fbpx

לחיות עם המפלצת // הטור של פיני אסקל

0

ההתמודדות של עולם התרבות עם אמנים שסרחו

 

השנה היא 1986. משפחה קטנה – אבא, אמא וילדה – מבלה בלונה פארק בסנטה קרוז. באחד הדוכנים זוכה האב עבור הילדה בחולצה שמתנוססת עליה דמותו של מייקל ג'קסון ב'מותחן'. מאוחר יותר תלך הילדה לאיבוד במבוך מראות במה שישמש המאורע המחולל של מותחן האימה 'US', אחד הסרטים המדוברים של השנה שנוצר על ידי אחד הבמאים המדוברים של השנתיים האחרונות שמתמחה בז'אנר שחווה את הרנסנס הגדול ביותר בקולנוע בעשור האחרון. 

מאוחר יותר יסביר הבמאי ג'ורדן פיל כי הרפרנסים הרבים למייקל ג'קסון שתולים בסרט משום שאליל הפופ מייצג דואליות טוב יותר מכל אחד אחר, ודאי בשנות ה־80. אותה הדואליות של ג'קסון הייתה טבועה באישיותו כבר אז: מצד אחד הוא היה פיטר פן נצחי, מצד שני הוא הילך אימים על כל ילדי האייטיז שהעזו להיישיר מבט לעבר מסך הטלוויזיה ששידר בכל רגע נתון, כך נדמה, את קליפ הזומבים 'מותחן'.

השנה היא 2019. הילדה מהסרט גדלה ועכשיו היא אמא. יש לה בעל ושני ילדים. הם חוזרים למקום הפשע ונאלצים להתמודד עם האויב בתוך ביתם. הרפרנסים של ילדי האייטיז מגיעים בכמויות, לא עוצרים לרגע. בשלב מסוים גם מקולי קאלקין זוכה לאזכור – לא הוא עצמו אלא 'שכחו אותי בבית', הסרט מתחילת שנות ה־90 שהפך אותו לילד־כוכב. והנה שוב, גם אם לא רוצים, נזכרים במייקל ג'קסון. כי מלך הפופ נמצא בכל מקום, גם לאחר מותו. ובעקבות הסרט 'לעזוב את נוורלנד', שמציף מחדש את הפדופיליה שלו, לכאורה – כולל עדויות אמיצות, קורעות לב ומפורטות של שני ילדים שבגרו בגללו באופן המעוות ביותר – מבקשים ילדי האייטיז שגדלו עליו את הילדות שלהם בחזרה. ומקולי קאלקין יכול להכחיש עד מחר.

 

——

 

סיפורי האימה שסובבים את הקשרים בין ג'קסון לילדים מעמידים שוב לדיון פילוסופי את סוגיית חשיבות האמנות מול חשיבות האנושיות, האם היוצר שבתוך האדם חשוב יותר מהאדם שבתוך היוצר. היינו שם עם פיקאסו המיזוגן, ריכרד וגנר האנטישמי, וגם רומן פולנסקי, וודי אלן, ביל קוסבי, אר קלי ואפילו לואי סי.קיי – כל אחד והסיפור שלו. האם אנחנו מוכנים לגדוע קריירה של אמן גדול ולוותר על מה שהוא עתיד לתת במתנה לאנושות כדי לשמור על הילדים והילדות, הנשים, הגאים, האפרו־אמריקאים, היהודים או שכבות אחרות שהפכו מוחלשות תחת משקל הכוכבים – זו לא השאלה. כי זו שאלה שהתשובה עליה אמורה להיות קלה לכל בן אנוש – ברור שכן. כשמסתכלים פנימה, כולנו אוסקר שינדלר. תמיד אפשר למכור עוד כפתור אחד כדי להציל עוד יהודי.

אבל מה קורה אחרי מותו של האמן? האם החברה מחויבת להחרים אותו? האם צריך לאתחל את זיכרונות ההיסטוריה? האם אפשר ללמוד על עצמנו גם מבלי שנהיה מחויבים להצגת תהליכים ומגמות במוזיקה, בקולנוע, בציור, באמנות הפופולרית? האם אפשר לדלג בפשטות על רגע תרבותי חשוב בזמן? האם בכל יצירה עלינו להזכיר את מעלליו של האמן? האם זה אמור להשפיע על האופן שבו נבחנת היצירה? האם יש דבר כזה אמן שהוא גדול מכדי שנוכל להעז להעלים אותו?

האינסטינקט האנושי הבריא אומר שצריך להחרים את אמנותו של היוצר המפלצתי. בישראל, למשל, נרשמה ירידה של 86% בהשמעת שירי ג'קסון ברדיו מאז צאת הסרט (לפי בדיקת וואלה בחמש תחנות). החלטה מערכתית? הלך רוח ציבורי? פופוליזם? תחושת בטן רנדומלית אך משותפת של כל עורכי התחנות בו זמנית? לכו תדעו. מתישהו, איפשהו, יקום לו איזשהו גארי יורופסקי כלשהו ויתלוש אוזניות של עוברים ושבים: "אתה מאזין למייקל ג'קסון?! איך אתה יכול לעשות את זה?! פדופיליה זה רצח!". אנחנו עדיין לא שם, אבל אנחנו כבר עומדים בתחנה. והאוטובוס עומד ראשון בנתיב לתחבורה ציבורית ועוד מעט מתחלף הרמזור לירוק וחייבים לקבל החלטה, כי בילי ג'ין לא תאזין לעצמה או תחרים את עצמה, נכון? ואנחנו אנושות מודעת יותר מאי פעם, טובה יותר מאי פעם, רוצה לתקן יותר מאי פעם, אבל מטבע הדברים גם נודניקית יותר מאי פעם. אז אולי לא צריך להיחפז. כי איפה נמתח הגבול? אנטישמי זה בסדר להחרים, אבל פדופיל לא? מיזוגן מותר להשמיע, אבל רוצח – חס ושלום? ולא רק מתי – גם איפה הוא נמתח ומי מותח אותו. ומי מחליט מתי לשחרר. ולאן עפים התמלוגים כשהאגם קפוא.

 

——

 

מן העבר השני, אנחנו נמצאים עכשיו בתקופה קריטית עבור היוצרים ילידי האייטיז. דור היוצרים הנוכחי הוא זה שגדל על התנועות של מייקל ג'קסון, התזמון הקומי של ביל קוסבי וההברקות של וודי אלן. והדור הזה חייב לקבל תשובות כדי לדעת לתת תשובות, ובעיקר כדי להמשיך להניע את גלגלי המציאות, שהרי כל דור נשען על הדור שקדם לו – אם בחקיקה, אם ביצירה, אם בתיקון עולם. אי אפשר – ואולי אפילו אסור – ליצור כשאתה כבול באזיקי המוסר. אי אפשר שלא להשתמש בהיסטוריה. "באמנות כמו באמנות אין דבר כזה שאין דבר כזה", זוכרים? אולי אי אפשר להחרים או למחוק אמן בגלל שחטא. אולי יש אמנים שהם גדולים מכדי שנוכל לבטל כי הם קיימים בכל אחד ואחד מאיתנו – אם בקעקוע, אם בצלקת.

וכמו הילדה האומללה ההיא ב'US', גם אנחנו הולכים לאיבוד בתוך מבוך של מראות, רואים את הפגמים שלנו באלף השתקפויות. הרוצח, האנס, הבוגד, הפדופיל, השקרן. כולם שם. כולם נמצאים בתוכנו, אבני דרך שעברו במסלול החיים של כל אחד ואחת מאיתנו. אז מה עושים עכשיו? אולי אפשר למצוא נחמה בדבריה של הסטנדאפיסטית האנה גדסבי, שהודיעה על פרישתה מתחום הקומדיה במהלך המופע שלה 'נאנט' כי אי אפשר היה יותר עם כל החרא הזה. לפני כשמונה חודשים אמרה גדסבי דברים קצת אחרים בריאיון שהעניקה ל'ניו יורק טיימס': "אם ללואי סי.קיי יהיה קהל, אני לא אפרוש מהסטנד־אפ. כי העבודה שלי פה לא הסתיימה". יכול להיות שבדיוק כאן טמונה התשובה הנכונה – לא צריך לפחד לתת במה גם לאמנים המפלצתיים ביותר, לא צריך למנוע מהיצירה שלהם להגיע לעיניים ולאוזניים שלנו, כל עוד יש מי שיהיה שם מולם כקונטרה כדי להראות לנו את הדרך מחוץ למבוך המראות המסוכן הזה.


צילום: Kevin Kane, WireImage Getty Images IL


הטור פורסם בגיליון אפריל 2019 של ליברל.
חלק קטן מהכתבות והטורים במגזין זמין ברשת.
רוצים לקבל את המגזין המודפס עם הכתבות המלאות וכל הטורים עד הבית? השאירו פרטים כאן ונחזור אליכם בהקדם

איתמר בן גביר

עוצמה של איש אחד // הטור של עופר חדד

עפר חדד / 04/09/2019
ביבי נתניהו בכנס בחירות בהיכל התרבות של העיר באשר שבע

הסדום והעמורה שבדרך // הטור של רונית ורדי

רונית ורדי / 05/09/2019
איור" עמרי כהן לכתבה מאת אליק מרגלית

מסע בין פרשנים // מאת אליק מרגלית

ליברל / 05/09/2019
תמונות נתניהו, ריבלין, גנץ וליברמן למדור מאת רותם דנון

מו"מ נולד // הטור של רותם דנון

רותם דנון / 04/09/2019
סבך הקרבות בימין. מאת רועי לחמנוביץ

סבך הקרבות בימין // הטור של רועי לחמנוביץ'

רועי לחמנוביץ / 05/09/2019

בדד // מאת שרה ליבוביץ־דר

שרה ליבוביץ-דר / 08/09/2019

דברור ישיר // מאת אור הלר

אור הלר / 15/09/2019