כניסת הרומן ’Station Eleven‘ של הסופרת הצעירה אמילי סנט־ג‘ון מנדל – המתאר עולם לפני ואחרי מחיקת 99 אחוז מאוכלוסייתו בעקבות התפרצות שפעת קטלנית – לרשימת המועמדים הסופיים לפרס הספר הלאומי (National Book Award), מהפרסים הספרותיים היוקרתיים ביותר בארצות הברית, סובבה כמה ראשים בקרב העיתונאים שסיקרו את האירוע. ”זהו אחד מספרי המדע הבדיוני היחידים שהגיעו אי פעם למעמד הזה“, ציינו ב‘וושינגטון פוסט‘. במקום אחר שיבחו את הרשימה על ה“גיוון“ שלה, בין היתר בזכות העובדה שנכלל בה ספר מהסוגה המדוברת, כאילו היה זה מהלך אמיץ ושנוי במחלוקת. תראו מה עשינו: אנחנו כמעט נותנים פרס לספר מדע בדיוני.
אלא שעיון היסטורי מעמיק יותר ברשימת המועמדים והזוכים באותו הפרס מגלה תמונה מורכבת יותר. מה לגבי תומס פינצ‘ון, שהועמד לפרס שלוש פעמים, כולל זכייה ב־1974 על ’Gravity’s Rainbow‘ – רומן עמוס וכאוטי, שנחשב לאחד המייצגים הבולטים של הפוסט־מודרניזם בספרות האמריקאית, שהועמד גם לפרס הנבולה (הפרס היוקרתי ביותר לספרות מדע בדיוני, שאותו הפסיד ל‘מפגש עם ראמה‘ של ארתור סי. קלאר)? מה עם דון דלילו, שגם הוא הועמד לפרס שלוש פעמים ואף זכה פעם אחת על ’רעש לבן‘ (1985), שם מופיע סם ניסיוני שאמור למנוע פחד ממוות?
האמת היא שיש רשימה ארוכה של ספרי מדע בדיוני שלא ינחתו לעולם במדפי הגטו הז‘אנרי המסומנים ”מדע בדיוני“ וממוקמים לרוב בשולי חנויות הספרים. ’החלקיקים האלמנטריים‘ ו‘אפשרות של אי‘ של מישל וולבק, למשל, כוללים שניהם דיון בפריצות דרך בתחום ההנדסה הגנטית, כאשר חלקים נרחבים של ’אפשרות של אי‘ מתרחשים בעתיד רחוק ופוסט־אפוקליפטי. במדפים המסומנים האלו לא תמצאו גם את זוכת פרס נובל דוריס לסינג או את רומן המופת של דיוויד פוסטר וואלאס ’Infinite Jest‘,המתרחש בעתיד הקרוב באמריקה היפר־קפיטליסטית עד כדי כך ששמות השנים הוחלפו לשמות של תאגידים הנותנים חסות לזמן עצמו. גם לא את וויליאם בורוז, מייקל שייבון, ג‘ונתן לת‘ם, קורט וונגוט או מרגרט אטווד, את ’הדרך‘ של קורמאק מקארתי או את ’המזימה נגד אמריקה‘ של פיליפ רות. אפשר למלא עמודים שלמים בדוגמאות נוספות.
אמנם הכתבה הזו עוסקת במדע בדיוני, אבל לפחות את סוגיית המעמד מול המיינסטרים אפשר להחיל, במידה סבירה של התאמה, גם לשאר הז‘אנרים הספקולטיביים: פנטזיה, היסטוריה אלטרנטיבית, אימה (לפחות כזו הנשענת על יסודות על־טבעיים). אלו הם החברים המקובלים במשפחה, אבל זו רשימת מכולת שקל לפתוח וקשה לסגור. הרי ההגדרה המילונית של ’ספרות ספקולטיבית‘ מעורפלת מאוד: העולם המיוצג בספרות כזו צריך להיות עתידני, פנטסטי או על־טבעי. אם זו ההגדרה האופרטיבית שלנו, הרי שהיא מכניסה לתוך הז‘אנר הרחב עוד אינספור סופרים מוערכים שיקשו על הדיון אף יותר: מה עם מארקס? מה עם בורחס? וקפקא? כיצד הם משתלבים בתמונה? לכן, מטעמי זמן, מקום ושפיותו של הכותב: מדע בדיוני.
המשבר בספרות המדע הבדיוני מגובה בנתוני מכירות. אפשר לחפש סיבות משניות לנפילה שדווחה ב־2012, למשל, על ידי ספקית המידע על תעשיית הספרות Nielsen Bookscan, אבל אי אפשר להתכחש לעובדה שמכירות ספרי המדע הבדיוני צנחו בשנה זו ב־21 אחוז. ספרי הפנטזיה היו במצב רע אף יותר, עם צניחה של 28 אחוז. ייתכן כי הצרכנים נהנו מההשתלטות של הז‘אנר על המיינסטרים בקולנוע ובטלוויזיה והתרחקו מהספרות. סיבה אחרת, סבירה יותר, היא שהקוראים חובבי הטכנולוגיה היו גם מאמצים מוקדמים של מכשירי קריאה דיגיטליים, כמו קינדל. אבל ספק אם ענף ה־e-books צמח מספיק ב־2012 בשביל לפצות על נפילה של 21 אחוז בשוק הספרים המודפסים. נתונים משלימים מספרים, אגב, כי ספרות ז‘אנרית באופן כללי מהווה פלח שוק נרחב ב־e-books, היות וזהו ענף נוח למו“לים קטנים שיכולים להרשות לעצמם להתמקד בז‘אנרים ספציפיים, או אפילו להוצאה עצמית.
נדמה כי המעמד של המדע הבדיוני בשדה הספרות מזכיר כיום את המעמד של הרוק הכבד מול הפופ בשנות ה־70 וה־80. השפה שלו היא בוודאי לא היחידה שבנמצא וגם לא תמיד השלטת, אבל היא ללא ספק מובהקת, מוכרת ומזוהה על ידי כולם. עם זאת,הז‘אנר סובל – ונהנה – מתדמית של אנדרדוג. מחד, הוא לא תמיד נלקח ברצינות על ידי הביקורת, הודר לפרקים מפרסים וההורים לא אהבו אותו. מאידך, אותה הדרה הפכה לסמל שסביבו יכלו אוהדיולהתאסף בארשת של מביני עניין. אפילו לא היה צריך לעשות שום דבר, ממש: היה מספיק להתחכך קצת במוט של הדגל, והופ! משהו מהחתרנות נדבק לך לבגדים.
רוצים לקרוא את כתבתו המלאה של עמית קלינג? הירשמו לקבלת גליון מתנה עד הבית