה" של עיתונאים כמוהו כוללת איומים במוות. הוא האשים את הנשיא טראמפ בדינמיקה הזאת.

הרשתות CNN ו־MSNBC מנסות כל מיני פורמטים חדשים, הכוללים משדרים מול קהל חי באולפן, כדי לגייס אנרגיה חדשה ללוח השידורים שלהן. CNN, למשל, מארגנת מפגשים עם מועמדים דמוקרטים לנשיאות מול קהל. פוקס מזמינה קהל פעם בחודש לתוכניתה הידועה 'פוקס וחברים'.

ואם כבר מזכירים את 'פוקס וחברים', התוכנית החביבה ביותר על הנשיא האמריקאי, יש לומר שעידן טראמפ לא רק הפך אותה ואת הרשת לנצפית עוד יותר (ידוע כי הוא מצייץ לרוב בזמן שידורה על הנאמר בה) – אלא גם לרחוקה עוד יותר מייעודה המקורי: חדשות. בכתבה של ה'ניו יורקר' מ־2019 בדקו את ההשפעה של הנשיא על פוקס ניוז: "הרשת תמיד הייתה מזוהה עם המפלגה הרפובליקנית", נכתב, "אבל האם כעת היא הפכה לכלי תעמולה גרידא?".

אין ספק שבפוקס יש תוכניות על טהרת התעמולה. עד חודש מרץ בשנה הקודמת, למשל, כוכב הרשת שון האניטי – שגם מופיע עם טראמפ בעצרות שלו זה לצד זה ותמיכתו בו גורפת – קיים עם הנשיא שבעה ראיונות. מה שנקרא, ריקלין פי אלף. עד לאותה נקודה היו לפוקס כבר 42 ראיונות עם הנשיא. לשם ההשוואה, טראמפ העניק במצטבר עשרה ראיונות לכל שאר רשתות השידור ומהדורות החדשות האחרות גם יחד, ואף לא אחד ל־CNN הוותיקה.

מאז שפרסם האתר 'פוליטיקו' את הנתון הנ"ל בחודש מרץ התראיין הנשיא לפוקס עוד כמה פעמים, כולל בנובמבר האחרון, כאשר התקשר (פרקטיקה ידועה שלו) לתוכנית 'פוקס וחברים' וברבר במשך 53 דקות רצופות. במשך הזמן הזה הזכיר בין השאר תיאוריית קונספירציה שהוכחה כשקרית ואפילו גרם לאחד משלושת יושבי הספה הקבועים, המעודד השרוף שלו בריאן קילמיד, להטיל קצת ספק במה שאמר הנשיא – ולתהות על מה הוא מסתמך בטענה שהציג וקשורה למתחרה שלו ג'ו ביידן ולאוקראינה. על כך השיב טראמפ, "זה מה שאומרים". תשובה שהתקבלה כהסבר על ידי יושבי הספה המחויכים והפלסטיים.

כשטראמפ שונא אותך

בריאיון למגזין 'טיים' ב־2018 דיבר עיתונאי פוקס ניוז שפרד סמית על החלוקה ברשת בין בעלי הדעה (אותה חבורה של שון האניטי, טאקר קרלסון, לורה אינגרהם ושות') לעומת העיתונאים שלה, שאליהם הוא משתייך. הוא הסביר כי מדובר בשני סוגים שונים של מגישים. "הם יכולים להגיד מה שמתחשק להם", אמר. "חלק מתוכניות הדעה שלנו נועדו רק להיות בידור. אני מבין את זה. אני לא עובד שם. לא הייתי רוצה לעבוד שם". מכך משתמע כמובן שחוסר המחויבות לסטנדרט עיתונאי ברשת שמתיימרת להיות חדשותית הוא מבלבל. תוכניותיה נראות כמו כל תוכניות החדשות האחרות של הרשת, בעיצוב שלהן, בצבעים שלהן ובמבנה שלהן, וזה בלבול מכוון, יש לומר.

בתחום החדשותי, גם אם ניכרת הטיה ברורה לצד הרפובליקני (הטיה גלויה, מכוונת, שהרשת מתגאה בה), ישנה התבססות על עבודה עיתונאית. כריס וואלאס, בנו של העיתונאי המפורסם מייק וואלאס המנוח, זכה לרגעים ויראליים מדוברים ברשתות החברתיות, רק בזכות העובדה שמתוך המקום הבכיר שלו ברשת הביך בכירים רפובליקנים ואנשי ממשל כשעימת אותם עם עובדות ששיקרו בנוגע אליהן.

איש פוקס ניוז לשעבר ביל קריסטול אמר ל'ניו יורקר' כי הרשת נהייתה יותר תעמולתית. "לפני כן היא הייתה שמרנית, אבל לא מטורפת", אמר. ג'ניפר רובין, בעלת טור ב'וושינגטון פוסט', סיכמה בפשטות: "הרשת היא פשוט שופר לנשיא, חוזרת על מה שהוא אומר בלי קשר לכמה זה מוטעה או סותר את עצמו".

לבסוף שפרד סמית, אותו עיתונאי שלא הסכים ליישר קו עם בעלי הדעה של הרשת, ועבד בה במשך 23 שנים, עזב את פוקס, לאחר שניכר היה כי הוא מתוסכל מהכיוון שתפסה. בקיץ כינה סמית את האמירה של הנשיא האמריקאי שהופנתה כלפי כמה בכירות במפלגה הדמוקרטית "לחזור למדינות שמהן באו" – כ"מטעה ונגועה בשנאת זרים". שבועיים לפני שהתפטר התקוטט בשידור עם בכיר הרשת טאקר קרלסון, עוד כוכב מתחום "הדעה" של פוקס ותומך קולני של הנשיא. טראמפ, שתמיד מוצא זמן לצפות בתוכניות הרשת ולצייץ עליהן, לעג ל"רייטינג הנמוך" של סמית, אף שנתוני הצפייה בו היו גבוהים מאלה של מתחריו באותה שעה.

בערב חגיגי בחודש נובמבר האחרון, שבו חולקו פרסי החופש העיתונאי הבינלאומי, עלה סמית על הבמה ותקף את מה שהיה ברור לכולם כי הוא פנייה לנשיא ארה"ב. "הנטייה להשחיר את התקשורת היא תופעה עולמית, אנחנו לא צריכים להרחיק לכת כדי למצוא אותה".

עם עזיבתו של סמית, אומרים מבקרי התקשורת, נפגמה היכולת של רשת פוקס לטעון כי היא מציגה סיקור בלתי תלוי לצד תוכניות הדעה שלה. אחד מאנשי הרשת אמר ל'דיילי ביסט' בהקשר זה את המשפט המהדהד: "אין כאן יותר מקום לחדשות".

רשת במשבר זהות

פוקס לא רק תומכת במופגן ברפובליקנים, אלא בטראמפ במיוחד. בסרט 'פצצה', בבימויו של ג'יי רואץ', מדגישים עד כמה טראמפ והרשת הולכים יד ביד עוד מאז הבחירות – ולא רק משום שהסרט עוסק בהטרדות מיניות והנשיא טראמפ הוקלט מתייחס לזה כאל דבר שהוא עושה בשגרה, ולא רק משום שאחד המקרים המתוארים בסרט קשור לאופן שבו הוא סוקר ברשת, עם ההתקפה המיזוגנית הברוטלית והמתמשכת נגד מגין קלי שהקשתה עליו בעימות שאירחה פוקס. בסרט נאמר מפורשות שהרשת וטראמפ נסמכים זה על זה, שהבוחרים של טראמפ הבינו את זה עוד לפני הבכירים בה.

המקרה שמתואר בסרט בין טראמפ למגין קלי אירע אחרי אותו עימות מדובר ב־2016, שבו שאלה אותו על התבטאויותיו הפוגעניות נגד נשים. בתגובה צייץ המועמד לנשיא אז על קלי ש"יצא לה דם מהעיניים, ודם מהאני לא יודע מה". לזכותו ייאמר שאת הדימויים האלה על דם ונשים הוא חילק שווה בשווה בין רשתות החדשות השונות. בהזדמנות אחרת, בסכסוך אחר, אמר טראמפ על המגישה מיקה ברזינסקי מ־MSNBC כי "היא דיממה קשות מניתוח מתיחת פנים" בעת שהתארחה במלון שלו. המילים האלה צויצו לאחר שמיקה ובן זוגה להנחיית התוכנית 'מורנינג ג'ו' מתחו על הנשיא ביקורת, כפי שהם עושים לעיתים קרובות מעל הפלטפורמה הזאת ב־MSNBC. טראמפ מרבה לומר כי הוא לא צופה ברשתות שאינן פוקס, אך הוא מתייחס לנאמר בהן, לפעמים ממש בזמן אמת, כך שאפשר להניח כי זאת רק עוד אמירה, ומה שבטוח זה שהיא מלמדת על חשיבותן של הרשתות בבית הלבן; בעיקר בחדר השינה של הנשיא שבו הוא שוהה זמן רב מול המסכים ומצייץ לעייפה.

ניקול המנר מאוניברסיטת וירג'יניה, מחברת הספר 'שליחי הימין: היסטוריה של השפעת התקשורת הימנית על הפוליטיקה האמריקאית', אמרה ל'ניו יורקר' בשנה שעברה, במסגרת כתבה שעסקה בפוקס בתקופת טראמפ, שהרשת הזו הפכה לדבר הכי קרוב ל"טלוויזיה ממשלתית". כלומר שופר של השלטון, כלי תעמולה של משטר טראמפ.

"בזמן שהנשיא היה שקוע בשערוריות, שימועים של הקונגרס ואפילו דיבורים על הליך הדחה" – הכתבה פורסמה לפני ייזום ההליך – "פוקס שימשה כמגן וחרב. הבית הלבן ופוקס משתפים פעולה בתדירות ובחופשיות כאלה שלעיתים קשה לקבוע מי עוקב אחרי מי". שום דבר לא ביסס את השותפות הזאת יותר מאשר מינויו ביולי 2018 של ביל שיין, לשעבר מנהל החדשות וסגן הנשיא בפוקס ניוז, לתפקיד יועץ התקשורת הראשי וסגן ראש הסגל של הבית הלבן.

אבל גם עם מגן וחרב, לא לעולם חוסן. לאחרונה, כך לפי 'ואניטי פייר', הרשת חווה "משבר זהות עם טראמפ". מה שטראמפ מקבל ממנה, מתברר, לא מספיק לאגו השברירי, הרעבתני והמעוות שלו. אפילו הוא צייץ כבר ש"הגיע הזמן למצוא רשת חדשות אחרת, כי פוקס ניוז כבר לא עובדת בשבילנו". הסיבה: הרשת העזה לפרסם סקר שלפיו 51% מצופיה רוצים שהנשיא יודח. ב"רשת חדשות אחרת", אגב, מתכוון טראמפ לאתרי חדשות קיצוניים כמו ברייטבארט ו'One America'. כמובן, גם המדיה השולית זוכה לפריחה בעידן טראמפ, אבל זה כבר עניין לכתבה אחרת.

–

• על טראמפיזם ונבואות עגומות // הטור של נדב איל
• ימי כתום // ארבע שנות טראמפ בטלוויזיה האמריקאית // מאת רותה קופפר
• עקומת וושינגטון // התמודדות הנשיא טראמפ עם משבר הקורונה // מאת חיים איסרוביץ