fbpx

השורשים היהודיים של גיבורי האימה הקלאסיים בתרבות

0

הדרך המהירה ביותר לגרום לאדם לחזור בתשובה היא להפחיד אותו. כשחייהם בסכנה, אנשים יפנו בתחינה לאלוהים, גם אם הם לא באמת מאמינים בו. ואם תבהילו אותם מספיק, אפילו אתאיסטים מוחלטים יפלטו איזה ”!Oh My God“. אולי זו הסיבה שסרטי אימה מלאים בסימנים נוצריים: בלכתכם בסמטאות טרנסילבניה חשוב מאוד שתיקחו אתכם כמה צלבים ומים קדושים נגד ערפדים, ואם פגשתם רוח רעה, בדרך כלל רק ציטוטים מהתנ“ך ואמונה יוקדת יוכלו לגרש אותה.

אמנם האימה ההוליוודית מושתתת בחלקה הגדול על מוטיבים נוצריים, אבל זה נובע מהעובדה הפשוטה שזהו העולם הדתי המוכר יותר לרוב הקהל המיידי שלה. אבל אם עוקבים אחר שורשיהם של המיתוסים הגדולים ביותר של סרטי האימה הבולטים והמוכרים, מגלים שהם מתחילים עמוק מתוך המסורת היהודית.

לכל השדים והרוחות בז‘אנר האימה, אם נשמעים קולות מפחידים באמצע הלילה, מה זה כבר יכול להיות אם לא שד. למושג ”שד“ יש כל כך הרבה שמעויות סותרות, מקורות ומסורות מתרבויות שונות ברחבי העולם, אבל הגרסה המוכרת ביותר היא זו הנוצרית, על פיה השדים הם משרתי השטן, שחיים בגיהינום, אבל עשויים לפעמים להגיע אל פני האדמה ולהפוך את חיי בני האדם לגיהינום בפני עצמו. הם יכולים להגיע במגוון דרכים וצורות – לפעמים על ידי זימונים ולפעמים ללא הזמנה. ”פולטרגייסט“ – כשמו של הסרט של טובי הופר מ־1982 – הן רוחות רעות בלתי נראות שכל מטרתן, כך נראה, היא להפחיד את בני האדם בכל דרך אפשרית, מהשלכת חפצים ועד בניית מיצב אמנותי מכיסאות בדיוק ברגע שאתם לא מסתכלים. שדים מזיקים אפשר לראות בסרטים כמו ”לזמן את הרוע“ (2013), המבוסס על רשמיהם של הזוג אד ולוריין וורן והוצג כ“מבוסס על סיפור אמיתי“; ”השער“ (2014), שבמרכזו מראה ארורה ומרושעת; ”אימה באמיטוויל“, סדרת סרטים שיצאה בין השנים 2013–1979 ומבוססת על ספר בעל אותו שם, ועוד רבים אחרים.

היהדות המוקדמת הייתה רדופת שדים. בתקופת התלמוד הייתה האמונה בשדים רווחת, והמסורת היהודית כללה רשימה מפורטת של שדים שונים על תכונותיהם – שבין המפורסמים שבהם ניתן למנות את אשמדאי, מלך השדים, את סמאל, הנתפס לעתים כמלאך המוות ולפעמים כאביו של קין, ואת לילית – ושל דרכי ההתמודדות נגדם. יש גרסאות שונות למקורם של השדים: מדרש האגדה השנוי במחלוקת "אלפא ביתא דבן סירא" מספר שלילית הייתה אשתו הראשונה של האדם הראשון (מה שמסביר את הסתירה בין הפסוק "זכר ונקבה ברא אותם" לפסוק שבא לאחר מכן – "לא טוב היות האדם לבדו" שבעקבותיו נבראת חוה). לשניים, על פי אותו מדרש, נולדו צאצאים רבים – השדים. לילית גורשה בעקבות נטיותיה הפמיניסטיות מדי לזמנו – היא רצתה להיות למעלה בעת קיום יחסי המין – ואדם קיבל תחליף בדמות חוה, אשתו השנייה. גם לילית לא קופחה וזכתה לזוגיות שנייה עם סמאל.

על פי חז"ל, השדים – המזיקין – נמנים עם עשרת הדברים שנבראו "בערב שבת בין השמשות" – רגע לפני סיום הבריאה, שבו נוצרו בעלי התכונות הפלאיות והנסיות, כמו המטה של משה או המן שאכלו בני ישראל במדבר. על פי ספר הליקוטים הקבלי "ילקוט ראובני", מהרגע הראשון הטילו השדים אימה: "ערב שבת בין השמשות נבראו המזיקין, פחד אדם לנפשו וצעק צעקה גדולה, כי הנה אויביך ה', רוח הקודש השיב לו, כי הנה אויביך יאבדו".

בניגוד לתפיסה הנוצרית, מקור השדים העבריים אינו בשטן, אבל שיטת הפעולה שלהם זהה: הם רודפים את בני האדם ומנסים להרע להם. אילן מעיין אשכולי, סופר, תסריטאי ומומחה למיתולוגיה יהודית, מספר: "המזיקין לפעמים משתלטים על בית נטוש, ואז, כשמישהו נכנס לגור בבית הם מתחילים להפחיד אותו על ידי שבירת זכוכיות והעפת רהיטים באוויר – בדיוק כמו ב'פולטרגייסט'. ניתן להיפטר מהם רק על ידי הבאתם לדין תורה ופסק דין שגוזר עליהם לעזוב".

יש סברות שעל פיהן רבים מהמנהגים היהודיים ששרדו עד ימינו מקורם בניסיון להרחיק שדים, המנסים למרר את חייהם של האנשים המאושרים. ולכן, על פי סברות אלו, באירוע משמח דוגמת חתונה יש ליצור אומללות מלאכותית – שבירת הכוס – על מנת שתבלבל את השדים ובכך תמנע מהם להטריד את הזוג הטרי והשמח. הרבה מנהגים ואמונות נועדו להגן על תינוקות מפני לילית, למשל המנהג שלא לתלות בגדי תינוקות מחוץ לבית (כדי שהיא לא תדע שיש תינוק באותו בית), או המנהג לא לגלח את ראשו של הילד עד גיל שלוש (כדי שלילית תטעה לחשוב כי מדובר בבת ולא בבן ותניח לו לנפשו). אמנם הרמב"ם שלל מכל וכל את קיומם של השדים והמזיקין, אבל תעשיית הקולנוע הצליחה לייצר לא מעט סרטים מפחידים באמת מתוך עולמם הרוחני של יהודי תקופת התלמוד.

איור // דניאל גולדפרב

רוצים לקרוא את כתבתו המלאה של דורון פישלר? הירשמו לקבלת גליון מתנה

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook