fbpx

לימין שור // הטור של ירון דקל

0

עם פרישתה של ציפי לבני מהחיים הפוליטיים, יכול היה בנימין נתניהו לסמן לעצמו עוד "וי" קטן. בין בחישה ברשימת הבית היהודי, להיערכות בענייניו המשפטיים, אולי היה לו זמן לסמן לעצמו ניצחון נוסף. עוד יריבה פוליטית מצאה עצמה בחוץ. רשימת היריבים שהשליך מעליו ב־13 שנות ראשות הממשלה במצטבר, הולכת ומתארכת. מניין (לא סופי) כולל את אלה שראו עצמם כמחליפים פוטנציאליים, וגם את אלה שהתמודדו מולו בפועל. מי לא נמצא שם? רבים וטובים: דן מרידור, איציק מרדכי, בני בגין, משה ארנס המנוח, אהוד ברק, בוגי יעלון, אהוד אולמרט, שלי יחימוביץ', יצחק הרצוג, שאול מופז. רשימה מפוארת. ללבני יש במה להתגאות. וסליחה אם מישהו נשכח או פרח מהזיכרון. 31 שנים אחרי שנבחר לראשונה לכנסת, בנימין נתניהו הוא מנהיג הימין הבלתי מעורער, והמותג נתניהו חזק יותר מהמותג ליכוד.

 

זו גם הסיבה שנתניהו הרשה לעצמו לבחוש במפלגות המתחרות כדי לפעול להבטחת ניצחונו בפעם החמישית בבחירות. תחילה ניסה את כוחו ביצירת רשימה משותפת במחנה החרדי, אך משזה לא עבד, פעל נמרצות לאיחוד בימין. לנתניהו לא מפריעים הקולות משמאל וממרכז שגינו את כניסתם של איתמר בן־גביר ומיכאל בן־ארי למערכת הפוליטית. כשהמטרה היא ניצחון, נתניהו לא רואה אף אחד ממטר, זולת היעד. מאידך, גם לא תהיה לו בעיה לשתות את הקולות של המפלגות האלה. הרי לפני שנה הוא הציב לליכוד יעד של 40 מנדטים. על חשבון מי הם יבואו? על חשבון מי שבאו בעבר. ימין חדש, ימין ישן – מבחינתו של מנהיג הימין, אלה כלים על לוח השחמט שלו. הוא המלך, הרץ, הצריח והסוס גם יחד.

 

******

 

כשהתייצב ראש הממשלה מול המצלמות לכתב ההגנה על האישומים נגדו, התנוססה מאחוריו כתובת בממדי ענק: "נתניהו. ימין. חזק". עד למערכת הבחירות האחרונה נזהר נתניהו מלהכתיר עצמו כ"ימין". הסיסמאות שאיתן רץ בבחירות העבר כללו את המילה חזק ("מנהיג חזק לעם חזק", "חזק מול הטרור", "חזק מול החמאס"), אבל זו פעם ראשונה שהוא מתהדר בתואר "ימין חזק".

 

קצת קשה להאמין שאך לפני שנים ספורות נאבק בתקיפות ובנמרצות במשה פייגלין ובקבוצה שפקד פייגלין לליכוד. נתניהו רצה אז להצטייר כמרכז, ולא כימין חזק. ברובה של מערכת הבחירות הנוכחית ניצב ראש הממשלה עם סקרי דעת קהל סביב ה־30 מנדטים (לפחות עד הודעת היועץ המשפטי לממשלה על הכרעתו בעניינו), עם תמיכה בלתי מעורערת של נשיא ארה"ב, וללא חשש. אחרי שהוביל את הליכוד ל־30 מנדטים בבחירות הקודמות, לקח על עצמו נתניהו גם הפעם את הקמפיין כולו. מסע הבחירות סובב סביבו, ולא סביב שריו או נבחרי הרשימה. הישגי השרים נזקפים אך ורק לזכותו, והם עצמם נעלמו כאילו בלעה אותם האדמה. אין להם תפקידים במטה הבחירות, איש לא מבקש את עצתם ואיש לא מתעניין במעשיהם. התפקיד היחיד שעוד נותר להם, לפי שעה, הוא לעלות לשידור בטלוויזיה וברדיו, להסביר, לגונן, לפאר את המנהיג.

 

לא רק הצלחתו בבחירות 2015 הפיחה בנתניהו רוח קרב ימנית, שכמותה לא הייתה בעבר. גם הידיד בבית הלבן הפך מודל לחיקוי. דונלד טראמפ הוכיח שאפשר להיות ימין – ימין שנוי במחלקות – פרובוקטיבי, פופוליסטי, ולהצליח. הוכיח שאפשר להתגושש תמידית ללא פחד עם התקשורת הממוסדת, ולזכות בלב ההמונים. נתניהו אימץ את המודל בחדווה. יש שיאמרו – טוב יותר מהמקור.

 

בחלוף עשור מאז שב לראשות הממשלה, יכול נתניהו להתפאר בשני הישגים: הוא הצליח במאמציו להשניא את התקשורת על חלקים גדולים בציבור הישראלי, והפך את השמאל לדבר מגונה, בלתי לגיטימי. על חלקה של התקשורת באובדן אמון הציבור ראוי לקיים דיון נפרד. אין היא חפה מטעויות, אבל נתניהו שמח להרים את תרומתו. במקביל, "שמאל" הפכה למילה נרדפת לחוסר פטריוטיות, על סף בגידה במדינה. וכל מי שאינו נתניהו זוכה לכינוי הבזוי הזה. מהנשיא ראובן ריבלין ועד היועץ המשפטי ד"ר אביחי מנדלבליט, ש"נכנע לשמאל ולתקשורת". רכרוכי שכמותו.

 

******

 

הימין, חזק כחלש, מתמודד השנה בשלל רשימות לתפארת, המתחרות זו בזו: ימין חדש בדמותם של בנט ושקד, ימין חילוני של אביגדור ליברמן, ימין הציונות הדתית בבית היהודי, "ימין שפוי" של משה כחלון, ימין שמימין לימין בדמות זהות של משה פייגלין, ומעל כולם מרחפת רוחו של האח הגדול – "ימין חזק", של הליכוד בראשות נתניהו. ואם לא די בזה, גם ברשימת כחול לבן בראשות בני גנץ יש ימין: יעלון, הנדל והאוזר.

 

כשהחלה מערכת הבחירות, התברר שנתניהו חזק כל כך בסקרי דעת הקהל עד שמפלגות שקיוו לשאוב מהליכוד מנדטים, גילו לחרדתן שהיחיד ששואב מנדטים זה נתניהו ומהן. כמו מגדל קלפים נשבעו ראשי המפלגות, בזה אחר זה, אמונים לנתניהו. החל מליצמן וליברמן, ועד דרעי וכחלון, הכריזו שימליצו עליו לנשיא כמרכיב הממשלה הבאה. משה כחלון, שבתחילת המרוץ עוד זיהה שמחצית מתומכיו אינם מעוניינים בנתניהו כראש ממשלה, למד שהתייצבות פומבית מול נתניהו מבריחה את המחצית האחרת של מצביעיו הפוטנציאליים. לא נותרה לו ברירה, ובמאמץ למנוע את בריחת הליכודניקים, הודיע שגם הוא ימליץ על נתניהו אחרי הבחירות. הגדיל לעשות יושב ראש ש"ס, אריה דרעי, שבשלטי החוצות שלו נראית דמותו מתנוססת לצידו של נתניהו, כתף אל כתף. כאילו רצו ברשימה אחת. אם כבר, אז עד הסוף.

 

נתניהו הגיע למערכת הבחירות הנוכחית חזק ובטוח מאי פעם. הוא המנוסה שבין ראשי המפלגות בישראל, ואם ייבחר, ישבור את שיאו של דוד בן־גוריון כבעל הכהונה הארוכה ביותר בראשות הממשלה. כשמסתכלים על פריסת הימין בבחירות, מגלים שבסוף מדובר על נתניהו וכל היתר. כדי למצוא את ההבדלים בין מפלגות הלוויין בימין, לעיתים דרוש מיקרוסקופ. המערכה הגדולה שאחרי הבחירות עוד לפניהם. אם ינצח נתניהו בבחירות, יתחרו בנט, סמוטריץ', ליברמן ושקד על התיקים בממשלתו. זה הולך להיות קרב עקוב מדם.

 

נתניהו – מנהיג ה"ימין החזק" – מתבונן על הנערים המשחקים לפניו. הוא רק צריך לקוות שכל השחקנים על המגרש הימני יעברו את אחוז החסימה. אם אחת או שתיים תיכשלנה, עשויה להיות לנתניהו בעיה ממשית בהרכבת הממשלה. מההכרזה על שאיפה ל־40 מנדטים נותר קונפליקט אחד: האם להוכיח ליועץ המשפטי לממשלה ולבית המשפט העליון שבמשפט הציבור הוא ניצח, ובגדול, אך לשתות את המנדטים של השותפות שלו ולהסתכן באובדן כמה מהן שיישארו מחוץ לכנסת.

 

פעם הוא רץ על הפלטפורמה "נתניהו – עושים שלום בטוח". השלום מזמן אאוט, "ימין חזק" – אין.

רוצים לקבל את המגזין המודפס עד הבית? לפרטים ומבצעי מנויים – השאירו פרטים כאן ונחזור אליכם בהקדם

 

צילום: אוליבייה פיטוסי, הארץ

 

למה השמאל כזה פראייר? // הטור של נדב איל

נדב איל / 6 באוגוסט 2019

איה נאפה ותחושת הצדק הישראלי (והכיבוש) // הטור של שי גולדן

שי גולדן / 7 באוגוסט 2019

בעיטה לחיבורים // הטור של איילת נחמיאס־ורבין

איילת נחמיאס-ורבין / 7 באוגוסט 2019

הבגידה הגדולה // הטור של נחמה דואק

נחמה דואק / 6 באוגוסט 2019

בואו נדבר על הבנייה הפלסטינית בשטחי C // הטור של גרשון הכהן

גרשון הכהן / 12 באוגוסט 2019

כשהמנצחים מפסידים (ולהפך) // הטור של רותם דנון

רותם דנון / 7 באוגוסט 2019
בית הדבש בסילוואן מרכז מורשת יהודי תימן צילום : אמיל סלמן

כבוד למגזר? עדיפה השפעה // טור עורך

רותם דנון / 7 באוגוסט 2019