fbpx !-- Global site tag (gtag.js) - Google Analytics -->

חופים | למי באמת שייכים משאבי המדינה?

בנייה מואצת בקרבת הים, זיהום נורא, גביית תשלום באופן מפוקפק, הזנחה פושעת ועצימת עיניים ממסדית. יצאנו למסע עצוב בין חופי ישראל, שכבר מזמן לא באמת שייכים לכולנו

0

שעון הקיץ כבר כאן, הטמפרטורות עולות אט־אט – אם כי באיחור ביחס לשנים קודמות – המצילים שולפים את הציוד, ומיליוני ישראלים כבר מתכננים לפשוט על עונת הרחצה של החופים. לכאורה זהו אחד המשאבים שלכולנו כמעט מובן מאליו שהם שייכים לנו, האזרחים.

בפועל, גם אם נוח לנו לטמון את ראשנו בחול, המציאות רחוקה מאוד מהאוטופיה: יש יותר ויותר תוכניות לבנייה צמודת חוף, השתלטות של גורמים עסקיים על חופים, וגם, לא נשכח, את נחל האסי והמאבק הממושך סביבו.

"בזמן הקורונה הבנו כמה השטחים הטבעיים והפתוחים חשובים לנו, לצאת מהקופסאות שאנחנו חיים בהן ולנשום אוויר", אומרת עדי לוסטיג, יזמית ופעילה סביבתית שיזמה המאבק להצלת חוף פלמחים. "יש לנו צורך עצום בטבע ובשטחים פתוחים ואוויר נקי, וזאת הנקודה שצריכים להבין – אנחנו חייבים לשמור על המשאבים והטבע שלנו, חייבים להתחיל לפעול יחד ולא למען אינטרסים כלכליים. איכות החיים שלנו והבריאות שלנו צריכות לבוא לפני אינטרסים אחרים".

סנטימטר וחצי לאזרח

רצועת החוף בישראל נפרשת על כ־200 קילומטר. שליש ממנה נעול וסגור בפני הציבור בשל מיקומם של בסיסים צבאיים, נמלי ים, מרינות, מתקני התפלה, מתקני תשתית כמו תחנות כוח ועוד. בפועל, בממוצע נותרו סנטימטר וחצי של חוף פתוח לכל אזרח ישראלי.

״נושא חופי הים חשוב, לא רק מבחינה סביבתית אלא גם חברתית״, אומר עמית ברכה, מנכ״ל אדם טבע ודין. ״החוף הוא משאב טבע ציבורי, ולא אמור להשתייך לבעלי ההון, לאנשי נדל"ן או לרשויות מקומיות. אנחנו הצלנו את חוף פלמחים, ובמקום להפוך אותו לכפר נופש פיצו את היזם ועכשיו בודקים כמה לשלם לו״.

כיום יש יותר מ־30 תוכניות בנייה שונות המאיימות על קו החוף. חלקן תוכניות למגורים, ואחרות למלונות ולתיירות. באדם טבע ודין ביקשו לשקול את הנושא מחדש, אך שר התיירות מתנגד.

במדינות רבות בעולם, ישנו חוק שנותן תוקף לתוכנית שאושרה, כאשר בעלי התוכניות חייבים למשש אותם תוך זמן מוגבל, ובהיעדר מימוש התוכנית מבוטלת. ״בישראל זה לא קיים״, אומר ברכה, ״ואנחנו רואים את התוצאה היום, כאשר יש יותר ויותר בקשות מיזמים לממש תכניות שאושרו כבר לפני עשרות שנים״.

בין התוכניות הללו אפשר למצוא הקמת מרינות חדשות, כפרי נופש, מלונות שהם כיסוי למגורים פרטיים יוקרתיים ועוד מיזמים המתייחסים לחופים כאל משאב פרטי הנמסר למי שיש לו את האמצעים.

המשותף לכל המיזמים הללו הוא העברת היכולת ליהנות מרצועת החוף מרבים למעטים. בשנת 2004 אושר חוק שמירת הסביבה החופית, או בשמו המוכר "חוק החופים". החוק מטיל הגבלות על בנייה לאורך חופי ישראל ועל השטח הסמוך לחוף, ביבשה ובים, ומעגן את זכות הציבור למעבר חופשי בחופים. מתוקף החוק הוקמה ועדה מיוחדת לשמירה על הסביבה החופית.

״מה הבעיה עם החוק הזה?״, ממשיך ברכה, ״שהוא מסתכל רק קדימה, ולא פוגע בתוקפן של תכניות שאושרו לפני כניסתו לתוקף. כלומר, יכול לבוא יזם ולדרוש לממש תוכנית שאושרה בטרם עבר חוק החופים. ישנן כמה עשרות תכניות כאלה שטרם מומשו, ואם ימומשו יפגעו באופן קשה בחופים – שטח שמטבעו אמור לשרת את כלל הציבור״.

בימים אלה עובדים באדם טבע ודין על הצעה לתיקון חוק החופים, שתאפשר מנגנון של פיצוי וניוד זכויות בנייה עבור קבלנים ויזמים שלא יוכלו לממש את תוכניות הבנייה שאושרו בעבר, במלואן או בחלקן.

״היום יש כמה בסיסים צבאיים שכבר פונו, אבל הצבא עדיין מחזיק בחופים כנדל"ן למטרות רווח של המדינה למרות שזה שטח ציבורי״, אומר ברכה. ״שר הביטחון חייב להרפות מהחופים ולשחרר אותם לציבור".

צילום: Getty Images

יורקים לבאר

בעיה נלווית לבנייה, אך אינה נובעת רק ממנה, היא זיהום החופים בישראל – מנפט מדליפות כפי שאירע בשנה האחרונה, שפיכת זבל או פלסטיק לים ועד להזרמת מי ביוב ממפעלים מזהמים.

"אנחנו לא מבינים איך לשמור על המשאב הטבעי שלנו, לא מבינים את החשיבות בשמירה על שטחים טבעיים", אומרת לוסטיג בצער. "המצב בחופים מראה כמה אנחנו מזלזלים בהם. ישנו זיהום שמגיע מכל מיני מקורות – נחלים מזוהמים, מי קולחין, ביובים לא מטופלים. המדינה בוחרת בפתרון הקל – לא לעשות כלום".

אכן, מסע בין חופים שונים מצפון לדרום מגלה מראה מצער של לכלוך רב, זוהמה וחופים שנראים לעתים יותר כמו מזבלה. "בסופו של דבר אנחנו שותים מהים, יש לנו מתקני התפלה ששואבים מים בדיוק מהמקומות שאליהם אנחנו שופכים את הזיהום. אנחנו יורקים לבאר שאנחנו שותים ממנה. הזיהום המתמשך של בני אדם הוא חלק מתרבות הצריכה. חייבים לפעול ולפתח מודעות, לשנות את אופי הצרכנות שלנו".

עודד רהב, פעיל סביבתי שבעבר שחה מקפריסין לישראל כדי לעורר מודעות לזיהום, נשמע כמעט מודאג. "לצערי, אין נקודה אחת על כדור הארץ שאין בה פלסטיק", הוא אומר. ״מיקרו פלסטיק נמצא בכל מקום בים. הוא מגיע למכוני ההתפלה ועלול להשפיע לרעה. בכל בקבוק מים מינרלים יש חשש לזליגה של פלסטיק. בקבוק מים מינרלים שעמד בשמש ינדף כימיקלים אל תוך המים״.

סוג אחר של זיהום והרס חופים, הוא באמצעות רכבי 4 על 4. ישנו תחביב כזה של ישראלים מסוימים, שכל מי שביקר בחופים ודאי חווה אותו – שימוש בחופים לצורכי סיבובים בג׳יפים או בטרקטורונים. ״מדובר גם בזיהום אוויר, וגם בפגיעה בחוף עצמו״, אומר ברכה. ״זה פוגע בחול והורס את המערכת האקולוגית״.

מלבד הבנייה על החוף והאיום על השטח הציבורי, וכן פגיעה במרקם הטבעי, ישנו היבט נוסף: תשלום בכניסה לחופים ציבוריים. מבדיקה שערכנו, כיום עדיין יש כעשרה חופים הגובים תשלום בכניסה, אף שעל פי חוק הגדרת מקומות רחצה, אין לגבות דמי כניסה אם לא ניתנים בו רק שירותים מיוחדים.

כלומר, מותר לגבות כסף רק אם הרשות מוכיחה כי היא נותנת שירות מיוחד. בישראל כמו בישראל, הסעיף הזה מותיר פתח לשלל קומבינות שמאפשרות לעקוף את החוק. הרי מהו "שירות מיוחד"? על פניו, אפילו מדשאה או תאורה יכולות להיות מוגדרות ככאלה, והמוח הישראלי היצירתי ממציא פטנטים נוספים שיאפשרו לגבות תשלום.

האחריות על הנושא היא בידי משרד הפנים, שמקצה תקציבים כדי שחופים אלה יישארו פתוחים ללא מטרת רווח. ״מדובר בכניסה למקום טבעי ששייך לציבור״, כועס ברכה. ״יש חופים לא עירוניים שגובים את התשלום על ׳חניה׳ למרות שאין בכלל נגישות אליהם לרכב. נדרוש משרת התחבורה להבטיח תחבורה ציבורית נוחה ונגישה לחופים המוכרזים״.

ההיית או חלמתי?

עד לפני שנים אחדות הייתה הכנרת חלק ממצב הרוח הלאומי: ככל שמתקרבים לקו האדום התחתון, מפלס החרדה עולה; כשהיא עולה, מצב הרוח משתפר. מספיק חיפוש בגוגל על המילים "מפלס הכנרת", כדי לראות דיווחים נרגשים על עלייה או ירידה במפלס האגם הלאומי.

בשנים האחרונות, עם הקמת מתקני ההתפלה, קטנה התלות במי הכנרת לצורכי שתייה, אך היא עדיין משמשת לתיירות – בעיקר פנים, למרבה הצער – להשקיה ולרחצה.

אף שהמדינה קבעה כי חופי הכנרת שייכים לציבור, 15 מתוך 60 הקילומטרים של חופיה כבר הולאמו. עם זאת, המצב טוב משמעותית מאשר לפני שנים אחדות, כאשר גורמים פרטיים השתלטו על החופים ועשו בהם כבשלהם.

"יש כמה חופים שהציבור לא יכול להגיע אליהם, כמו שטח הכנסיות, או בתים פרטיים בטבריה שיושבים צמוד לים והמדינה לא מצליחה לאכוף את החוק שמחייב כניסה חופשית אליהם", אומר עידן גרינבאום, ראש המועצה האזורית עמק הירדן ויו"ר איגוד ערים כנרת.

לעומת זאת, בנהר הנכנס לכנרת ויוצא ממנה לים המלח המצב שונה משמעותית. "זו עוד דוגמא להזנחה רבת שנים", אומר גרינבאום. "נהר הירדן מתחלק לשני חלקים, חלק שפתוח לציבור והמים בו אפשריים לרחצה, שם מתמודדים עם בעיות של רעש ולכלוך מצד הציבור; וחלק שני של נהר הירדן שאסור לשחייה, אבל פתוח לציבור".

כיום ישנה תוכנית להוציא את המים המלוחים של מתקן טיהור השפכים ולהזרים לנחל רק מים נקיים, אך היא מתמהמהת. "אני מאמין שיהיה שינוי", שומר גרינבאום על אופטימיות. "המדינה חייבת להשקיע כסף כדי להוציא את המזהמים".

עודד רהב, יזם ופעיל סביבתי, קצת פחות עדין. "נהר הירדן, שחלקים בו קדושים למיליארדי נוצרים, הפך לצינור ביוב", הוא אומר בכעס. "כל מי שחי סביב לנהר, משתמש בו למטרותיו. יש כאן שילוב בין הזנחה מצד הרשות הפלסטינית בטיפול בנהר הירדן בחלקים שבשליטתה ובין הזנחה מצד מדינת ישראל.

"בישראל לא נוהגים להסתכל על המצב חמש או עשר שנים קדימה", הוא ממשיך. "צריך להבין שכלכלה, פוליטיקה, תרבות, אקלים, מזון ורווחה – הכל קשור בהכל. לא מספיק לטפל בבעיה אחת. המחלה הכי גדולה של אנושות היא אדישות, צביעות ופחד, ואנחנו לא לומדים לקח".

בדרך מהכנרת דרומה יש סכסוך אחד שעסקו בו די ועל כן לא הרחבתי בו – נחל האסי – אך חשוב להזכירו כנקודת ציון במאבק על השטחים הציבוריים. מאבק שיש בו ירידות, ולעתים גם הישגים, כמו במקרה המדובר.

צילום: Getty Images

ים המוות גוסס

החלק העצוב במיוחד מגיע בסיום המסע בין חופי ישראל, במקום הנמוך ביותר בעולם – ים המלח. שם, ייתכן מאוד שאנחנו הדור האחרון שעוד נוכל ליהנות ממנו, ונכדינו יוכלו לכל היותר לצאת למסע הרפתקאות בין בולענים.

"בכל יום מאבד ים המלח כחצי סנטימטר", אומר רהב, שעוסק בעיקר בניסיונות להציל את הים ההולך ונעלם. "אי אפשר למלא את ים המלח, אבל חייבים לעצור את הנזק. החלק הדרומי של ים המלח, שהוא בעיקר מפעלי ים המלח ומלונות – הוא שקר. ים המלח הוא החלק הצפוני".

בסיפור של ים המלח יש שתי זוויות. הראשונה היא גסיסתו, השנייה היא המשאבים שנלקחים ממנו ומי מרוויח מהם. "הערך הכלכלי שיש במלחים בים המלח משרת בראש ובראשונה את בעלי האינטרסים – מפעלי ים המלח, ובמידה מסוימת את המדינה", אומר רהב. "כאשר האזרח לא רואה כלום ממשאב שאמור להיות שייך לו – זה פסול".

בנוגע לעתיד הים, רהב מוטרד. "לא מספיק להעלות מודעות", הוא אומר. "חייבים מעשים וחייבים ליצור מודלים עסקיים, ומוכרחים לעשות את זה מהר. כל שנה שעוברת, הסיכוי לטפל בנזק הולך וקטן. כאשר עושים פשע נגד הטבע, הוא יחזיר".

לוסטיג מצטרפת. "יש תוכניות", היא אומרת. "אבל אי אפשר לחכות. אנחנו מוכרחים להתחיל לממש אותן ולפעול, לפני שיהיה מאוחר מדי".

 

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook