fbpx
Desktop Image Mobile Image

"זו טרגדיה – עבורי, עבור רוסיה ועבור העולם"

לאירינה שרבקובה ולחבריה לארגון ממוריאל הייתה שליחות: לתעד את פשעי משטרו של סטלין ולהיאבק באנטישמיות. אבל ברוסיה של פוטין הם הוגדרו כסוכנים זרים, כאויבי העם. עכשיו היא עזבה לישראל, ובראיון בלעדי מתארת את ההידרדרות ואת החרדה מהעתיד

0

אנחה עמוקה. עמוקה מאוד. ד"ר אירינה שרבקובה נאנחת לפני שהיא בוררת את מילותיה, בתשובה לשאלה אולי מובנת מאליה, לנוכח המתרחש כעת בעולם, ובעיקר במולדתה: האם היא עזבה את רוסיה לתמיד? האם היא חושבת שתשוב לראות שוב את מוסקבה, העיר שבה נולדה, גדלה וחיה עד לפני שבועיים, את רוסיה שנולדה מחדש מאפרה של ברה"מ, המולדת שלה, המדינה שעשרות שנים נאבקה על דמותה, על ערכיה?

"הגעתי לישראל מתוך הרגשה פסיכולוגית פנימית קשה מאוד, אחרי רדיפת ארגון ממוריאל, ובייחוד בעקבות הזוועה וההלם מהמלחמה נגד אוקראינה", היא אומרת. "יש לי יחסים מיוחדים עם אוקראינה ועם האנשים שם. הופעל עליי לחץ חזק מאוד מצד המשפחה לעזוב, מחשש שיאונה לי רע. בסופו של דבר הרגשתי שאין לי ברירה ונעניתי ללחץ. הבנתי שלא יניחו לי לחיות ולעבוד בחופשיות ברוסיה".

ד"ר שרבקובה היא דמות מוכרת ברוסיה. מנהלת – כלומר ניהלה – את התוכניות החינוכיות בארגון ממוריאל, שנסגר כעת בהוראת בית המשפט הרוסי (ראו כתבה בגיליון הקודם של "ליברל") ויו"ר מרכז 'ממוריאל' למחקר, מידע והשכלת הציבור.

איך מרגישה אישה מבוגרת, יהודייה, במדינה עם היסטוריה אנטישמית – שאותה חוותה באופן אישי – כשהיא פותחת את הטלוויזיה בארצה, תחת שלטון רודני, שבה מתנגדי שלטון מוצאים את מותם בקביעות או נאסרים בשלל תירוצים. רואה את עצמה במהדורות החדשות, "כוכבת" בכתבות שבהן היא מופיעה כבוגדת, אנטי־פטריוטית. איך יוצאים מהבית לאווירה אלימה, לעבוד בארגון שנרדף כי הוא מבקש לחשוף עבר אפל?

"האם נהיה חופשיים?"

שום דבר בהיסטוריה המשפחתית של שרבקובה לא מרמז על התנגדות למשטר. אפילו להפך, כפי שמתבטא בספר "הידיים של אבי", שיצא לאור ברוסיה, ובימים אלה מתורגם לצרפתית. הסיפור הוא סיפור סובייטי. או בעצם סובייטי־יהודי.

"במשפחה שלי הנשים חזקות מהגברים", היא פותחת. "סבתא רבתא נולדה וחיה בעיר סטארודוק שבחבל גומל, היום בלארוס. דמות מיתולוגית במשפחה, המזכירה את הגיבורות בספריו של יצחק בשביס זינגר. אחרי הפוגרומים בסטארודוק בשלהי המאה ה־19, החליטה סבתא רבתא שהמשפחה צריכה להיות 'רוסית' יותר, ובעצם לבחור בהתבוללות.

"היא גידלה טבק למחייתה, הצליחה מאוד, ושלחה את כל בנותיה לגימנסיה רוסית כדי שירכשו השכלה ואת כל הבנים לאוניברסיטה – והיו לה 14 ילדים. לכן, אצל סבתא שלי, הבת של הסבתא רבתא, המסורת היהודית כבר הייתה חלשה מאוד.

"לימים מצאתי את היומן שניהלה סבתא מרים, ובגיל 17, ימים מעטים לאחר מהפכת פברואר (בשנת 1917 היו שתי מהפכות – השנייה, מהפכת אוקטובר המפורסמת, העלתה את הבולשביקים לשלטון. מהפכת פברואר ניסתה להעלות שלטון דמוקרטי־ליברלי, ניסיון שנכשל) שאלה סבתא, אז נערה צעירה ביומנה: האם בסופו של דבר נהיה (היהודים) חופשיים באמת? האם נוכל כעת ללמוד איפה שאנחנו רוצים?

"סבא שלי בא מאצולה קומוניסטית, ממשפחה ענייה. חבר בבונד, בשמאל האידיאולוגי בדעותיו. לימים היה בכיר במפלגה הקומוניסטית, הוציא לאור את העיתון הקומוניסטי הראשון בעיר גומל. לאחר מלחמת האזרחים עבר למוסקבה, והיה אפראטצ'יק בקומינטרן (האיגוד הלאומי של המפלגות הקומוניסטיות), אחראי על כל חומרי התעמולה – כתבי עת, עיתונים וכדומה.

"סבא נשלח לספרד בזמן מלחמת האזרחים, וכשחזר עבר לקווקז, שם היה קומיסר בבית הספר שבו התאמנו טייסים ספרדים בשנת 1937, שנת שיא הטיהורים. אולי העובדה שהיה רחוק הצילה אותו מהטיהורים. החלק המסורתי היהודי במשפחה כמעט נמחק, הרי מרקס כבר אמר שלפרולטריון אין לאום.

"אמי נולדה בשנת 1927, גדלה בין ילדי הקומינטרן שהוריהם נעלמו, ועד היום לא מובן לי איך התקיימו בו בזמן אמונה עיוורת בערכים קומוניסטיים לצד המציאות של הטיהורים.

"אבא בא ממשפחה פשוטה מהעיר דניפרו, כיום באוקראינה. הוא התייחס בספקנות לערכים הסובייטיים, אבל כשהיה בן 17, עם תחילת מבצע ברברוסה, הוא התגייס, נלחם בסטלינגרד, נפצע פעמים רבות, ובאוגוסט 1943 התקבלה ההחלטה לכרות את שתי ידיו שנפגעו קשות, אבל הכירורג היהודי שטיפל בו הצליח להציל אותן. אחרי המלחמה, שבה נספתה כמעט כל משפחתו, התקבל לפקולטה לפילולוגיה באוניברסיטת מוסקבה.

"הוריי התחילו להיתקל באנטישמיות ברורה ומובהקת באוניברסיטה בסוף שנות ה־40, כשהאנטישמיות של סטלין פרצה במלוא עוזה. המרצים היהודים פוטרו, אבי לא מצא עבודה. אחרי 'ליל המשוררים' ו'עלילת הרופאים' היינו משוכנעים לגמרי שכולנו, כל היהודים, נגורש לבירוביג'אן מכל רחבי ברה"מ. כילדה בשנות ה־50, גם אחרי מות סטלין נתקלתי באנטישמיות באופן קבוע – אני יהודייה, שמי יהודי באופן מובהק (שמה מהבית היה שינדל), המראה שלי יהודי. קשה מאוד לגדול באווירה כזו כשאתה נתקל באנטישמיות מדי יום בבית הספר, בחצר".

להכרית את הסטליניזם

בגיל 23 השלימה אירינה את הדוקטורט שעשתה על סאטירה פוליטית בגרמניה בתקופת ויימאר. הרי אין צורך לומר שסטיריקנים, בהגדרה, הם אויבי משטר – ודאי משטר דיקטטורי –  ובלי להיות פסיכולוגים גדולים מדי סביר להניח שההיסטוריה המשפחתית הביאה אותה לקריירה, בעצם לא קריירה – שליחות. זו שתסמן אותה ואת חבריה כאויבי העם בידי משטר פוטין. לא כמליצה – כאמירה חד־משמעית של בתי המשפט, של נשיא הפדרציה הרוסית עצמו. השליחות שלה היא מאבק בסטליניזם. יש להכרית את הסטליניזם כחלק קריטי מבניית המדינה מחדש – וחלק מרכזי בסטליניזם היה האנטישמיות, ולפיכך חובה להיאבק בשניהם.

בשנות ה־70 של המאה ה־20, שבהן עבדה בעיקר כמתרגמת, היא החלה לראיין את הניצולים מהגולאגים – מערכת מחנות הכפייה שבהם מתו יותר ממיליון בני אדם, אסירים פוליטיים ופליליים, ועשרות מיליונים נכלאו לתקופות שונות. ממש בשלהי ימי ברה"מ, בימי הפרסטרויקה והגלסנוסט של גורבצ'וב, הוקם ארגון ממוריאל למחקר ולתיעוד פשעי תקופתו של סטלין.

לכאורה הדברים ידועים. לכאורה החרטה על תקופת סטלין כבר קיימת לפחות מאז הנאום הסודי המפורסם שנשא חרושצ'וב ב־1956, שלוש שנים בלבד לאחר מותו של שמש העמים, ובו דיבר עוזרו הנאמן ושליחו לפשעים רבים נגד שלטון האימים.

איך הגיבה אז ברה"מ, שאומנם כבר לא הייתה סטליניסטית, אבל עדיין ספריו של סולז'ניצין, למשל, היו אסורים לקריאה בה? "הייתה תחושה שאנשים רבים רוצים שיהיה ארגון כזה שיעשה את עבודתו", מספרת שרבקובה. "התחושה הייתה שאנחנו חייבים להבין את ההיסטוריה, לדעת אותה, לפתוח את התיקים של הטיהורים ולגנות את סטלין ואת תקופתו. ממוריאל נוסד על גל רוח הזמן של סוף ימי ברה"מ. רבים מאוד תמכו בנו.

"בשנות ה־90 החל המצב להשתנות. ב־1991 התפרקה ברה"מ, ושנה אחר כך החלו הרפורמות הכלכליות של גאידר. עם המצוקה הגוברת, החשיבה השתנתה. 'למה להתעסק בעבר?', שאלו אותנו. 'צריך לעבוד על ההווה והעתיד'. לאנשי הממשל החדשים היה סדר עדיפויות אחר, נחשבנו משעממים, לא רלוונטיים. צריך הווה, צריך להשליט כלכלת שוק, צריך להתקדם", מסבירה שרבקובה. "כשהזהרנו שהסטליניזם לא מת, שהוא דרקון ישן העומד להתעורר, שוב לעגו לנו.

"נחשבנו לדיסידנטים ותיקים הממשיכים במאבק שאינו רלוונטי עוד, כי הביטו, אנחנו ברוסיה החדשה, הדמוקרטית, הקפיטליסטית. ואז השתנו הדברים שוב. ככל שהנשיא שהחליף את ילצין התחזק יותר ויותר, ככל שהתברר שפוטין חוזר לערכים של פעם, חלחלה שוב הבנה בדבר חשיבותו של ממוריאל".

מצד אחד פוטין חנך אנדרטה לקורבנות סטלין, מצד שני סטלין הוא המודל שלו. מדוע בעצם? למה לא, למשל, פיוטר הגדול, או יקטרינה הגדולה, הצארים ששלטו מעיר הולדתו של פוטין והרחיבו את גבולותיה של רוסיה?

"כי סטלין מסמל מדינה גדולה, חזקה וחשובה. והדוקטרינה הייתה ‒ לפחות בהיסטוריה הרוסית הסובייטית ‒ שמדינה גדולה וחזקה מחייבת דיקטטורה. מדוע לא פיוטר או יקטרינה? כי הם היו מערביים, העריצו את המערב, רצו שרוסיה תהיה אירופית יותר. פיוטר הגדול הרי ייסד את סנט פטרבורג כחלון אל המערב ויקטרינה היא נסיכה גרמנייה שהמשיכה את ההתמערבות של רוסיה. פוטין מעדיף את החזרה לדוקטרינה הסובייטית האימפריאלית – ואותה מסמל סטלין, עם הניצחון במלחמת העולם השנייה והקמת הגוש הסובייטי במזרח אירופה".

ניקיטה חרושצ׳וב. קרדיט צילום: Getty Images

מה מניע את פוטין?

האם אנו חוזרים לימי סטלין? האם כעת רוסיה רודנית יותר מאשר ימי ברז'נייב, למשל? "היא שונה", אומרת שרבקובה. "יש קושי להשוות בין התקופות. מה גם שלפוטין אין אידיאולוגיה סדורה כפי שיש בכל שלטון טוטליטרי".

באופן אישי אני לא בטוח. לדעתי פוטין, ודאי לתפיסתו, הוא פטריוט. האידיאולוגיה שלו רוסית ולא סובייטית. הוא אינו קומוניסט, והוא רוצה רוסיה המבוססת על הערכים הישנים – לאומיות, הכנסייה הרוסית, התרבות הרוסית העממית וכמובן רוסיה כמעצמת־על, המתנגדת לערכים המערביים הליברליים.

אבל בסופו של דבר, למה? מה מריץ את פוטין? מדוע אדם שסביר מאוד להניח שיקבל את רובם המוחלט של הקולות בבחירות חופשיות מדכא את האופוזיציה ומרסק, פיזית, את עצמותיהם של כמה אלפי מפגינים? מדוע להכריז על ארגון ממוריאל הבינלאומי ‒ ארגון של חברה אזרחית העוסק בתיעוד רציחות ופשעים נגד האנושות ברוסיה אבל גם במקומות אחרים ‒ כסוכן זר ואז לסגור אותו? הרי ממוריאל חוקר את פשעיו של סטלין ולא את אלו של פוטין. למה לשפוט כעת את אלכסיי נבלני האופוזיציוני לתשע שנים נוספות בכלא, כשברור שלא ייצא משם לעולם?

"זו השאלה הנצחית של דיקטטורה", אומרת שרבקובה. "למה סטלין טיהר את כל ההנהגה בשנות ה־30? העם תומך בפוטין, לתחושתו, אבל יש רוע. יש רעל שיכול לפגוע בעם, ומקור הרעל, מקור הרוע, הוא המערב, דרך ארגונים בינלאומיים. אדם שגדל בקג"ב בזמן המלחמה הקרה חושב רק בקטגוריות האלה. לכן ממוריאל בעיניו הוא חלק מאידיאולוגיה אנטי־שלטונית, גיס חמישי.

"הוא אמר זאת במפורש. עם הפלישה לאוקראינה הוא הקצין את הרטוריקה, והיא נהפכה אלימה יותר ויותר. התובע במשפט של ממוריאל ‒ שבו הורה בית המשפט על פירוק ארגון ממוריאל הבינלאומי (הרוסי עדיין לא פורק – א"נ) ‒ אמר ישירות: אתם יוצרים דימוי של המדינה הסובייטית כמדינת טרור, זה שקר ולכן אתם אויבים. אנטי־פטריוטים.

"מבחינות מסוימות גרוע כעת יותר מאשר בתקופתו של ברז'נייב, שבה אפילו שמרו על פורמליות. יש פרוטוקולים של דיונים, של ויכוחים אמיתיים ומתועדים, למשל בנושא הפלישה לאפגניסטן. עכשיו יש רק הצגה. אין דבר הדומה לדיון אמיתי. אדם אחד בלבד מקבל החלטה – וכולם סביבו מהנהנים".

וכשחשבת על נבלני ועל יורי דמטרייב – חוקר פשעי הגולאג שנשפט למאסר על האשמות מפוברקות – האם חששת לחייך? הרי יש מספיק אנשים שתוארו כאויבי המשטר, או כאויבי פוטין, ומצאו עצמם בגלות בכלא או בקבר.

"לאחר שפוטין הגיע לשלטון היה ברור לאנשים כמוני שהמדינה מתפתחת לכיוון לא נכון. לקח זמן, זה היה תהליך הדרגתי, והאמת היא שאף אחד לא היה יכול לדמיין לעצמו שנגיע לתקופה הנוכחית. כשעבר חוק הסוכנים הזרים בשנת 2012, המצב החל להיות גרוע. ארבע שנים לאחר מכן הוכרז ארגון ממוריאל הבינלאומי כסוכן זר והחלו תוכניות טלוויזיה נגדנו, תויגנו כאויבים מבית, משרדינו ואנשינו הותקפו. לא חששתי כי אני היסטוריונית, לא פוליטיקאית או עיתונאית. גם הדחקתי, הייתי שקועה בעבודה, בניסיון לתקן את המדינה.

"כמובן, כשהראו אותי בפריים טיים בטלוויזיה כבוגדת, כמי שמקבלת כספים זרים כדי להשחיר את פני המדינה, זה היה איום. והפגנתי נגד המשטר. אם הייתי צעירה ב־20 שנה הייתי יוצאת לרחובות גם כעת, כמו שעשיתי בעבר. עכשיו, באווירה הנוכחית, כשמפגינים סופגים מכות רצח, זה שונה. כיום בבתי הכלא מענים אנשים – דבר שלא היה אפילו בימי ברז'נייב. בעלי (אלכסנדר שרבקוב, פיזיקאי גרעין לשעבר שהיה לעיתונאי בעיתונים ליברליים שנסגרו בינתיים) הפגין גם עתה. אני המשכתי לעבוד עד הרגע האחרון".

אורן נהרי ואירינה שרבקובה. צילום: ורד אריאל נהרי

"אנחנו בקטסטרופה"

חששה הגדול של שרבקובה הוא לארכיון של ממוריאל, לסיפוריהם של מאות אלפי קורבנות הגולאג, המתועדים במיליוני מסמכים, כשכעת השלטון מנסה שוב להשכיח את הפרק האפל. מותר לדבר רק על הניצחון במלחמת העולם השנייה – אסור להזכיר את הסכם ריבנטרופ־מולוטוב, למשל. מותר שוב לדבר על גדולתו של סטלין ועל הישגיו, אולם אין לדבר על פשעיו.

הארכיון נמצא ברוסיה, שם מקומו. הוא חלק מההיסטוריה של רוסיה, אבל שם הוא גם נתון לסכנה שיוחרם וייעלם. יש עוד כמה אנשים אמיצים העובדים עליו, עובדים בממוריאל. צריך לתמוך בהם ולחזק אותם, אבל מובן שכל חיזוק מבחוץ רק יעצים את הפרנויה ואת הדימוי שלהם כסוכנים זרים.

כעת שרבקובה עזבה את ארצה. לא לבד, יש עכשיו גל של עשרות אלפי רוסים שעוזבים. ההקצנה של הצעדים וההתבטאויות מצד פוטין ואנשיו, המלחמה נגד אוקראינה, כל אלו הביאו להבנה של רבים שזו כבר לא ארצם. זה כמובן לא חדש. אחרי כל גל של אלימות, מהגלים הרבים מאוד בהיסטוריה הטרגית של רוסיה, היה זרם של מהגרים. אחותה של שרבקובה חיה בישראל, בת אחת שלה בברלין, אחרת בניו יורק. סיפור יהודי עתיק יומין של לקיחת מקל הנדודים ומעבר למקום אחר, שבתקווה יהיה טוב יותר.

"אני לא אופטימית", אומרת שרבקובה לקראת סיום הראיון. "לא בעניין הגורל האישי שלי, אלא בנוגע לגורלם של רוסיה ושל העולם. אתה שואל מה יקרה אחרי תקופת פוטין? בוא נעבור ראשית את תקופת פוטין. כעת אנחנו בקטסטרופה ערכית, פוליטית ומדינית של רוסיה. התסריטים להמשך יכולים להיות גרועים מאוד. גם בעבר, הדרך לרפורמות דמוקרטיות בשנות ה־70 עד ה־90 הייתה מורכבת ולא קלה. מתנגדי הדיקטטורה שילמו מחיר אישי כבד. גם עכשיו, המחיר שרוסיה תשלם אם תרצה לחזור לדמוקרטיה יהיה יקר מאוד, והמחיר על הנצחת הדיקטטורה יקר עוד יותר".

מדוע הדרך הרוסית היא כזאת? מדוע רוסיה לא הצליחה מעולם לפתח ולו מוסדות פרוטו־דמוקרטיים? למה הכישלונות, האלימות, השליטים הברוטליים חוזרים שוב ושוב?

"התשובה ארוכה מאוד. בסופו של דבר מדובר באופי לאומי שעוצב בידי המרחבים הגדולים של רוסיה. ההיסטוריה של הקולוניזציה הפנימית, ההתפשטות האימפריאלית, שיחקה תפקיד מפתח. כשבאו שינויים, הם לא היו הדרגתיים אלא קפיצות אלימות: המהפכה הלניניסטית, למשל, שביקשה שינויים מהירים שגרמו לשברים מהירים.

"בסוף שנות ה־80 של המאה ה־20, לפני מלחמת צ'צ'ניה הראשונה, היה הסיכוי האמיתי היחיד בכל ההיסטוריה שלנו להגיע לדמוקרטיה – והוא הוחמץ. מלחמת צ'צ'ניה, הרפורמות הכלכליות שהביאו לחורבן כללי ולהתעשרות האוליגרכים מנעו זאת", מפרטת שרבקובה ומוסיפה נקודה מעניינת: אותם דברים שמנעו דמוקרטיה ברוסיה גם מנעו את תרחיש יוגוסלביה, שהיה עלול לקרות בברה"מ לשעבר, ובצורה נוראית בהרבה. בעצם מה שמתרחש כעת באוקראינה הוא תרחיש האלימות של התפרקות יוגוסלביה – רק מועצם.

"כמה תומכים יש לרעיונותיי עכשיו ברוסיה? כמה רוצים דמוקרטיה, חופש דיבור, דין וחשבון של משטר לתושבים, עשיית צדק עם העבר ועם ההווה?", מהרהרת שרבקובה, "אולי 15%. קשה לדעת. הרי אנשים לא מתבטאים בסקרי דעת קהל, רק אלה התומכים בשלטון. איננו יודעים. ורבים כמובן עוזבים את המדינה. ככל שהחופש פוחת, קשה יותר לדעת מה האנשים חושבים באמת.

"דבר נורא נוסף שקורה הוא מות התרבות. היא נעלמה. התרבות שרדה במחתרת את סטלין, אבל חשיבותה הולכת ופוחתת. התרבות הגבוהה מותקפת, בידי פוטין אבל גם בידי התרבות הפופולרית. את הפרסטרויקה עשו אנשים שקראו ספרים. הדיסידנטים הספרותיים – סולז'ניצין, מנדלשטם, פסטרנק – השפיעו. לא עוד.

"המלחמה מתארכת", אומרת האישה המרשימה מולי, שבגיל 73 ממשיכה לנהל מערכה הנראית מיום ליום אבודה יותר ויותר. "קשה מאוד להתנבא, לתת תסריט אופטימי. זו טרגדיה אישית עבורי, זו טרגדיה לרוסיה, טרגדיה לעולם. אולי הנחמה היחידה, עם כל הפסימיות, היא שאני מזכירה לעצמי שאומנם אני היסטוריונית, אבל היסטוריונים טועים לעתים קרובות".

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook