fbpx

כך הפך הספוילר לחרדה התרבותית הגדולה של העידן המודרני

0

האגדה מספרת על נהג מונית לונדוני שלקח נוסע אל התיאטרון המציג את 'מלכודת העכברים', מחזה בלשי מאת אגאתה כריסטי שמוצג שם ברצף מ־1952 ועד היום. במהלך הנסיעה השניים שוחחו, והנוסע סיפר שזו הפעם הראשונה שבה הוא צופה במחזה הזה, הידוע בזכות הסיום המפתיע שלו; מדי ערב נהגו השחקנים להפציר בקהל שלא לגלות את הסוף לחבריהם. כשהמונית הגיעה לתיאטרון, יצא הנוסע כשהוא משאיר לנהג טיפ עלוב במיוחד. הנהג המתוסכל לא התאפק ונפרד ממנו במילים: "תיהנה מההצגה, המשרת הוא הרוצח".

לפני שאתם מציפים את מערכת 'ליברל' במיילים זועמים על כך שכותב שורות אלו הרס מחזה קלאסי שלם שבו אולי תרצו לצפות יום אחד, וכל זה רק בעזרת אנקדוטה זולה שנועדה להדגים את כוחם של ספוילרים, חשוב להבהיר: אין שום משרת ב'מלכודת העכברים'. מתברר שלמרות קמצנותו של הנוסע וחרף התסכול העמוק ותחושת הנקם נוכח הטיפ המביש, אותו נהג ידע היטב שיש גבולות שפשוט אסור לעבור. ספוילר הוא אחד מהם.

כשכתבה אגאתה כריסטי את סיפוריה המילה "ספוילר" כלל לא הייתה קיימת, אבל כבר אז ידעו אנשים שאסור לספר לחברים איך נגמר הסיפור. זה פשוט חוסר נימוס. אלפרד היצ'קוק בכבודו ובעצמו פנה לצופיו בבקשה שלא להסגיר את הסוף של 'פסיכו', כשאמר, "בבקשה אל תמסרו לאחרים את הסוף, הוא היחיד שיש לנו". כבר בשנות ה־30 זכה ז'אנר ספרותי שלם – ספרי המתח והבלשים – לכינוי "whodunit" (קיצור משובש לשאלה ""Who [has]done it; "מי עשה את זה?"), כיוון שכבר אז ידעו הכול שהדבר המשמעותי ביותר עבור חובבי הספרים באותו סגנון יהיה תמיד הדרך הפתלתלה אל הסוד הגדול, שהיה ברוב המקרים זהותו של הרוצח. כפועל יוצא מכך היה ברור מעל לכל ספק שבמידה ומישהו קרא או שמע על הטוויסט הסופי בעלילה המותחת, מן הראוי שינקוט זהירות יתרה כלפי הקוראים שעדיין לא הגיעו לעמוד האחרון.

מתיו פריצ'רד, שקיבל את הזכויות על 'מלכודת העכברים' כמתנה ליום הולדתו התשיעי מסבתו אגאתה כריסטי, גילה לתדהמתו לפני כחמש שנים שהערך בוויקיפדיה העוסק במחזה מפרט את העלילה כולה – לרבות הסוף – והוא לא היה מרוצה מכך. "סבתי תמיד התרגזה כשעלילות הספרים או המחזות שלה נחשפו בביקורות – ואני לא חושב שהמקרה הזה שונה", אמר פריצ'רד ל'אינדיפנדנט'. "אני לא מעמיד פני מומחה בוויקיפדיה או בטכנולוגיה מודרנית, כל מה שאני יכול לומר הוא שמנקודת המבט של הציבור אני חושב שזה מקלקל את ההנאה של מי שמצפים לבלות ערב מהנה בתיאטרון; חלק מההנאה הוא הניסיון לנחש מיהו הרוצח".

מה שקרה ב'משחקי הכס', עונה 3, פרק 9

השימוש המוקדם ביותר במילה "ספוילר" כדי לתאר הסגרת פרט עלילה חשוב של ספר או סרט היה ככל הנראה במאמר 'ספוילרים' שפורסם ב־1971 במגזין ההומור 'נשיונל למפון'. בהקדמת המאמר, שהכיל בסך הכול רשימת סופים של סרטים, ספרים ומחזות, כולל סרטי היצ'קוק, ספרי אגאתה כריסטי ו'האזרח קיין', נכתב: "בימים שלווים יותר, לא היה דבר שאמריקאים אהבו יותר מלשבת עם ספר מתח מקפיא דם. אבל בימינו, כשהמדינה היא קלחת רותחת של מתחים גזעיים, מוסריים ופוליטיים, לאמריקאי הממוצע יש די והותר התרגשות בחייו. […] מסיבה זו, כשירות לציבור, אנחנו מציגים שורה של 'ספוילרים', שנועדה להנמיך את הסיכון שבמתח בלתי נעים ואולי אף מסוכן".

משחקי הכס, החתונה האדומה

הסופר ספיידר רובינסון, בביקורות על ספרים שכתב כבר בשנות ה־70, היה כנראה הראשון שהשתמש בביטוי "אזהרת ספוילר". עם כניסת האינטרנט לחיינו, צבר המושג פופולריות בפורומים מקוונים, בעיקר של מעריצי מדע בדיוני. אזהרת הספוילר הראשונה ככל הנראה הופיעה כבר ב־1982, כשמעריץ של סדרת 'מסע בין כוכבים' חשף פרטי עלילה על הסרט השני, 'זעמו של חאן', ארבעה ימים לאחר צאתו. אבל באותם ימים "אזהרת ספוילר" עדיין לא היה נחלת הכלל. מאמר ב'וושינגטון פוסט' מ־1994 נזכר לספר סוף־סוף על "הסלנג החדש" שמביאה איתה ההמצאה החדשה הזאת, האינטרנט: "ברשימות הדיון של חובבי סרטים, למשל, נעשה שימוש נרחב בביטוי 'אזהרת ספוילר', שהיא אזהרה שמוכנסת לפני כל תגובה שעלולה להסגיר את סופו של סרט".

ככל שהאינטרנט הפך לנפוץ יותר, כך גדל השימוש במילה "ספוילר", ואיתו התרחבה גם המשמעות שלה. אם במקור הגיעה "אזהרת ספוילר" בדרך כלל רק לפני סופו של סרט או גילוי של הפתעה מרעישה מתוכו, היום אפשר למצוא תחת הגדרת "ספוילר" כל פרט עלילתי, אפילו קטן, מתוך כל סרט, ספר או יצירה נרטיבית אחרת. וגם רמת הקנאות – לפחות בחוגים מסוימים – עלתה. בפורומים מסוימים, פליטת מילה אחת על פרק 9 בעונה השלישית של 'משחקי הכס' ללא אזהרה מתאימה היא עבירה שדינה מוות, או לכל הפחות הגליה ושיימינג.

כשמבקרת הטלוויזיה אלסנדרה סטנלי מה'ניו יורק טיימס' כתבה על פתיחת העונה הרביעית של 'מד מן', היא לא הזהירה בשום שלב שהטור שלה מכיל ספוילרים. המעריצים, שנחשפו לפרטים טרם הצפייה, זעמו; הקולגה בריאן לורי מ'וראייטי' פרסם מאמר שבו תקף את סטנלי בחריפות; ה'ניו יורק מגזין' שיבץ אותה בצד השמאלי, "המתועב", של המטריצה השבועית; אפילו מתיו וויינר, יוצר הסדרה, אמר ל'הוליווד ריפורטר' שהוא "בהלם". כי בכל הקשור לספוילרים יש נוהל. ישנה מערכת של כללים ברורים בין הכותב לקורא.

וכשיש נוהל, יש גם אנשים שמנסים לשבור את הנוהל. תופעות "טרולינג" של ספוילרים נעשו נפוצות: אנשים פרסמו את הספוילר הידוע בן שלוש המילים ל'הארי פוטר והנסיך חצוי הדם' בפורומים שונים באופן אקראי, כסוג של טרוריזם תרבותי. ניתן גם להשיג חולצות שעליהן הדפסים המספיילרים סרטים רבים, כדי שאם במקרה אתם רוצים להרוס לאנשים סביבכם סופים של סרטים, תוכלו לעשות זאת בקלות גם בלי לפתוח את הפה.

בעולם הידע, ספוילרים הם דבר חריג: אם רוב האנשים יסכימו בדרך כלל שידע הוא כוח, וכל המרבה בו הרי זה משובח, ספוילרים הם התחום היחיד שבו אנשים מתעקשים להישאר בורים ככל האפשר. כשאתה עושה ספוילר למישהו, אתה פוגע בו לא בכך שלקחת ממנו משהו, אלא להפך – נתת לו משהו שהוא לא רצה. אי אפשר למחוק פריט מידע שנכנס למוח. אי אפשר לבטל ספוילר.

אבל האם אי אפשר ליהנות מסרט כשיודעים את סופו מראש? ברור שאפשר. עובדה: אנשים אוהבים לצפות באותם הסרטים שוב ושוב; אנשים קוראים ספרים המבוססים על סיפורים היסטוריים שהם מכירים היטב; סרטים כמו 'הארי פוטר' או 'שר הטבעות' מצליחים מאוד דווקא בקרב אנשים שכבר קראו את הספרים, והם הולכים לסרט לא כדי לגלות איך הוא ייגמר אלא כדי לחוות מחדש, בצורה אחרת, את הסיפור המוכר. שלא להזכיר את העובדה הידועה שבסרטים הוליוודיים, לפחות המיינסטרימיים שבהם, ממילא יש מעט מאוד הפתעות של ממש. הטובים – זהירות, ספוילר – ינצחו. או: והם חיו באושר ועושר – זהירות, עוד ספוילר – עד עצם היום הזה.

אזהרת ספוילר: הדיון האינטלקטואלי ימות בסוף

'מארלי ואני'

'מארלי ואני'

ב־2008 פורסמו ברחבי ארצות הברית שלטי חוצות של הקומדיה 'מארלי ואני' – סיפור ידידותם של סופר וכלב. כמה מהם הושחתו עם הכיתוב "הכלב מת". מה שנראה כמו השחתה היה למעשה חלק מקמפיין גרילה של המפיצים; הם "השחיתו" בכוונה מספר שלטי חוצות עם אותו המשפט. איזה מין מפיץ הורס לקהל את סוף הסרט של עצמו? ובכן, נראה שזה עבד, כי 'מארלי ואני' הכניס הרבה מאוד כסף – 244 מיליון דולר. למרות הספוילר.

'מארלי ואני', השילוט עם הספוילר

'מארלי ואני', השילוט עם הספוילר

ובכל זאת: חלק חשוב מההנאה נובע מההפתעה. זה נכון במיוחד בסיפורי מתח מפתיעים, אבל גם בתחומים אחרים, כמו קומדיות, שהרי אלמנט ההפתעה הכרחי בהומור – רוב הבדיחות פשוט אינן מצחיקות באותה המידה בפעם השנייה שמספרים אותן.

ההכרה וההתחשבות בספוילרים הגיעו מאוחר יחסית. עד תחילת האינטרנט, בקריאת ביקורות קולנוע ישראליות אפשר היה לקרוא פרטים מאמצע ומסוף הסרט באופן קבוע. זאת משום שהמבקרים הוותיקים התייחסו לביקורת לא כאל המלצה או אזהרה, אלא כאל ניתוח של הסרט; ומובן שקשה מאוד לדון בסרט ברצינות מבלי להסגיר את העלילה שלו. הסדרה 'טווין פיקס' של דיוויד לינץ' הוקרנה בארץ חודשים ארוכים אחרי הקרנתה בארצות הברית, ובמשך אותו הזמן אפשר היה למצוא כמה מאמרים בעיתונות העברית שמסגירים בגלוי את הסוד העיקרי של הסדרה – "מי רצח את לורה פאלמר?". הגדילה לעשות התכנית 'זהו זה', ששידרה פרק פרודי (שנלקח כמעט במלואו ממערכונים של 'סאטרדיי נייט לייב') על הסדרה, והסגירה את זהות הרוצח לפני שנחשף לצופי הסדרה.

המתנגדים להדרת הספוילרים יטענו שההקפדה עליהם מרדדת את הדיון; בניסיון שלא לומר שום דבר שעלול להרוס את הסרט למי שלא צפה בו עדיין, אתם בסופו של דבר לא אומרים שום דבר בכלל. בבעיה הזו נתקל, למשל, מבקר הקולנוע הידוע בעולם, רוג'ר איברט, בשנת 2005. "לפני כמה שנים התחלתי להבחין ב'אזהרות ספוילר' בביקורות קולנוע ברשת", הוא כתב. "לאחר ששמעתי מלא מעט קוראים המאשימים אותי בכך שאני מסגיר יותר מדי מעלילות הסרטים, התחלתי להשתמש באזהרות כאלה בביקורות שלי". הקושי שבו נתקל איברט התייחס לסרטו זוכה האוסקר של קלינט איסטווד, 'מיליון דולר בייבי'. השאלות המוסריות והאתיות הקשות שהסרט מעלה מתחבאות מאחורי פיתול עלילה שמגיע בשלב מאוחר יחסית, ושאסור הרי להסגיר. איברט ניסה להתחמק: "זה סרט על מתאגרפת. מה עוד יש בו, כמה עמוק הוא מגיע, איזה כוח רגשי יש בו, על כל זה אני לא יכול אפילו לרמוז בביקורת הזו, מכיוון שאני לא מסכים לקלקל לאף אחד את ההרפתקה של מעקב אחרי הסיפור אל תוך הסודות העמוקים ביותר של חיים ומוות".

כשמדובר בסרטי קולנוע, ידוע מאז ומתמיד שיש דברים שעדיף לא לגלות. ראיתי אתמול סרט טוב, אבל אני לא אספר לך את העלילה כדי לא להרוס לך אותו. עם זאת, הנורמות השתנו לחלוטין כשמדובר בתכניות טלוויזיה. הסיבה היא התפתחות הטכנולוגיה והאופן שבו היא שינתה את הרגלי הצפייה.

בעבר, כל תכנית טלוויזיה הייתה אירוע כמעט חד־פעמי: כדי לצפות ב'דאלאס' היה עליכם להיות מול הטלוויזיה ביום מסוים ובשעה מסוימת. אם פספסתם את התכנית – תרצו בוודאי לדעת מה קרה בה; אלא מה, תחכו לשידור החוזר, אם בכלל יקרה דבר כזה בעתיד הקרוב? כך נוצר מצב שבו בבוקר שאחרי סיום העונה השנייה של 'דאלאס' התכנס עולם שלם בפינת הקפה במשרד, הטוויטר של פעם, כדי להתחבט בשאלה הרת הגורל "מי ירה בג'יי.אר?".

אבל כיום המצב שונה: המעבר לצפייה שהיא בעיקרה On Demand, באמצעות שירותים כמו VOD ונטפליקס, וכן צפייה דרך האינטרנט, שינו את המצב לגמרי. כיום אנשים צופים בתכניות טלוויזיה בזמנם החופשי, ומטבע הדברים לא כולם צופים בהן באותו זמן. מי שמושכת חזק לכיוון זה היא נטפליקס, שהחלה כחברה שמפיצה תוכני וידיאו לצפייה ישירה והפכה לאימפריה בינלאומית שגם מפיקה תכנים מקוריים, כמו הסדרות 'בית הקלפים', 'כתום זה השחור החדש' ו'דרדוויל'.

בעוד מרבית ערוצי הטלוויזיה, גם היום, מפיצים את התכניות שלהם בהתאם למוסכמות הישנות, אחת לשבוע – מוציאה נטפליקס לרשת את כל פרקי העונה של כל סדרה בבת אחת. מי שרוצה לערוך באותו רגע מרתון ולצפות בכל עשרת הפרקים של העונה החדשה של 'בית הקלפים' ברצף – מוזמן. מי שאין לו זמן – יכול לראות פרק אחד ביום, פרק בשבוע או פרק בחודש. התוצאה היא ששידורי טלוויזיה כ"אירוע" ציבורי – כולם ביחד יושבים באותה השעה מול אותו הערוץ כדי לראות את אותם דברים – כמעט שנעלמו; הם קיימים עדיין בשידורי ספורט או ריאליטי, אבל לא בשידורי סדרות דרמה. ולכן, מכיוון שאי אפשר לדעת מי ראה ומי לא ראה את הפרקים שראיתם, אזהרת ספוילר היא הכרחית.

לצד תרומתם החיובית לאופי צריכת התוכן הטלוויזיוני כיום, בנטפליקס לא שוכחים שהם גם "אשמים" במתן רוח גבית לתרבות הספוילרים. זו אחת הסיבות לכך שהם העלו לרשת אתר פרובוקטיבי תחת הכותרת "לחיות עם ספוילרים". האתר, שעושה ספוילרים למאות סרטים וסדרות טלוויזיה, בוחן בין היתר עד כמה הגולשים מכירים את הספוילרים שלהם, ומנסה לגרום לספוילרים להתחבב על בני האדם בעזרת משחק המילים "Spoil Yourself" ("פנקו את עצמכם בספוילרים"), כדי שאולי יום אחד הם יפסיקו להיתפס כמטרד ציבורי.

הפרדוקס של הספוילר

בעולם המקוון של היום קשה יותר ויותר לחמוק מספוילרים. אם פעם היה מספיק לכבות את הטלוויזיה ולסגור את החלון, היום ספוילרים מגיעים אליך מכל הרשתות החברתיות דרך הטלפון הנייד והמחשב. קשה מאוד לשמור על בורות מבורכת כשנמצאים בטוויטר. קצב העברת המידע כל כך מהיר עד שאפילו הפרשי השעות בין החוף המזרחי למערבי של ארצות הברית הפכו למשמעותיים. צופים מהחוף המזרחי זוכים לצפות בתכניות רבות שעתיים לפני חבריהם מהחוף המערבי – ורגע אחרי שהם צופים, הם קופצים לטוויטר כדי לדבר על זה. ולפעמים גם מי שאמורים לשמור על הנאת הצופים והקוראים חוטאים מדי פעם. בין האשמים: סטיבן קינג, שכתב מספיק ספרי מתח כדי להבין את החשיבות שבשמירת המידע, כבר חטף אש על ספוילר ל'משחקי הכס', ואילו עמוד הפייסבוק הרשמי של 'המתים המהלכים' פרסם מוקדם מדי את דבר מותה של אחת הדמויות בסדרה.

ג'ורג' ר.ר מרטין, יוצר סדרת הספרים 'שיר של אש ושל קרח' שעליה מתבססת הסדרה 'משחקי הכס', בכלל לא מבין על מה ולמה המהומה סביב עידן הספוילרים. "כל עניין הספוילרים זה משהו שמעולם לא הבנתי", אמר ערב עליית העונה החמישית של הסדרה. "כן, יש הנאה בקריאת ספר או בצפייה בטלוויזיה – מה יקרה עכשיו, מי ינצח, מי יפסיד. אבל זו בשום אופן לא הסיבה היחידה לצפות בסרט או בתכנית טלוויזיה או לקרוא ספר. […] אני קורא הרבה ספרות היסטורית. אני יודע מי ניצח במלחמת האזרחים – זה לא ספוילר בשבילי. אבל אני עדיין יכול ליהנות מגטיסבורג, גם אם אני יודע מה הייתה תוצאת הקרב. אני עדיין יכול ליהנות מספרות היסטורית על מלחמות השושנים, גם אם אני יודע מי ניצח בהן. ואני גם עדיין נהנה לצפות ב'האזרח קיין' מדי כמה שנים, למרות שאני יודע שרוזבאד היא המזחלת. אז בבקשה, הרגע נתתי ספוילר נורא לכל האנשים שלא צפו בסרט – רוזבאד היא המזחלת – אבל אתם עדיין צריכים לצפות ב'האזרח קיין', כי הוא סרט נהדר!".

=====

הוויכוח הנצחי נסב על השאלה "האם ספוילרים הם באמת כל כך גרועים?". על כל אדם שנשבע שהוא לא צופה בטריילרים, לא קורא ביקורות ולא תקצירי עלילה מפחד הספוילרים, ניתן למצוא אחד מאלה שאומרים שלא אכפת להם מספוילרים בכלל, שאפשר ליהנות מסרט גם אם לא מגיעים אליו טאבולה־ראסה, ולפעמים אפילו עדיף להגיע מוכנים, לדעת יותר על כל סרט לפני הצפייה בו. הוויכוח היה תיאורטי בלבד עד שנעשה ניסיון להכריע בשאלה באופן מדעי.

שני חוקרים באוניברסיטת קליפורניה בסן דייגו, ניקולס כריסטנפלד וג'ונתן ליביט, חילקו למאות נבדקים סיפורים קצרים – של סופרים כמו אגאתה כריסטי, אנטון צ'כוב וריימונד קארבר – בעלי סופים מפתיעים. חלק מהנבדקים קראו את הסיפורים כמות שהם ואחרים קיבלו מראש ספוילרים של סוף הסיפור. כולם דירגו את מידת הנאתם מהסיפור לאחר הקריאה. התוצאה המפתיעה של הניסוי הייתה שבאופן עקבי, הנבדקים שקיבלו את הסיפור ה"מקולקל", עם הספוילר, העניקו ציונים גבוהים יותר מאלה שקראו אותם ללא הספוילר. מסקנת החוקרים הייתה שלא זו בלבד שספוילרים אינם פוגמים בחוויית הצפייה – הם אפילו משפרים אותה. "אנשים מבזבזים את זמנם בהימנעות מספוילרים", כתבו כריסטנפלד וליביט במסקנות המחקר, וסיימו בנימה פואטית: "הנחות שגויות בנוגע לטבעם של ספוילרים עשויות להיוותר משום שקוראים בודדים אינם יכולים להשוות את חוויית הקריאה עם ובלי ספוילרים של סיפור בודד. אינטואיציות אחרות לגבי מתח עשויות גם הן להיות שגויות: אולי מתנות יום הולדת יהיו טובות יותר כשהן עטופות בצלופן, וטבעות אירוסים יהיו טובות יותר כשהן לא מוחבאות בתוך מוס שוקולד".

המחקר הזה זכה להדים רבים ברשת – כשחובבי הספוילרים רואים בו הוכחה לטענותיהם. הוא פורסם באתרים רבים, גם בארץ, תחת כותרות כמו "המדע מוכיח: ספוילרים לא באמת מקלקלים שום דבר". מנגד, היו שהצביעו על כך שאפילו אם במחקר לא היה כל פגם, זה עדיין לא אומר שהימנעות מספוילרים היא "בזבוז זמן". ייתכן שאנשים ייהנו יותר מסרט בפעם השנייה, אבל החוויה הזאת תהיה שונה בתכלית מחוויית הצפייה בפעם הראשונה; ובעוד אין הגבלה על מספר הפעמים שבהן ניתן לראות סרט, לצפות בו בפעם הראשונה אפשר רק פעם אחת.

מחקר דומה שנערך ב־2014 באוניברסיטת אוהיו (ולהבדיל מקודמו לא קיבל, משום מה, כל תשומת לב תקשורתית) הגיע דווקא לתוצאות הפוכות: נבדקים שהתבקשו לדרג סיפורים במדדים כגון "כיף", "מותח" ו"מרגש", העניקו בממוצע ציונים נמוכים יותר אם קראו את הסיפורים לאחר שקיבלו ספוילרים.

אם כן, המדע עדיין לא הכריע באופן חד־משמעי בנושא. אבל בינתיים, עשו טובה, לפני שאתם מספרים משהו על סרט, תנו אזהרת ספוילר. האיפוק שלכם הוא ההנאה שלנו.

 


חוקי הספוילרים

אז מה מותר לספיילר, ויותר חשוב – מתי? מספר התשובות לשאלה הזאת שווה בערך למספר הנשאלים: יש הטוענים שאחרי שעבר חודש שלם מאז שידור הפרק מובן מאליו שכבר אפשר לדבר עליו בלי אזהרת ספוילר, ויש כאלה שלהשקפתם ספוילר הוא ספוילר לעולם, ואסור לספר את הסוף אפילו אם מדובר בסרט בן 30 שנה. יש כאלה שנזהרים בספוילרים עד כדי כך שיכעסו אפילו אם יגלו להם מיהו אבא של לוק סקייווקר, ויש ‏כאלה שלגביהם הכול מותר כל עוד לא מגלים להם מי היא אמו של ג'ון שלג.‏

אבל כדי לנסות למצוא איזו פשרה סבירה והגיונית, לפניכם הצעות לכמה מרווחי ביטחון מקובלים בין שידור/פרסום יצירה כלשהי לבין המועד בו מותר כבר לצייץ ולספר ספוילרים ללא אזהרה. כמובן, לא כולם יסכימו עם הטבלה הזאת, והשימוש בה הוא על אחריותכם בלבד.

למקלים למחמירים
שידורים חיים של אירועי ספורט אין מרווח ביטחון. ניתן לדווח על הכול מיד עם התרחשותו. מסי הבקיע? צייצו חופשי. אין מרווח ביטחון. ניתן לדווח על הכול מיד עם התרחשותו. מסי הבקיע? צייצו חופשי.
תכניות ריאליטי אין מרווח ביטחון. בובליל הודח מ'האח הגדול'? דברו על כך כאוות נפשכם בשנייה שזה קרה. מיד עם סיום התכנית, לטובת הצופים בדיליי שמדלגים על הפרסומות.
פרטי עלילה סטנדרטיים בסדרות שמשדרות פרק בשבוע בסמוך לשידור בחו"ל אסור לחשוף עד סיום שידור הפרק בארץ. אסור לחשוף עד שידור הפרק הבא.
רגע שיא או סיום עונה בסדרות שמשדרות פרק בשבוע בסמוך לשידור בחו"ל אסור להזכיר במפורש את שם הדמות שמתה בכותרות או בציוצים עד הפרק הבא. מותר לצייץ על אותו אירוע באופן כללי (למשל: #החתונה_האדומה. וואו!). אסור להזכיר במפורש את שם הדמות שמתה בכותרות או בציוצים עד הפרק הבא. מותר לצייץ על אותו אירוע באופן כללי (למשל: #החתונה_האדומה. וואו!).
סדרות טלוויזיה או סרטים שמתבססים על ספרים מרגע עליית הסדרה/הסרט נכנסים החוקים הרגילים – כולל בניית מתח מצד הקוראים (למשל: הפרק הבא יעיף לכם את המוח #משחקי_הכס). מרגע עליית הסדרה/הסרט נכנסים החוקים הרגילים – ואסור לקוראי הספרים להסגיר פרטי עלילה או לדון בהבדלים בין הסדרה/סרט לספר ליד מי שלא קרא.
סדרות טלוויזיה שמשדרות את כל פרקי העונה בבת אחת, כמו בנטפליקס אסור להסגיר פרטים על הפרק הראשון עד 48 שעות אחרי שהעונה עלתה. אסור להסגיר פרטים על שאר הפרקים עד תום הסופ"ש הראשון אחרי עליית העונה. אסור להסגיר פרטים על הפרק הראשון עד תום הסופ"ש הראשון אחרי עליית הסדרה. אסור להסגיר פרטים על שאר הפרקים עד חמישה שבועות אחרי עליית העונה (בחישוב של צפייה בשני פרקים בכל סופ"ש אם מדובר בסדרה של עשרה פרקים לעונה).
סרט קולנוע חדש ומדובר עד הסופ"ש הראשון. חכו שני סופי שבוע.
"סרט טוויסט" חדש הכולל הפתעה גדולה בסיומו שישה חודשים אחרי יציאתו לקולנוע. אסור לגלות לעולם.
ספר עם סיום מפתיע שישה חודשים אחרי פרסום הספר. אסור לגלות לעולם.
קלאסיקה קולנועית/ספרותית עם טוויסט מותר, אבל בעדינות. אסור לגלות לעולם.

•••
•••
LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook