fbpx

יגאל עמיר // מנצח כבר 24 שנה

מעריציו הגלויים, ואלה הנסתרים, רק מתרבים. השנה אפילו ניסה לבחוש, דרך הטלפון הציבורי בכלא, במערכת הבחירות

0

מכל מורשתה הקומית של 'החמישייה הקאמרית', הרגע הזכור ביותר שלה אינו קומי כלל. זהו אותו מערכון מצמרר עם רמי הויברגר כיגאל עמיר, המנבא את שחרורו בשנת 2030.

"אגור בירושלים. וכשאצא לרחוב יעמדו אנשים וימחאו כפיים. וראש העיר יבוא להצטלם איתי". חיוך שטני על פניו, ממש כמו לאורך משפטו.

24 שנים חלפו מאז רצח רבין. עבור דור וחצי של ישראלים, האיש ההוא, רמטכ"ל ששת הימים, ראש הממשלה של אנטבה והשלום עם ירדן, הוא רק מונח מספרי ההיסטוריה לבגרות. שם של רחובות ובתי ספר. הם לא חוו (או היו צעירים מכדי להבין) את השבר הנורא של נובמבר 95'. לא רק את הטלטלה שעברה החברה הישראלית הצעירה יחסית בהתנסותה ברצח פוליטי.
אלא גם את השבר שבא אחרי. חצי העם שחש כמואשם ברצח; ומנגד, חצי עם אחר, שהרגיש שהלכה לו המדינה.

הסרט 'ימים נוראים' שביים ירון זילברמן לתסריט שלו ושל רון לשם, מתאר את מסעו של עמיר בדרך להקצנה ולרצח. הוא מזכיר גם לאלה שזוכרים לכאורה כל רגע מימי אוסלו המדממים, פיזית וציבורית, איך נראה באמת המסע הזה. היינו עדים לו, אבל עצמנו עיניים. אנחנו, וגם הפוליטיקאים שהפיקו רווח פוליטי ממסע ההסתה, שהפך למסע הרצח הפרטי של עמיר. את מדמנת התועבה הנרחבת שממנה שאב השראה, מפוליטיקאים ועד רבנים. כתובית הסיום מספרת את שכבר ידענו, אבל שווה להתעכב עליו. בנאום הניצחון שלו, חצי שנה אחרי האירוע המטלטל, ראש הממשלה הטרי בנימין נתניהו לא הזכיר לא את רבין ולא את הרצח. בחצי השנה שלפני, לא התעכב לרגע כדי לתהות אם יש לו חלק, ולו קטן, באווירת ההסתה. אם לא היה ראוי שלפני שיעלה למתקפה הברוטאלית והשקרית שלו נגד שמעון פרס, יעצור לרגע. יישיר מבט אל הצד שמנגד, יזדעזע באמת. לא רק מעמיר וממעשהו, אלא מהמרבץ הטחוב והמחליא שממנו נבט אותו רוצח.

יגאל עמיר מעולם לא הביע חרטה. על מה להתחרט? הוא אחראי להתנקשות הפוליטית האפקטיבית ביותר בעולם המערבי המודרני. מאז התחתן, אפילו הביא ילד, כשהוא מהתל במערכת הכליאה באופן מזעזע. מעריציו הגלויים, ואלה הנסתרים, רק מתרבים; גם אם קשה להשלים עם העובדה הזו, וזו עובדה. כוחו האידיאולוגי של עמיר, בין אם תכירו בכך ובין אם לאו, רק עולה. השנה ניסה אפילו לבחוש, דרך הטלפון הציבורי בכלא, במערכת הבחירות.

אם חשבנו שמעשהו של עמיר יטלטל את המדינה בחזרה לשפיות, הרי שהוא רק עזר (בסיוע המערכת הפוליטית, ובעיקר אדם אחד בולט בה) להעמיק את השסע בחברה. והאגף שממנו
צמח עמיר, אותו בקבוק מולוטוב שבתוכו מעורבבות דת משיחית ולאומנות מיליטנטית, רק הולך וגדל וצובר לגיטימציה מבהילה. עוד לא התרגלנו לצירוף המילים "השר בצלאל סמוטריץ'", וכבר קיבלנו את איתמר בן גביר, כאיש השלישי (!) ברמת הסיקור בבחירות האחרונות, אחרי גנץ ונתניהו.

חלקם כבר לא מתחבאים. הם רבים מכדי להתחבא. התקשורת מתמסרת להם, הפוליטיקה הופכת לביתם הטבעי, במקום להקיא אותם מתוכה. חלקם עוד מתנערים מ"קיצוניות", אבל ככל שינקוף הזמן, אולי יגלו לכם את שצופנים רגשותיהם האמיתיים. רוב הישראלים אינו מכיר את המעגלים האלה. אבל הם הולכים וגדלים, הולכים ומתחזקים.

תומכי הרב מאיר כהנא, מעריצי הרוצח ברוך גולדשטיין, חסידיהם השוטים של רבנים המבקשים לקעקע את חוקי המדינה, לא רק למען דין תורה – אלא בכמיהה לפרשנות האלימה והמחרידה ביותר לאותה תורה. התורה שבשמה תבענו את הארץ הזו וחשבנו שנוכל לכונן בה, בסוף, את חזון ישעיהו ("לא ישא גוי אל גוי חרב"), ולא את חזון יואל ("קדשו מלחמה"). קו ישיר מחבר בין רעימות האקדח של יגאל עמיר, לבין רעימות ההמונים שהצדיקו בלהט אך לא מכבר את ההוצאה להורג של מחבל מנוטרל בידי החייל אלאור אזריה. כדי שהמערכון שכתב עוזי וייל יתממש יש צורך בשינוי חקיקה, שכן רוצח ראש ממשלה, על פי חוק מיוחד שעבר לפני עשור וחצי, אמור לסיים את חייו בכלא. אבל עד 2030 יש מספיק זמן.

סקר אולפן שישי

רוצים לקבל את המגזין בכל חודש עד הבית? עכשיו במבצע למנויים חדשים - גיליון ראשון במתנה.
השאירו פרטים ונחזור אליכם:

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook