למבוי הסתום שאליו נקלעה הדמוקרטיה הפרלמנטרית הישראלית בארבע השנים האחרונות אין הסבר אחד. ובכל זאת, יש גורם שלא זוכה לתשומת לב ראויה: רפורמה אלקטורלית שקודמה בציניות, אבל שיקפה קונצנזוס די רחב של "מומחים", נחקקה ב־2014 והעלתה את אחוז החסימה מ־2% ל־3.25%. לכאורה, עניין טכני שאמור היה להביא ליציבות וגם ל"משילות".
מאז חברו הרבה גשרים לרשימות שונות במים, ואחרי חמש מערכות בחירות אפשר לקבוע שלא רק שהרפורמה הזאת לא השיגה את המטרות המוצהרות של עצמה, היא אף יצרה נזקים חדשים ואולי בלתי הפיכים.
ההצדקה לאחוז חסימה מכל סוג בדרך כלל באה משני טעמים. ראשית, כניסה
לפרלמנט של יותר מדי מפלגות קטנות מקשה, כך נטען, על עבודת הפרלמנט, בייחוד בהרכבת ממשלה ולא פחות חשוב – בהעברת חקיקה ברוב. שנית, חסימת שערי הפרלמנט בפני גורמים קיצוניים היא הדרך של דמוקרטיה להגן על עצמה מבלי לפגוע בערכים הדמוקרטיים. החשש הוא שכניסה לתוך המוסדות הדמוקרטיים של גורם קיצוני שזוכה לתמיכה מזערית בחברה דמוקרטית בעצם מעניקה לו לגיטימיות שהוא יוכל למנף כדי לצבור עוד יותר כוח מתוך המערכת במטרה לחבל בה. בישראל הייתה תחושה שאחוז חסימה נמוך מדי לא משיג אף אחת משתי המטרות הללו.
החמרת הקיטוב
בזיכרון הפוליטי הישראלי, בייחוד בשמאל, הרפורמה שהעלתה את אחוז החסימה ב־2014 היא ניסיון של אביגדור ליברמן לפגוע בייצוג של ערביי ישראל; ומכיוון שהמהלך הביא דווקא להתעצמות הייצוג הערבי בכנסת, אפשר לראות את הסיפור כמהלך ציני שפגע רק במי שהגה אותו.
התפיסה הזו משעבדת ויכוח טכני וכמעט נטול אידיאולוגיה לתוך הקיטוב הפוליטי הישראלי. אומנם מי שהוביל בסופו של דבר את המהלך שהצליח להעלות את אחוז החסימה היה ליברמן, אבל הדרישה לבצע מהלך דומה באה במשך שנים ממחוזות רבים בשיח הישראלי, גם משמאל.
זהו לא הקשר היחיד בין העלאת אחוז החסימה וקיטוב פוליטי. על פניו, העלאת אחוז החסימה הייתה אמורה להקל על ראשי ממשלה להרכיב קואליציות. אבל האיחוד של מפלגות קטנות לרשימות
בינוניות מחק באחת את הגמישות המובנית של הפרלמנטריזם הישראלי: רשימה שמאחדת בתוכה כמה מפלגות קטנות לא יכולה לשמור על עמימות ולא תמיד יכולה בקלות להתפצל מבלי שחבריה ישלמו מחיר פוליטי כבד.
נכון, לא אהבנו את הציניות שבמקח הקואליציוני הישן עם כל הפשרות המכוערות. ומה קיבלנו במקום? מערכת בחירות אחרי מערכת בחירות שמכניסות לכנסת מפלגות המסונדלות לא לשבת עם גורם כזה או אחר, ואי־יכולת להגיע לרוב או לשמר אותו מעל שנה.
אימת אחוז החסימה יצרה רשימות מאוחדות שבהן האלמנט הרדיקלי מטיל וטו על ההתנהלות הפרלמנטרית. הדרך יחידה לתמרן במו"מ קואליציוני במצב כזה היא בפיצול רשימה – מה שמחזיר את אימת החסימה.
פתרון שמחפש בעיה
במאמר שפרסמתי ב־2013 פירטתי כיצד למרות הנוכחות הגדולה של אחוז החסימה בדיונים ביקורתיים על שיטת המשטר הישראלית, הוא בכלל היה לא רלוונטי בתוצאות. מי שהיה שומע את הביקורת על אודות אחוז החסימה הנמוך מדי לכאורה בישראל, היה מצפה לראות שלל מפלגות קטנות שנכנסות על קולות בודדים מעל אחוז החסימה, וכנראה גם קואליציות שתלויות במפלגה קטנה וסחטנית. במציאות, שני הדברים לא קרו.
גם מספר המפלגות היה יציב במשך עשרות שנים – 12, פחות או יותר. זהו לא מספר גבוה במיוחד בהשוואה למשטרים פרלמנטריים אחרים עם אוכלוסייה דומה לזו של מדינת ישראל (אף כי בישראל מספר חברי הפרלמנט קטן יותר).
