fbpx

יש מחיר לאושר // הטור של יעל אפטר

0

את חודש החגים העבירו רבים מאיתנו בחיפוש אחר האושר: מי בחופשות מעבר לים ומי בארץ, הרהרנו בשנה המסתיימת וקללותיה, התפללנו לשנה הנכנסת וברכותיה.

אולי זו גם הסיבה שבגינה הוצפו חנויות הספרים בכותרים העוסקים באושר: חלקם כמדריכים פרקטיים, אחרים כמחקרים אקדמיים. אחד הנמכרים שבהם הוא ספרו של מייק וייקינג, 'ליקה – הסודות של העם המאושר ביותר בעולם'. וייקינג, הנושא במשרה המפתה "מנהל המכון לחקר האושר בקופנהגן", עובר בין אישים למדינות, בין סיפורים אנושיים למחקרים חוצי אוקיינוסים, ומתאר את המפתחות לאושר האנושי מסביב לעולם.

אחד המדדים שמיד קופצים לעינה של הקוראת הישראלית, הוא כמובן מיקומה של ישראל בטבלה. בחמש השנים האחרונות, עד 2017, ישראל נעה סביב המקום העשירי והמכובד, עם דירוג של 7.26 במדד, רק מעט לאחר מדינות סקנדינביה וקנדה המדורגות ראשונות (דנמרק ראשונה עם 7.57).

השאלה על ציון האושר של הישראלים, נושא אהוב לגאווה ובה במידה להשתאות, מעלה בזיכרון את הבדיחה הוותיקה על הציון היחיד הטוב, בזמרה. אבל אם נתעלם לרגע מהפליאה ומהשאלה – ממה יש לנו להיות מאושרים כל כך? – ונעבור למפתחות לאושר, כפי שמונה אותם וייקינג, נגלה דווקא סיבות לדאגה.

כי וייקינג מציין בספרו קריטריונים רבים הקשורים לתחושת קהילתיות, אמון ואחווה בין האזרחים לבין עצמם, ובין האזרחים לבין מוסדות השלטון והמדינה. כך למשל בדנמרק, שבה אחוז המיסוי גבוה מאוד, האזרחים מביעים שביעות רצון מכך ש"המיסים שלי יעזרו למי שלא יכול – וכשאצטרך הם יעזרו גם לי", והנשאלים גם נתנו ציון גבוה לשאלה: "האם אתה סומך על חבריך שיעזרו לך בשעת צרה?".

אנו נהנים לומר כי בישראל ערבות הדדית היא ערך חשוב, אוהבים לקרוא אחד לשני "אחי", ולא נותנים מרווח בתור לכספומט. אבל האם זה באמת הופך אותנו לאחים? השנים האחרונות מאופיינות בפילוג ופיצול כשיטה לשליטה, בשיסוי כתפיסת חיים, ובריסוק החברה הישראלית לפירורי שבטים, העסוקים כל אחד בביצור מעמדו על פני השני (או מפני השני). נתינת הסימנים והקמת הגדרות בין אדם לאדם בישראל – זה שמאלן וזו תקשורת, זה בוגד וזה עוזר לאנטישמים, זה משתמט וזה פרזיט – הפגיעה הזו בלכידות איננה סתם שריטה בתחושת האחווה. היא חורטת עמוק בנפשנו את התחושה שאנו לבדנו, שאין באמת קהילה, ושבבוא היום אין לנו על מי לסמוך מלבד על עצמנו.

אף אחד לא יוצא לרחובות כדי לדרוש אושר. אבל חוסר־ודאות פוליטי, המשפיע על היכולת לתכנן תוכניות, להצמיח עסקים ואפילו סתם להרגיש ביטחון בעתיד; תחושת כוננות תמידית למלחמה לקראת המכה הבאה, פוליטית, מדינית, ביטחונית; תחושת ליבוי היצרים הפנימית, בגידת המערכות (כשאין ממשלה ואין תקציב, מקוצצות פעילויות רבות והתחושה היא שהמערכת לא עובדת למען האזרח) – כל אלה שוחקים את האמון שלנו במערכות, במדינה ובנו כקהילה. כל אלה, גם אם איננו מרגישים זאת כעת, מעלים אצלנו תחושות של שנאה או דחייה, ופוגמים בתפיסת האושר שלנו, גם אם עדיין איננו יודעים לכנות זאת בשם. הממשלה, שתקום בעגלא ובזמן קריב, שרגילה למדוד את ביצועיה דרך תקציבים ומימוש החלטות, צריכה להוסיף עוד אתגר: השפעה על מדד האושר. כי לא בידי שמיים היא.

"האושר אינו אלא זיכרון של הסבל", כתב פנחס שדה. ואם כך הוא, אולי דווקא כן נטפס במדד.

רוצים לקבל את המגזין בכל חודש עד הבית? עכשיו במבצע למנויים חדשים - גיליון ראשון במתנה.
השאירו פרטים ונחזור אליכם:

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook