fbpx
Desktop Image Mobile Image

חשפן // טור מאת לילך וולך

0

בגיל 20 הלכתי לפסיכולוגית, וככה התברר לי שאין לי שום זיכרון ממשי מכל מה שקרה עד גיל עשר. לא בגלל זה הגעתי אליה, הו לא, היו לי סיבות טובות אחרות. אבל על הדרך התחוור לנו יחד שרוב החיים שלי אחורה נמצאים באיזה פרוזדור מעושן. ככה חשבתי עליו, כעל פרוזדור־מנהרה מלא עשן סמיך. עשן מתוק מחליא מהסוג שהיה יוצא ממכונות שהיו מביאים פעם למסיבות כיתה. היום אני זוכרת את המכונות ואת המסיבות האלה. ידעתי לומר לפסיכולוגית דברים על אירועים גדולים – הולדת אחותי, הנסיעה לארגנטינה, סיום בית ספר, אבל זהו בערך. וכשניסיתי להיזכר, זה היה כמו לנסות להסתכל על כף היד שלך בחלום – את יודעת שזו כף היד שלך, אבל כל מה שהופך אותה לשלך, כל הקווים והסימנים, מטושטשים, וככל שאת מנסה להתאמץ כך הם מתרחקים ממך.

מאז חזר הכל באופן כל כך בהיר שהוא בוהק מדי לפעמים. כמו הדקירה החדה הזו, כשמישהו מדליק את האור מעליכם כשהמוח שלכם עוד נימוח משינה? ככה זה חזר. בגלים של גודש בלתי נסבל. זה עדיין טוב בהרבה מהאופציה השנייה. לפעמים נדמה לי שכל מה שאני עושה בשנים האחרונות זה למפות מחדש את עצמי דרך קטעי הזיכרונות האלו, מספרת את עצמי לאחרים כדי להפוך לממשית יותר בשבילי. אני חייבת להודות שחשבתי שאני עושה עבודה טובה עם זה, שאני – איך אומרים? על זה. אני לגמרי על זה, אני אוספת את השיט שלי. עם זאת, לשיט יש מחשבות אחרות לפעמים.

למה אני מספרת הכל רק בפסקה השלישית? למה אני לא רוצה שזה יהיה מין טקסט כזה על סיפור מי־טו מי־ת'רי מי־סופר? כי זה לא בדיוק זה, לא בדיוק סיפור כזה. זה על מה שקרה כשפתאום הכה איזה מין קליד אקראי, ונשלף כל הסיפור שמגיב לקליד הזה בדיוק, שתחתיו הוא התחבא. מה שקרה זה שחברה בטוויטר שָאלה שְאלה תמימה לגמרי, על פעילויות מוצלחות למסיבות רווקות. ככה ברגיל הייתי מדפדפת הלאה, מה לי ולמסיבות רווקות. לא הייתה לי אחת, לא הייתי בהרבה, אין לי שום דבר עם הנושא. אבל היא תייגה אותי ספציפית, אולי זה מה שקרה, שהשאלה הופנתה ישירות אליי בלי יכולת להתעלם. ואז הכה הקליד. עמדתי לענות שלא הייתי באף מסיבת רווקות טובה, ועצרתי.

פתאום כאילו הדליקו אור, הכל חזר – אני במסיבת רווקות, אני יודעת של מי ויודעת איפה. אני בת 20 וקצת. המארגנות הביאו חשפן, אני מגלגלת עיניים, אבל בלב; אני לא קרובה מספיק כדי להיות ביקורתית בקול, וזו מסיבה, לילך. מה הבעיה הגדולה, בואי, תאכלי, תשחקי חבילה עוברת, תסחרי באיזה סיפור מין שאת לא נורא נבוכה ממנו, בתקווה להתחבב על בחורות זרות שתראי רק עוד פעם אחת. תמחאי כפיים לחשפן כמו כולן. פשוט תירגעי רגע, בחייאת. אני נרגעת, או שותה שוט, מה ההבדל.

"איזה חתיך!" אומרת לי בלחישה רמה החברה שלי, בגללה אני בעצם כאן. אני עונה "כן". אבל בעצם הוא קצת דוחה אותי, אין לו שיער בבית השחי ויש לו חוטיני מעור שחור. זה לא מראה טוב לאף אחד. הוא מסיים את הריקוד שלו עם עצמו, רוקד קצת עם הכלה לעתיד, מניף אותה, מסובב אותה, כובש את הפרצוף שלו במחשוף שלה. היא צוחקת בהיסטריה, אני לא יודעת לומר מה היא מרגישה לגבי כל זה. הוא מחזיר אותה סמוקה לכיסא ועובר בינינו. הוא מצביע על אחת הבנות, היא אומרת "לא, לא, לא" הוא עונה "אין לא!". אני בעולם של "אין לא". כולן מוחאות כפיים, והיא רוקדת איתו. הוא מחזיר אותה למקומה ונעמד מולי, המפשעה שלו בדיוק בגובה הפרצוף שלי, הוא מושך אותי ביד למרכז המעגל. אני אומרת לעצמי – זה לא יהרוג אותך, פשוט תזרמי, תהיי נורמלית פעם אחת. הוא מרים אותי באוויר, מושיב אותי עליו ואז מתכופף קדימה כך שאני נשכבת על השטיח. וואי וואי, איזה פדיחות. הוא מצליב את הידיים שלי על השטיח מעל לראש שלי ואוחז בהן ביד אחת. עם היד השנייה הוא מרים את החולצה שלי כך שהוא יוכל להכניס את הראש שלו מתחתיה, והוא באמת מכניס אותו. בתנועה אחת מהירה ומיומנת, על הביט של השיר שהוא בטח הפסקול הקבוע שלו, הוא מושך לי ביד הפנויה שלו את החזייה למטה ונושך אותי. הוא עשה את זה ליד כולן, אז זה בטח רגיל. לא ראו לי כלום, נכון? לא ראו לי כלום.

נגמר. הוא מחזיר אותי למקום, סמוקה. אני מסדרת את החזייה, הוא לא החזיר אותה למקום. הבנות האחרות, שאת רובן אני לא מכירה, מסתכלות עליי בכל מיני סוגים של מבטים. הרקות שלי פועמות עשרות של שאלות בשנייה – זה קרה באמת? זה היה עכשיו? איזו חזייה אני לובשת בכלל? אני מזיעה, יש לי ריח זיעה? יש לי ריח של בושם? גילחתי בבתי שחי? הוא חושב שאני מגעילה? ראו לי משהו? למה הוא בחר בי לזה? אני מיוחדת בעיניו? הוא ראה שאני נגעלת ממנו? זה היה בשביל לצחוק עליי? זה כי אני יפה? זה כי אני מכוערת?

החברה שלי שואלת אגבית "הכל סבבה?" אמרתי שכן. כן, בטח. אני נורמלית, אני קלילה, זו מסיבה. הכל סבבה. הכל סבבה לגמרי. אחר כך אני שמה לב שאני במקרה היחידה שלא לובשת שמלה בחדר. אני היחידה שאפשר היה לתפוס לה ידיים מעל לראש ולהכניס ראש מתחת לחולצה שלה. זה הכל, זה הכל. זה מרגיע אותי. זה הופך את זה ללא אישי, לא כאילו הבאתי את זה על עצמי, זה הדבר הזה שהוא עושה, איזה מין תרגיל חשפנות כזה, כמו קוסם שמושך עוזרת מהקהל לבמה. מישהי לנסר לרגע. אחר כך הוא מחבר חזרה, אז מה זה משנה.

אני זוכרת עכשיו עוד דברים מהלילה הזה, הם לא משהו מיוחד. שתיתי הרבה, ועל קיבה ריקה. כשהגעתי הביתה הקאתי לתוך האסלה, ולמחרת כאב לי הראש, איחרתי למשמרת. אני זוכרת בדיוק מה לבשתי, את החולצה, והחצאית הארוכה מצמר, את הנעליים, אפילו את החזייה. אין לי יותר אף פריט מאלו, ואני יודעת בדיוק מה הנסיבות שבהן נפטרתי מכל אחד מהם. לא אהבתי אותם יותר. אלו דברים קטנים שישבו כולם דחוסים יחד מתחת לקליד הזה, שפתאום נלחץ והוציא את כל פלט הזיכרון הזה.

אני זוכרת את כל זה עכשיו, ולא זכרתי קודם. מין באג משונה במערכת, שלא סיים להרים את הראש. אני מחליטה שלא להתערער. אני מחזיקה את חתיכת החיים המרוטה והכעורה הזו, מנערת אותה מהבושה והדרמה, ומחברת למפה של עצמי בנעץ. שיהיה.

 

    רוצים לקבל את המגזין בכל חודש עד הבית?
    השאירו פרטים ונחזור אליכם:

      LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook