fbpx

יפי הבלורית והכלום // הטור של שי גולדן

0

האם הריק האידיאולוגי של גנץ ולפיד יינגף מול ביבי?

 

בני גנץ ויאיר לפיד דומים מאוד. למעשה, הם כמעט זהים. ואם לא זהים – לכל הפחות, וריאציה על אותה תופעה. אותו סימפטום. שניהם יפים. שניהם סתומים. וכשאני אומר "סתומים", אני מתכוון לומר – סתומי פשר. מה הם רוצים? מה הם חושבים? מהי האמת שמוליכה אותם? האם הם אנשים של אמת, בכלל? יכול להיות.

 

אבל האמת, כמו גם – סתם – עמדה אמיתית, היא דבר שקל מאוד לזהות ולאתר ולפענח. עברית, אחרי הכל, אינה שפה מאוד מסובכת לפיענוח. כשאנשים מדברים, יש לדבריהם משמעות. לפעמים משמעות גלויה. לפעמים נסתרת. לפעמים צריך לקרוא בין השורות. אבל במקרה של לפיד ושל גנץ (לפיד עם דרגות רמטכ"ל) יש אולי מילים, אבל אין אמת. אין כלום. המילים אפילו לא ריקות. למילים ריקות יש כוח משל עצמן. המילים של לפיד ושל גנץ סתומות פשר. הן הכל ושום דבר. הן אפס אפסים מוחלט ואולי משהו מזוקק ומדויק שנפלא מבינתנו.

 

האפשרות הראשונה טובה יותר. היא טובה יותר מכיוון שגם לפיד וגם גנץ מושלמים בדרכם. הם מושלמים בדרך האפשרית היחידה בעת הזו – הם נמנעים מלקחת צד, מלהביע עמדה ב־א־מ־ת. הם מדברים, אבל קולם לא נשמע. קולם נשמע ומוקלט, אבל המילים שלהם לא אומרות שום דבר.

 

************

אפשר להבין אותם. אפשר גם להצדיק. העת הזו היא עת שחורצת גורלות מהר. לשבט או לחסד. מילה אחת לא במקומה והופ אתה "פשיסט", "הומופוב", "שמאלני". אין דרך לנצח את השדה הסמנטי־תרבותי־חברתי החדש. אנשים ימהרו לתייג אותך, לשייך אותך, להדביק לך. ולכן, כדאי להיזהר. כדאי להיזהר, מכיוון שישראל מחולקת. היא מחולקת לשלושה מחנות: אלה שהם ביבי, אלה שמתנגדים לביבי, ואלה שלא רוצים להתחייב לקבוצה הראשונה או השנייה. הסוקרים מכנים אותם "קולות צפים". קולות צפים הם אנשים שיצביעו לבסוף וקולם ייחשב, אבל אין להם דעה באמת. אחרי הכל, איך אפשר לגבש דעה מוצקה בתוך יער הכאוס והמראות ההפוכות שהוא התודעה הישראלית? אז מוטב להימנע מפנייה לקולות המגובשים. מצביעי ביבי או אנטי ביבי יצביעו בעד או נגד ביבי בלי קשר למילים.

 

אבל הקולות הצפים – ומספרם נע בין שליש ל־40% – הם מגבשים את דעתם שעה שהם מול הקלפי עצמו, או שעה שמשהו (נאמר: מראהו המצודד של אדם, או הדרגות שעל כתפיו) מנחם אותם לחשוב שהאופציה שאליה הם נוטים אינה הגרועה ביותר האפשרית. היא אופציה. ואופציה היא אופציה.

 

ועל מנת להיוותר אופציה, על לפיד ועל גנץ להיות שותקים. שותקים ויפים. הם יצטלמו, הם יתראיינו, הם ינאמו, הם יופיעו על שלטי חוצות, הם יהיו נוכחים – אבל גנץ ולפיד שותקים ויפים. למילים שלהם אין כל משמעות, מכיוון שאין להם רצון בעימות, באמת, אפילו לא במניפולציה. הם שומרים על ניטרליות, גם כאשר הם נחרצים. הם נמנעים מהבעת עמדה נחרצת, גם כאשר הם מנופפים בידיהם. והם יודעים למה. הם יודעים שכשליש מהציבור כאן לא יודע את נפשו. שליש מהציבור כאן מחליף את טעמיו, את עמדותיו, את אופנותיו, אחת לארבע שנים. אולי ארבעה חודשים. אולי ארבע דקות. ככה זה.

 

והציבור הזה מסיבי. והציבור הזה הפכפך – ע"ע: אבי גבאי – ומכאן שמוטב לא להתחייב, לא לומר, לא להשמיע, גם כאשר מדברים.

 

באותה הדרך שבה פיצח נתניהו משהו מאוד בסיסי בישראליות החדשה (ישנה), כך גם גנץ ויועציו ולפיד וחבורתו עלו על משהו בסיסי ועמוק וטמיר בישראליות. הישראליות – שליש ממנה, בערך, מפחד להתחייב. הוא רוצה שינוי, אבל לא יודע איזה. הוא רוצה חילופי שלטון, אבל לא באמת אכפת לו מי יהיה בשלטון. הוא מעורב, אבל אדיש. רגשי, אבל מהיר לזנוח את רגשנותו ולבקש מפלט באסקפיזם. החיים פה, אחרי הכל, הם באמת בלתי נסבלים. המציאות מורכבת מדי. מסך העשן סמיך מדי. העובדות, תמיד, מוטלות בספק (נאמר: אם אצלם תמונה של איש קופץ מבניין אל מותו, לפחות אחד יימצא לטעון שהאיש הזה עף. ככה זה).

 

אז מוטב לבחור בפתרון הקל. פתרון הביניים. ב־quick fix. זה מה שכולם מחפשים: קוויק פיקס. קוויק פיקס למצב מחורבן שמתמשך כבר הרבה יותר מדי שנים.

****************

 

עכשיו, אני לא מאמין שבעומק ליבם תומכי לפיד או גנץ (כמעט שליש מסך המנדטים, לפי הסקרים) סבורים שבכוחו של לפיד להרים טלפון לוולדימיר פוטין ולייצר מולו מאזן אימה אסטרטגי. או לחלופין, שבכוחו של גנץ לטפל בפערים הבלתי נתפסים בין השכבות הכלכליות בחברה, להידרש לסוגיית השתלבות המגזר החרדי בישראל האזרחית, או להיכנס לחדר אחד עם דונלד טראמפ ולצאת משם צלול; אבל הם תומכים בלפיד מכיוון שהוא לא ביבי ולא "שמאל" ותומכים בגנץ מכיוון שהוא (אולי) לא "שמאל" ו(אולי) לא ביבי. אין לדעת מה עובר בראשו של האיש הגבוה הזה ונעדר הכריזמה. כוחו במסתוריותו העציצית ובשתיקותיו הטפלוניות. כוחו של לפיד הוא בפרסונת הטוקבקיסט הזגזגן שאימץ, זה שמתייצב לכל קטטת פייסבוק ונוהה אחר דבר ה"מרכז" הגדול ככל האפשר. לפיד חי מהרוח הנושבת. גנץ חי מעייפותה של הרוח. כאמור: וריאציה זהה על אותו סימפטום לאומי נפשי.

 

כולנו יודעים כיצד תסתיימנה הבחירות הללו: ביבי ירכיב את הממשלה הבאה. לפיד אולי יישב בתוכה ואולי גם גנץ. אולי אף אחד משניהם. זה לא באמת משנה. נתניהו ינהל את ישראל. הוא ימשיך למשול במדינה הזאת ובתודעתה הלאומית כל עוד יחפוץ בכך. אין לו קונטרה, יריב, מישהו שיקרא עליו תיגר. העת הזו היא עת של גמדים. ובמדינת הגמדים, יש גמדים שזוכים לנתח גדול יותר מהעוגה.

 

אבל גם הנתח הזה הוא כלום ושום דבר. כמו נגיסה באוויר. כמו מילים ריקות. כמו עוגה שעשויה כולה אוויר, שהאופה שלה מתעלל בכל סועדיה. גנץ ולפיד הם אפיזודות. הם יחלפו. את מקומם יתפסו גנץ חדש ולפיד חדש. כלומר, עד שיתייצב מישהו מול נתניהו וידבר אמת. פשוט אמת. סתם אמת. אמת לא ריקה.

 

צילומים: תומר אפלבאום, 'הארץ'

 

הטור פורסם בגיליון פברואר 2019 של ליברל.
חלק קטן מהכתבות והטורים במגזין זמין ברשת.
רוצים לקבל את המגזין המודפס עם הכתבות המלאות וכל הטורים עד הבית? השאירו פרטים כאן ונחזור אליכם בהקדם

 

רוצים לקבל את המגזין בכל חודש עד הבית? עכשיו במבצע למנויים חדשים - גיליון ראשון במתנה.
השאירו פרטים ונחזור אליכם:

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook