בכל שנה שבה מירי רגב היא עדיין שחקנית משמעותית במגרש הפוליטי, הרי שמקומה הטבעי הוא בקטגוריה הקודמת, זו שכותרתה 'המשפיעים לרעה'. זו מהותה העיקרית. היא באה לעשות "דיסרַפְּשן". לקומם קהלים, להרתיע את מרבית הציבור, לשלהב את הליכודניקים. להשניא את עצמה על "ישראל הראשונה" ככל שרק ניתן. אבל השפעתה של מירי רגב נמדדת על פי כפתור הווליום שלה. ככל שהיא יותר רועשת, היא יותר נוכחת. וככל שהיא יותר נוכחת, כך היא מתקדמת בליכוד. הנוסחה הזו עבדה לא רע עד עכשיו. הברייה הזו אפילו ראתה עצמה, באמת ובתמים, כמועמדת עתידית לראשות הממשלה. הרי היא, בעיניה (ולא רק) התגלמות המושג "דונלד טראמפ הישראלי(ת)".
ואז בא לה אמיר אוחנה. פתאום, חבר כנסת מהשורות האחוריות, פשוט עוקף אותה בסיבוב. אחרי שהוא פילס כאלה נתיבים אפקטיביים לבלפור על חשבונה, צריך לתהות אם הגברת בכלל מתאימה לתחום המיניסטריאלי החדש שלה. בשדה הפעולה שעיקרו שלהוב הביביסטים, חנופה לבלפור וחשיפת שיניים מול האויבים (ערבים, יריבים פוליטיים, שוטרים ופרקליטים), אוחנה הגיע רחוק ממנה. מירי שלנו איבדה את הטאץ'. המשרד לביטחון פנים, שנלקח לה מתחת לאף, היה אמור להיות ההמשך הטבעי לקריירה הרועשת שלה: התנצחות כעורה עם הסקטור שעליו היא אמונה, בשם הבייס ובשם הבוס.
עכשיו היא במשרד התחבורה. מיניסטריון שהוא דווקא בונבוניירה לשרי ליכוד. עתיר עשייה, תקציבים, פרויקטים וג'ובים. מנוף השפעה על ראשי רשויות. משה קצב זינק בו אל קדמת הבמה המפלגתית לפני 30 שנה. כנ"ל ישראל כ"ץ. רגב אולי תצליח בו, אולי לפחות לא תגרום יותר מדי נזק, אבל מה שבטוח – נכון לעכשיו, היא פשוט לא באלמנט שלה.
–
