fbpx
Desktop Image Mobile Image

כך תכנן ג'יבריל רג'וב את כיבוש תפקידו של אבו מאזן

0

בשלב הזה, הם מחכים. מחכים לאותו שחקן נצחי שירד מהבמה. יו"ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס (אבו מאזן) חגג השנה 80 להיוולדו. גילו, הנתק הנמשך בין הגדה לעזה, אמירותיו שמשדרות כולן עייפות וייאוש, ההידרדרות הביטחונית והרחש־בחש בשטח – עשויים להעיד כי בקרוב מאוד יתעוררו הפלסטינים לשחר של מנהיג חדש. ה"ערביסטים" בזירות העיתונאיות, האקדמיות והמדיניות־ביטחוניות כמובן מנסים לנחש אחת ליום את זהות היורש. בכתבה נרחבת בשנה שעברה שרטט ב'ליברל' אוהד חמו את הגלריה האפשרית. כאן נתמקד באחד הבולטים שבהם, ג'יבריל רג'וב. וליתר דיוק, באמצעי הייחודי שבעזרתו חזר בשנים האחרונות לקדמת הבמה הפוליטית: מגרשי הכדורגל.

הוא אחת הדמויות שתמיד ריתקו את הצד הישראלי. צד שבו רבים עדיין מכנים אותו בהומור "גבריאל רגב". חבר פת"ח בכיר. בוגר של 17 שנה בכלא הישראלי, שתרגם לערבית את ספרו של מנחם בגין 'המרד'. גורש ללבנון, שימש ראש מנגנון הביטחון הפלסטיני, חבר ביוזמת ז'נבה. מי שבימין הישראלי טוענים שהוא "טרוריסט" ובימין הפלסטיני שהוא "משתף פעולה עם ישראל". וכבר כשבע שנים מכהן בתפקיד שמעולם לא ייעד לו מסלול חייו: יו"ר התאחדות הכדורגל הפלסטינית ויו"ר הוועד האולימפי הפלסטיני. מקביליו בצד הישראלי, לשם השוואה, הגיעו בדרך כלל מבעלות על קבוצות ספורט, ועדי עובדים ועסקנות פוליטית. לעומתם, הפרופיל הציבורי, הלאומי, הפוליטי והביטחוני העשיר של רג'וב מספר סיפור אחר לגמרי. סיפור שיכול להעיד על אחת משתי תופעות הפוכות: או שהמעבר שלו מעמדות ההנהגה לעסקנות הספורט סימן את סוף הקריירה הציבורית שלו, או שהכהונה הנוכחית שלו הייתה בבחינת קרש הצלה ששמר אותו בחיים הפוליטיים. נדמה שהאפשרות השנייה סבירה בהרבה. בשבע השנים האחרונות הצליח רג'וב, דרך הכדורגל, לאחות שברים לאומיים, לקדם הישגים מדיניים ולהפוך את מגרשי הכדורגל לאלטרנטיבה אמיתית להנהגה הפוליטית הפלסטינית.

מאבק לאומי דרך הרגליים

רג'וב נכנס לתפקיד יו"ר התאחדות הכדורגל בשלהי 2008. זו הייתה תקופה סוערת. שנתיים אחרי הניצחון ההיסטורי של חמאס בבחירות, שנה אחרי עימותי הדמים הפנים־פלסטיניים שבסופם השתלט חמאס על הרצועה, ורגע לפני מבצע 'עופרת יצוקה' שבמהלכו נהרגו יותר מ־1,400 פלסטינים. ההנהגה בשטחים הייתה מפוצלת ומסוכסכת. לא היה גוף פלסטיני אחד המקובל על הצדדים, נדמה שאפילו "טוב משותף" לא היה, ומעברים של בני אדם בין הגדה לעזה כמעט ולא התקיימו. המצור של ישראל על עזה הפך לעובדה מוגמרת, בואכה נצחית. אולמרט עמד לסיים את תפקידו ונתניהו לחזור ללשכה הנכספת. הכול מבחינת הפלסטינים אמר – ייאוש.

זו התקופה בה הפלסטינים מחדדים שלושה נתיבים אסטרטגיים עיקריים, כדי להתמודד עם המצב הפוליטי החדש: הוצאת הסכסוך מהזירה המקומית לערכאות בינלאומיות, לרבות פנייה למוסדות האו"ם ולבית הדין הבינלאומי בהאג; חיפוש נוסחאות שיוכלו להכיל הן את חמאס והן את פת"ח (דוגמת ממשלת אחדות); וניסיון "לייצר" בכל זאת מדינה פלסטינית, בקידום השם "פלסטין", בריתות בין־ערביות, ויצירת גאווה מדינית פלסטינית – לפני שמדינה כזו קורמת עור וגידים.

פועלו של רג'וב מאז מגלה שהוא נקט בשדה הספורט פעולות זהות לאלו שננקטו בשדה הפוליטי. ומה שמדהים באמת הוא שבהשוואה להנהגה המדינית, נדמה שכמעט בכל נקודת זמן ובכל מבחן, ההצלחות של רג'וב במגרשו היו ברורות וחדות בהרבה מאלו של אבו מאזן. כך הפך רג'וב לא רק למודל לחיקוי, אלא אף לאלטרנטיבה להנהגה.

כבר מהרגע הראשון בתפקיד החל רג'וב לקדם קו חד וברור ששם את הנבחרת הלאומית הפלסטינית במרכז ואת אירוח משחקי הבית שלה – בבית – כעובדה ניצחת. למרות שהוכרה כנבחרת רשמית בידי פיפ"א כבר ב־1998, הפלסטינים לא אירחו משחקי כדורגל בינלאומיים על אדמתם, משלל סיבות ברורות שיצרו פערים בין הרצוי למצוי. רג'וב החליט לגשר על הפער הזה ביצירת המציאות עצמה. באוקטובר 2008 חנך את האצטדיון הפלסטיני 'פייסל אל־חוסייני', על שם המדינאי הפלסטיני הירושלמי ובנו של עבד אל־קדר אל־חוסייני. כמי שרצה לעשות היסטוריה, החליט שהאצטדיון ייחנך במשחק בינלאומי ראשון של פלסטין על אדמתה: משחק ידידות נגד נבחרת ירדן. המשחק הסתיים בתוצאה 1-1, אבל זה היה החלק הכי פחות חשוב באותו יום. האצטדיון היה מלא מפה לפה, ובמרכזו עמדה נבחרת פלסטינית ששחקניה לבושים בצבעי הדגל ומשחקים נגד נבחרת לאומית אחרת. המשחק שוחק בגדה, אך שודר על גבי מסכי ענק בעזה. נשיא פיפ"א נכח בו, לצד שורת בכירים אחרים. הכתבה של ה'גרדיאן' הבריטי שסיקרה את המשחק התמקדה כולה באדם אחד: ג'יבריל רג'וב.

בשנים שלאחר מכן עלה שוב ושוב השם "פלסטין" על מפת הכדורגל העולמית, במינונים שונים בין ספורט נטו לבין קידום הסוגיה הלאומית הפלסטינית. ב־2009 אירחה נבחרת עיראק בארביל משחק בינלאומי ראשון על אדמתה מאז הפלישה האמריקאית, ובחרה לעשות זאת דווקא מול נבחרת פלסטין. ב־2010 דאג רג'וב לארגן "נבחרת" של דרוזים המזוהים עם סוריה מהגולן למשחק ידידות נוסף, כדי לקדם בעקיפין את קשרי רמאללה־דמשק ולהדגיש את המחויבות שלהם למאבקים לאומיים אחרים. ב־2011 התקדמו הפלסטינים לביירות, למשחק מול הנבחרת האולימפית הלבנונית. כנאמר במחוזותינו – פלסטין (ורג'וב) על המפה.

.

רוצים לקרוא את הכתבה המלאה? לחצו כאן ותוכלו לקבל את הגיליון החדש של ליברל במתנה עד הבית

.

צילום: איי־אף־פי, אימג'בנק

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook