fbpx

כשהייצוג הנשי צועד לאחור // הטור של טל שלו

0

אלבום התמונות למזכרת של מערכת הבחירות לשנת 2019 יכלול הרבה מאוד תצלומים של גברים. רביעיית הצמרת של מפלגת כחול לבן דואגת לתעד את עצמה בתצלומים בגוון "ברומאנס", בסיורים ברחבי הארץ. עוצרים לפלאפל, מסיירים בקו גבול, משחקים שש בש, ומעת לעת מתחברים בחיבוק נערי עם ראשים מוצמדים, שנראה כמחווה לסרט האייטיז 'אני והחבר'ה'.

 

גם בליכוד לא חסר טסטוסטרון, כמו בצילום הסלפי הנודע לשמצה של נתניהו ושבעת הגמדים (משמע, בכירי ליכוד האשכנזים). בשתי המפלגות ידעו טוב־טוב להתנצל ולהתפתל (בכחול לבן יותר, בליכוד קצת פחות) ולהסביר שהם בעצם פמיניסטים למדי ותומכים באופן מובהק בשוויון ובייצוג הולם. הם מצאו תירוצים נפלאים להצדיק את העובדה שהם מציגים לציבור הנהגה ללא הנשים.

 

הכלל המהותי המשותף? להפנות את האצבע למישהו אחר. בליכוד מצטדקים בהכרעה הדמוקרטית של ציבור המתפקדים, כמפלגת פריימריז, ובחבורת גנץ היו שהפליגו עד כדי להאשים את הנשים עצמן שלא רוצות להיכנס לפוליטיקה. כמה נוח.

 

בתמונת המצב הנוכחית, נראה שביום שאחרי יום הבוחר, 10 באפריל, מעמד הנשים בפוליטיקה הישראלית יספוג תבוסה קשה. בכנסת היוצאת היה מספר שיא של 35 חברות כנסת. כמעט כולן פרלמנטריות חרוצות ונמרצות, אבל אין כמעט כל דרך ריאלית שבכנסת הבאה השיא הזה ימשיך – כראוי – להישבר. בממשלה היוצאת היו רק ארבע שרות, סביב שולחן של 20 נוכחים, ואישה אחת בלבד מתוך עשרת החברים שיושבים סביב שולחן הקבינט (וגם זאת, איילת שקד, מתוקף חוק – שרת המשפטים היא חברת קבע בגוף הזה).

 

בשתי המפלגות המרכזיות שמתחרות על השלטון, הליכוד וכחול לבן, יש כ־30–40 אחוז נשים, אך באורח פלא, את רובן אפשר למצוא ממוקמות בשורות האחוריות, רחוק מעמדות כוח שיאפשרו להן לקבל תפקידים בכירים. בשתיהן יש רק שתי נשים בעשירייה הראשונה. במצב פוליטי שכזה, מי שירכיב את הממשלה הבאה יצטרך ממש לצאת מגדרו כדי שבממשלה או בקבינט יהיה ייצוג נשי, שלא מעליב קשות את חלקן היחסי באוכלוסייה. ספוילר: זה לא יקרה.

 

להגנת הגנרלים של גנץ ולובשי החליפות המחויטות שמקיפים את ביבי, תמיד נחלצת מקהלת צייצנים. כזו שמקטלגת את ספירת הראשים כטרחנות ומבטלת את הציפייה והדרישה של נשים להיות מיוצגות במוקדי קבלת ההחלטות המדיניות והביטחוניות רק משום שהם נשים. לדידם, זהו פמיניזם מיושן שפוגע במעמדן.

 

לנתניהו ה"די פמיניסט" (כמילותיו) כבר התרגלנו, אבל מפלגת האלטרנטיבה שמולו – שאמורה לייצג את הציבור המתון והליברלי בישראל – החליטה שבנושא הנשים היא לא מציבה אלטרנטיבה, וכמו בליכוד, נשים יכולות להתעסק בתרבות או ב"שוויון חברתי", אבל לא להתקרב לאזור הקוקפיט ולהשתתף בניווט האמיתי של ההגה.

 

בישראל אין באמת דפוס הצבעה נשי או מגדרי, ונשים יצביעו גם לגנץ וגם לביבי בלי להניד עפעף, אבל דווקא בגלל זה חייבים להמשיך לדבר על זה. הפער הבלתי נתפס בין 51 האחוזים שנשים מהוות באוכלוסייה לבין ההדרה המובהקת שלהן מהצמרת הפוליטית של שתי מפלגות השלטון, לא מאפשר לעבור לסדר היום בשתיקה.


אהבתם? רוצים לקרוא עוד? לפרטים על מבצע מנויים – גיליון ראשון במתנה – לחצו כאן                       

למה השמאל כזה פראייר? // הטור של נדב איל

נדב איל / 6 באוגוסט 2019

איה נאפה ותחושת הצדק הישראלי (והכיבוש) // הטור של שי גולדן

שי גולדן / 7 באוגוסט 2019

הבגידה הגדולה // הטור של נחמה דואק

נחמה דואק / 6 באוגוסט 2019

בעיטה לחיבורים // הטור של איילת נחמיאס־ורבין

איילת נחמיאס-ורבין / 7 באוגוסט 2019

כשהמנצחים מפסידים (ולהפך) // הטור של רותם דנון

רותם דנון / 7 באוגוסט 2019

בואו נדבר על הבנייה הפלסטינית בשטחי C // הטור של גרשון הכהן

גרשון הכהן / 12 באוגוסט 2019
בית הדבש בסילוואן מרכז מורשת יהודי תימן צילום : אמיל סלמן

כבוד למגזר? עדיפה השפעה // טור עורך

רותם דנון / 7 באוגוסט 2019