כך, במקום לתקן את מה שנתפס כבעיית הייצוג בפרלמנט הישראלי ולהנדס שיטת בחירות שתחזק את המפלגות הגדולות, הונדסו איחודים של מפלגות לתוך רשימות שאין להן את הגמישות הנחוצה לפעילות פרלמנטרית מינימלית. יתרה מכך: בניסיון להחליש את השוליים של הפוליטיקה הדמוקרטית, הצלחנו ליצור שיטה שבה הכל דווקא מוכרע בשוליים.
כך, רפורמה שהייתה אמורה לשחרר אותנו מאי־יציבות אלקטורלית מדומיינת, הביאה עלינו אי־יציבות אלקטורלית ממשית. מפלגות שמתנדנדות סביב החסימה היו כאמור תופעה נדירה עד 2015. התופעה הזו היום היא לא רק חלק ממערכת בחירות, אלא בדיוק המקום שבו הן מוכרעות: מתוך חמש מערכות בחירות מאז שהועלה אחוז החסימה ב־2014, בארבע מהן (מלבד אחת ב־2020) כל האקשן היה סביב אחוז החסימה.
במה דברים אמורים? מאז הרפורמה של 2014, בכל מערכת בחירות תשומת הלב מופנית לשאלה מי יעבור את אחוז החסימה ומי לא. כך, למשל, המקרה של הימין החדש, שבאפריל 2019 זכתה ב־3.22% מהקולות; בסקרים לקראת בחירות 2020, מרצ, העבודה ורע"ם נמצאו שלושתן באזור אחוז החסימה ותזוזה קלה הייתה מביאה למצב שבו מעל 9% מהקולות, כולם מאותו צד פוליטי, היו יורדים לטמיון.
למעשה, הדבר שמכריע את התוצאה בבחירות מאז 2015 אינו איזה גוש זכה ביותר קולות, ולא לאן פנו מפלגות מרכז בין גושים וגם לא איזה מנהיג זכה ליותר אמון בציבור או בכנסת. מה שהכריע היה מי לא נפל בכשל קואורדינציה בחלוקת הקולות שלו סביב 3.25%, כאשר הרע מכל זו לא תוצאה של 1% (או נמוך יותר)
למפלגה כלשהי, אלא 3.24%.
כלומר, אתה רוצה להיות ראש ממשלה? אל תשכנע רבע עד שליש מהציבור להצביע עבור המפלגה שלך. אל תשקיע בשותפים טבעיים. פשוט תדאג שלפחות רשימה אחת מהמחנה הנגדי תזכה ב־3% מהקולות. גם בבחירות הנוכחיות: מה שחורץ גורלות של רוב בכנסת הוא תכסיסים ולפעמים חוסר מזל בשולי השוליים. היפוך מוחלט של כוונת הרפורמה.
איפה החסימה
אחת ממטרות אחוז חסימה, שצוינה כאן, היא להקל על רוב פרלמנטרי להתקיים ולא לתת לגיטימציה לגורמים קיצוניים אנטי־חוקתיים. אחוז חסימה של 1% ואפילו 2% השיג את המטרה עם כמה פספוסים בדרך. אחוז חסימה של 3.25% דווקא לא.
אין דוגמה טובה יותר לכך מאשר איתמר בן־גביר. הסיפור שלו בפוליטיקה הישראלית מגלם בתוכו כל כך הרבה מחלות שונות בדמוקרטיה הישראלית ב־30 השנים האחרונות ובכל זאת: ב־2%, אחוז החסימה אכן חסם אותו מהכנסת. קולות שהלכו אליו היו מבוזבזים עבור הימין, אך במספרים כל כך קטנים שהמחיר של ה"בזבוז" היה קטן מהמחיר שמפלגת ימין מבוססת הייתה משלמת כדי לצרף אותו לשורותיה.
ב־3.25% התמונה כבר שונה לגמרי. פספוסים מתחת לחסימה כמו זה של מפלגת הימין החדש ב־2019 שזכתה ב־3.22% מהקולות משנים את מאזן הגושים. הימין לא יכול להרשות לעצמו לאבד כמות כזאת של קולות על כשלים בקואורדינציה. וכך מהנדסים דרך לצרף את בן־גביר, שלא היה לו סיכוי להיכנס לכנסת לפני כן, לתוך רשימה מאוחדת של מפלגות ימין קיצוני.
המהלך הזה חסך לגוש הימין עוול של קולות אבודים, ובבת אחת העניק לבן גביר לגיטימציה בפוליטיקה הישראלית, שאותה הוא סוחב איתו ללשכות שהוא מקים במוקדי עימות ולחיבוק מכלי התקשורת.
בן־גביר הוא אולי הדוגמה הבולטת של התופעה הזאת, אבל הוא לא לבד. הווטו האפקטיבי של בל"ד עם נציג בודד בכנסת על שלוש, ולפעמים ארבע, מפלגות ערביות הוא דבר שלא היה קורה ללא הרפורמה הלא מוצלחת של 2014.
אם כן, לפני שממהרים לאמץ עוד רפורמות חפוזות העומדות על הפרק, רצוי אולי להפיק קודם כמה לקחים מהניסוי הכושל של העלאת אחוז החסימה.
