"נתניהו הפוליטיקאי תפס שהכמיהה לאיש חזק משותפת לארבעה מרכיבים חיוניים בציבור הבוחרים שלו: הרוסים, החרדים, המתנחלים והבאסטיונרים. תן להם חזק, והם יידלקו. אבל נתניהו האיש לא שונה מהם בהרבה. גם הוא כמֵה לאיש חזק, שאיננו. בשבע שנותיו כיו"ר אופוזיציה וכראש ממשלה הוא ניפח שוב ושוב חזה, איגרף ידיים ועשה שריר מול המצלמות. היו שהתרשמו. היו שהתרשמו פחות. פוליטיקאי הופך למנהיג כאשר מתחילים לראות בו סמכות מוסרית. לזה לא הגיע נתניהו, בינתיים".
נחום ברנע, 'ידיעות אחרונות', 5.2.1999
את אסופת טוריו מ־1993, השנה שבה נבחר בנימין נתניהו לראשות הליכוד, ועד 1999, שבה סיים קדנציה ראשונה וסוערת כראש ממשלה, איגד נחום ברנע בספר שכותרתו ככותרת טור זה. הקטע למעלה מתאר היטב את דמותו של הפוליטיקאי המרתק ביותר וגם השנוי במחלוקת ביותר בתולדותינו. באותה שנת בחירות, 1999, יצא נתניהו עם הסיסמה "מנהיג חזק לעם חזק". בשמאל הזדעזעו. המילה "פשיזם" הוטחה שוב ושוב.
נתניהו אינו פשיסט, אבל הוא דמוקרט גבולי. הגלישות שלו לעבר קו הגבול המסוכן הפכו תכופות מסוף הקדנציה השלישית שלו, בואכה בחירות 2015, ועד עכשיו. מבנה אישיותו אכן מבוסס, לפני הכל, על התאווה לכוח, על האדרה עצמית, על פסאדה.
הוא הוספד פוליטית פעמים כה רבות, עד שיהיה זה לא רק חסר אחריות, אלא גם די מטופש לעשות זאת שוב. גם אם ייצא את לשכת רה"מ אחרי 12 שנה רצופות, גם אם עתידו המשפטי נראה קודר. ובכל זאת, סיכום ביניים קצר לדמותו מתבקש בעת הזו. בעיקר בעת שבה להבות לוחכות את המדינה. מדינה שהפכה שטח אש ככל שזמנו בשלטון התארך. מדורות בעדו, מדורות נגדו.
נתניהו לא ביקש להיות אבי האומה, אלא מגינהּ, כמו שהוא אוהב להגדיר את עצמו. האיש החזק בשכונה הקשוחה. הוא אדם היודע להתחשל מול אתגרים. את הקדנציה שתיאר ברנע למעלה, סיים כאדם חלש. כוחו לא עמד לו מול שותפיו הפוליטיים שתיעבו אותו, מול יריביו שזיהו את נקודות התורפה; מול התקשורת שעוד לא עברה ביזור לכדי בזאר דעות, אלא עשתה על פי רוב את עבודתה נטו ושיקפה את כשליו. כוחו לא עמד לו מול האליטות. עמן תמיד ניהל יחסים מוזרים, מאזורי הסאדו־מאזו. לעולם רצה לקעקען ולהחליפן, לעולם רצה בקרבתן ובאהבתן. תמיד שאף לשלוט בשיח, במסר, בכל דרך אפשרית. "אם ברצונך לשלוט על אומה, החל בשליטה על המוזיקה שלה", אמר אפלטון. ונתניהו הוא רמקול חסר תקדים בעוצמתו, גם בצורמנותו.
ביצור וייצור הכוח האישי, ובעיקר שיווקו, הם שהובילו אותו לשלטון הארוך יותר מכל קודמיו. פסאדת הכוח היא גם היבט עיקרי במה שמשניא אותו, וכנראה מה שיפיל אותו. חזק, במילונו, משמעותו גם חסר עכבות וחסר אמינות. הכוח הוא סוד הישרדותו, ונגע חולשתו. נתניהו אינו עניו מול שופטיו, אלא חזק מולם. אינו אמין מול שותפיו, אלא חזק לעומתם. אינו קולגיאלי לאנשי תנועתו, אלא חזק מעליהם.
בן התשע שלי הוא סקרן פוליטי גדול. מתעניין בכל סעיף בהסכמים הקואליציוניים, משנן מספרי מנדטים מבחירות עבר רחוקות. יחסית לגילו הצעיר, הוא מבין את משמעות עבודת חברי הכנסת, את תפקידי המשרדים הממשלתיים השונים, אפילו יודע לאבחן הבדלים בין אידיאות פוליטיות. דבר אחד הוא אינו מצליח להבין. זה התחדד בשאלת תם, נוסח 'בגדי המלך החדשים' של אנדרסן, כשצפינו לא מכבר בריאיון שנתן מיקי זוהר. "למה הוא משקר כל הזמן?", שאל. זה בלתי נתפס בעיניה של ברייה תמה: כיצד העובדות אומרות דבר אחד, ולשון חלקלקה, בשליחות אדם אחד, מדקלמת דף מסרים כוזב ביודעין. אותו "כוח" תורגם בידי נתניהו לכלי הגובר על האמת הפשוטה. על ההגינות. זוהי מורשת איומה של שקר, של רידוד, של קיטוב.
–
תדמית ה"חזק", דפי המסרים על ניצחונותיו הכבירים, שנשמעים כאילו הוכרזו על ידי רצים מותשים אך נחושים של אלכסנדר מוקדון, תמיד נופחו. בואו נסתכל על המישור הפשוט, המספרי. נתניהו מעולם לא ניצח ניצחון גדול וסוחף. לא ב־1996, לא ב־2009, ולא באף מערכת בחירות לאחר מכן. ב־2013 הכניס רק 20 חברי כנסת של הליכוד, באיחוד עם ישראל ביתנו. ב־2015 אמנם חולל מהפך אדיר מול הפסד שכולם צפו לו, אבל זה הביא לו קואליציה של 61 מנדטים. עשרה מתוכם של משה כחלון, שהיה עמום לאורך כל המערכה, ונתן תחושה לבוז'י הרצוג שהוא סגור דווקא איתו. כשהליכוד בראשותו הגיע לאזורי האמצע שבין 30 ל־40 מנדטים, במערכות מול כחול לבן, האחרונים הביאו מספרים דומים. וכך או כך, רוב מוחלט של המצביעים נתנו קולם למפלגות שהבטיחו לא לשבת איתו; וגם אם לא התחייבו, ביקרו אותו באופן חריף, כמו ימינה במערכה האחרונה. בשום שלב בקריירה הפוליטית שלו לא היה רוב מוחלט של יותר מ־50% מכלל הישראלים, באף סקר, שאוהד אותו, שרוצה לראותו ממשיך לשלוט. ניצחונותיו וממשלותיו נגזרו מהשיטה, מיכולותיו הפוליטיות, מחולשתה ההולכת וגדלה של המערכת סביבו. גם ה"ביביסטים", מי שנחשבים מעריציו השרופים, הם מיעוט לא גדול מבין כלל אזרחי ישראל.
נתניהו אינו יודע למכור הצלחה. קמפיין הבחירות האחרון הוכיח זאת טוב מכולם. אפילו כשהביא לראשונה הישגים גדולים באמת, בשנה כאוטית, בדמות הסכמי הנורמליזציה עם מדינות ערביות ובעיקר במבצע רכש חיסוני הקורונה, הוא הגיע עם הערכת יתר בסקרים אל מול תוצאות האמת. זאת בניגוד לכל דינמיקת "סקרים מול קלפי", שידע הליכוד בארבע מערכות הבחירות הקודמות. נתניהו אינו יודע לשחק על ה"פוזיטיב". כישוריו העיקריים הם בשיווק פחדים. אמיתיים, חצי־אמיתיים או מדומים. זה תמיד היה כך, עוד מ־1996: הסיסמה "עושים שלום בטוח" הייתה הערת שוליים, לעומת "פרס יחלק את ירושלים".
המערכות האחרונות, כולל זו שמתנהלת בעת כתיבת שורות אלה בניסיון למנוע את הקמת ממשלת בנט־לפיד, הן תוצר של קרב לחיים ולמוות. זה עניין אנושי פשוט למדי, כשמדובר באדם הנמלט מדינו. ודאי האיש החזק ביותר במדינה, שבסיוטיו ננעלים שערי הכלא מאחוריו. אין הר גבוה יותר, אין תחתית עמוקה יותר. אי אפשר להצדיק את התנהלותו מרגע שהפך חשוד בפלילים (ולא בפעם הראשונה), אך אפשר להבינה, במישור הנפשי, ביצר ההישרדותי הבסיסי. ההנחה פשוטה: נתניהו הבין מהרגע הראשון שבמהלך הדברים הצפון בעתידו, אין מנוס מהרשעה. תיקיו סבוכים, מורכבים, אך התסריט האופטימי ביותר מבחינתו הוא זיכוי מחמת הספק בתיק 2000, זיכוי מסעיף השוחד בתיק 4000, והרשעות בטוחות למדי בסעיף המרמה והפרת האמונים בתיק 1000 ובתיק 4000.
משמעות ההרשעות האלה היא כלא. לכן בחר נתניהו במאבקו תוואים שונים. הראשון והחשוב מכל הוא הישארות בתפקיד ראש הממשלה. כוחו מול שדות הקרב השונים, מהרחוב, דרך התקשורת ועד מסדרונות הפרקליטות ואפילו אולם בית המשפט, עולה לאין שיעור על מצב שבו היה ראש ממשלה לשעבר העומד מול שופטיו. זהירות היתר שנקט בעניינו היועץ המשפטי לממשלה, האיטיות שבה מתנהל תיקו מרגע שהוחלט להעמידו לדין – הן מאימת הכוח, ומחמת האיום שנתניהו מייצר יום ביומו באמצעים שונים. כראש ממשלה, הוא משוכנע שיוכל לפרוץ לעסקת טיעון כמעט בכל שלב. אם לא יהיה בתפקיד, יהיה כשמשון גזוז המחלפות. המשפט יתנהל בקצב מואץ. השופטים, שיודעים שגם אותם חקרו גורמים עלומים, יפעלו בפחות מורא. ממשלה שאינה בראשותו תמנה שופטים עליונים חדשים, שחלקם יישבו בדין בעת שיגיש ערעור. תמנה יועץ משפטי ופרקליט מדינה חדשים, ולו לא תהיה יד בדבר.
ימי נתניהו בפוליטיקה עשויים להסתיים בעתיד הלא רחוק. שונאיו הגדולים באמת אינם יריבים אידיאולוגיים, אלא דווקא שותפים בהווה ובעבר שלו. ככל שחולשתו תדיף ריחה למרחקים, יהיה לו קשה לחזור לעמדת כוח. וככל שיורחק מהכוח, יפגוש תוואי משפטי שסופו בסבירות גבוהה רע ומר. מכלול תכונותיו, השליליות ברובן, הביא אותו גם להישגיו וגם . והוא שיחרוץ את גורלו. אם בדרך נס מבחינתו יעלה שוב, כעוף החול, אל הכוח – אולי ישפר עליו אותו גורל. אך בקורלציה הפוכה ומעוותת, האומה שאותה הגדיר עצמו כמגינה, תהיה חשופה לפגיעה אנושה וממשית, מעשה ידיו.
–
- מפלגות מתות בסתר // מאת רותם דנון
- שחר של עוד יום // ישראל אחרי עידן נתניהו // מאת: יונתן שם־אור
- דרכו של בנימין נתניהו בדרך לקלקול המערכות הציבוריות בישראל // אמיר אורן