fbpx

השוחד של בני ציפר? // הטור של יונתן שם אור

0

בני ציפר שיחד את ביבי ושרה. וגם להפך. האיש עם הפרפר על הצוואר, שכבר דמיין באימה את ימי הפנסיה הקרבים, הצליח לשנות ברגע האחרון את כיוון ספינת חייו. מאיש רוח שמאלני נידח הפך, באבחת כתבה, לשופר של בנֵי נתניהו, לשגריר האולטימטיבי שלהם בעולם המיוחס של תרבות העילית. התגמול היה בהתאם. ארוחות משותפות, ביקור הזוג המלכותי בבית ציפר, קשר עם המשפחה החזקה בישראל. החברים מהשמאל נתקפו בפלצות, אבל זה רק שעשע. מה זה לעומת התמורה. הגולם מהמערכת ברחוב שוקן הפך לפרפר תקשורת. מאז המהפך האישי הוא הוזכר וסוקר, כך נראה, יותר מאשר בכל ימי חייו עד אז. כל הליכה לשוק היא מסע ניצחון, צ'פחות, כיבודים.

 

מישהו עשוי לפנות לבית הדין הגבוה לצדק, שיצווה על היועץ הממשלתי לנמק מדוע לא מוגש כתב אישום נגד ציפר ונתניהו בגין שוחד. מביאים לראיה את עדות החבר מהקומה ב'הארץ', גדעון לוי, שאיננו מאמין כי ציפר שינה באמת את עמדות היסוד שלו. בני כותב טובות על ראש הממשלה והרעיה, ובתמורה מקבל מהם קרבה וחסות שמתורגמת למעמד תקשורתי גבוה, אולי אף להכנסה נוספת בדרך כלשהי. שוחד, לא?

 

ומה אם אלה באמת עמדותיו החדשות? גם אז, על פי גרסת הצדק המשתוללת עכשיו בתקשורת, מדובר בשוחד. כותבים על מישהו דברים טובים, ומקבלים טובות הנאה. וגם, מדגישים רודפי הצדק, אפילו אם אין תמורה, עדיין מדובר בעבירה, כי לשם יצירת עבירת שוחד לא חייבת בכלל להיות תמורה מידית. גם שלח לחמך הוא שוחד שמביא אותך למעשיהו. לפי היגיון זה, אסור לכתוב שום דבר טוב על איש.

 

עכשיו, תחליפו את השם ציפר בוואלה. זה אותו דבר. בדיוק אותו דבר. די מוזר כי התקשורת לא משתוללת בגלל ההחלטה. מה זה משנה מה חושבים על ביבי, או כמה לא סובלים את שרה. המשטרה והפרקליטות נכנסו בתקשורת באופן המוכר רק במשטרים שהיינו מעדיפים לשכוח. יש מספיק מגבלות חוקיות על חופש הפרסום והדיבור. לשון הרע, הסתה, עבירות על ביטחון המדינה, ועוד. עכשיו, נבנה רף חדש. מה כלי התקשורת מרוויח כתוצאה מהפרסום.

 

ירדתם מהפסים? גם בלי להתייחס אל התוכן השיווקי, שמנצנץ כמעט בכל עמוד עיתון או תכנית טלוויזיה. כל המקצוע בנוי על תן וקח. מקורות שמקבלים הבלטה וחיסיון, סוכנים שמבטיחים בלעדיות בתנאי שיסקרו גם את הלקוחות הפחות נוצצים שלהם, מפרסמים גדולים שנזהרים מאוד לא לתקוף אותם במדורים הכלכליים, רגולטורים קובעים שמשתדלים מאוד לא להרגיז.

 

בסדר, אומרים האמנון אברמוביצ'ים, זה לא מה הוא קיבל, זה מה הוא נתן. זה מדור תקשורת, ההתייחסות לכך אמורה להיות במקום אחר, ובכל זאת, בקצרה. אם אסור לבעל סמכות להיטיב עם מישהו, אדם, מגזר או גוף כלכלי – כל שנותר לו לעשות בתפקיד כדי לחמוק מאישומים זה להחליט אם הוא מצליף בשוט או זורק עקרבים.

 

אסור שהכתיבה, הדיווח והפרסום יימדדו בתועלת שנוצרת לכותב. זהו הסף שמולו החוק מוכרח לעצור. אם יוגש כתב אישום בגלל פרשיות 2000 ו־4000, אלה תיקי מוזס ואלוביץ', זה יהיה יום רע באופן יחסי מאוד למשפחה בבלפור. הם יוכלו להתנחם כי זה יהיה יום שחור במיוחד לתקשורת החופשית, שנואת נפשם.

 

זה יהיה היום שבו יתחיל עידן השוטר הבודק את כוונת העיתונאי. זו מכת המוות.

 

רוצים לקבל את המגזין המודפס עד הבית? לפרטים ומבצעי מנויים – השאירו פרטים כאן ונחזור אליכם בהקדם

 

צילום: מרינה וסרמן סמסון

למה השמאל כזה פראייר? // הטור של נדב איל

נדב איל / 6 באוגוסט 2019

איה נאפה ותחושת הצדק הישראלי (והכיבוש) // הטור של שי גולדן

שי גולדן / 7 באוגוסט 2019

הבגידה הגדולה // הטור של נחמה דואק

נחמה דואק / 6 באוגוסט 2019

בעיטה לחיבורים // הטור של איילת נחמיאס־ורבין

איילת נחמיאס-ורבין / 7 באוגוסט 2019

כשהמנצחים מפסידים (ולהפך) // הטור של רותם דנון

רותם דנון / 7 באוגוסט 2019
בית הדבש בסילוואן מרכז מורשת יהודי תימן צילום : אמיל סלמן

כבוד למגזר? עדיפה השפעה // טור עורך

רותם דנון / 7 באוגוסט 2019

בואו נדבר על הבנייה הפלסטינית בשטחי C // הטור של גרשון הכהן

גרשון הכהן / 12 באוגוסט 2019