fbpx

הקורונה כתרופה | פרופ' יניב רוזנאי

0

מגפת הקורונה תפסה מדינות רבות בשיאו של משבר דמוקרטי | אך בניגוד לחשש כי המשבר הרפואי יחזק את המשטרים הפופוליסטיים, מייצר הנגיף גם הזדמנות משמעותית להחליש את המגפה המסוכנת ולהחזיר את הדמוקרטיה הליברלית למעמדה

כל מי שיפתח ספר של מדע המדינה מן השנים האחרונות, יזהה בקלות מילת מפתח אחת: פופוליזם – תופעה בעלת השפעות דרמטיות על דמוקרטיות ברחבי העולם, כפי שניתן לראות גם בגיליון זה, בכתבתו של אורן נהרי. בסוף שנות ה־80 ותחילת ה־90 של המאה הקודמת, חווה העולם גל דמוקרטיזציה שבא לידי ביטוי במדינות שאימצו חוקות דמוקרטיות־ליברליות, עם מגילות זכויות אדם מקיפות, בתי משפט ומהפכות חוקתיות. נדמה היה שהאנושות הגיעה לשיא האבולוציה האידיאולוגית, עם אימוץ הדמוקרטיה הליברלית כצורת המשטר המועדפת – רעיון שהובע בספרו של פרנסיס פוקויאמה 'קץ ההיסטוריה'. אך קץ ההיסטוריה לא הגיע.

דו"ח מכון המחקר 'פרידום האוס' לשנת 2021, מראה ששנת 2020 ציינה משבר חמור עבור הדמוקרטיה, וסימנה את השנה ה־15 ברציפות של שחיקת הדמוקרטיה בעולם. למעשה, אחוז המדינות המוגדרות כלא־חופשיות הוא היום הגבוה ביותר ב־15 השנים האחרונות.

העולם חווה משבר גלובלי של דמוקרטיות, המתבטא בעליית פופוליזם לאומני שבו השלטון שוחק את הסדר הדמוקרטי בתהליך הדרגתי שמביא לריקבון משמעותי במרכיבי יסוד של הדמוקרטיה: בחירות תחרותיות, חופש ביטוי והתאגדות ושלטון החוק. בשיאה, שחיקה זו עשויה להביא לשינוי יסודי וכולל בשיטת המשטר של המדינה, כולל החדרת אלמנטים סמכותניים ואנטי־דמוקרטיים, כפי שקרה בהונגריה, בפולין ובטורקיה.

הפופוליזם מבוסס על חלוקה בין "אנחנו" – העם הלאומי, ו"הם" – אלה המייצגים תפיסות עולם ליברליות ואוניברסליות. המנהיג הפופוליסט טוען שהוא בלבד מייצג נאמנה את "העם" האמיתי. היות שהעם הוא הריבון הכל־יכול, הפרויקט הפופוליסטי רואה במגבלות חוקתיות ופוליטיות על כוחו, בביקורת שיפוטית, בשומרי סף ובמערכות איזון ובלימה, מנגנונים אנטי־דמוקרטיים ופועל להחלשתם.

בעוד השליט הפופוליסט טוען שהוא מייצג את העם, העם לא מדבר בקול אחד. לכן מסתמך הפופוליסט על כלל הכרעת הרוב – המנצח לוקח הכל. הרוב מייצג את העם הריבון הכל־יכול, ולפיכך הרוב – ויהיה דחוק או זמני – הוא כל־יכול ומגבלות על כוחו אינן לגיטימיות.

בניגוד לתפיסה הדמוקרטית, המבוססת על שוק דעות חופשי והכרעה דמוקרטית בין מגוון עמדות, הפופוליסט הוא אנטי־פלורליסט. הוא מבקש לדבר בשם האומה בכללותה, כאילו העם מדבר בקול אחד – Vox Populi.

לשם כך עליו לפתור את הסתירה בין טענה זו ובין נוכחות אלה שאינם מזדהים עם הפרוגרמה הפופוליסטית. הפתרון פשוט: עמדות הנוגדות את תפיסת עולמו אינן לגיטימיות. מי שאינו שותף לתפיסותיו הוא במקרה הטוב "אליטיסט" המנותק מהעם ובמקרה הרע "בוגד" או "אויב" שיש להדירו מהקהילה הפוליטית.

המטרה האולטימטיבית של השלטון הפופוליסטי היא להנציח את השלטון הקיים ולהקשות את האפשרות להחלפתו. לכן, בעוד השליט הפופוליסט מדבר על דמוקרטיה פורמלית או דמוקרטיה לא־ליברלית, האמת היא שגם דמוקרטיה במובן הצר של בחירות הוגנות ותחרותיות לא חשובה לו, ולכן השלטון מנסה גם לעשות מניפולציה לכללי הבחירות כדי לפגוע באלטרנטיבה לשלטונו.

בעיה מרכזית עבור הפופוליסט היא המוסדות העצמאיים שביכולתם להגבילו, ובראשם בתי המשפט. לכן, אחד הדברים הראשונים שהשלטון הפופוליסטי עושה הוא לאיים, להגביל ובסופו של דבר להשתלט על בית המשפט. כשבתי המשפט מוחלשים ואינם עצמאיים, הרבה יותר קל להחליש את המוסדות הדמוקרטיים האחרים.

הבעיה המרכזית היא שקשה מאוד לזהות שחיקה דמוקרטית. בניגוד לעבר, התמוטטות דמוקרטית אינה מתרחשת כיום על ידי שבר מיידי – כגון השהיית החוקה או הפיכה כוחנית – אלא על ידי ממשלות נבחרות המנצלות לרעה את המוסדות הדמוקרטיים, כדי להחליש את המוסדות והערכים הדמוקרטיים עצמם.

האלמנט המרכזי הוא ההדרגתיות, שמורכבת מהרבה צעדים קטנים שלעיתים רחוקות מהווים התקפה חזיתית על עקרונות היסוד של הסדר הליברלי־דמוקרטי. כאשר כל אחד מהאמצעים – שחלקם אף לגיטימיים – נבחן בפני עצמו, קשה לומר שמדובר ב"הרס הדמוקרטיה". אך כאשר האמצעים נבחנים יחד באופן מצטבר, השלם גדול מסך חלקיו.

בניגוד לעבר, שבו אמצעים לא חוקיים ואף אלימים היו ננקטים כדי להפוך את הסדר החוקתי, כיום משטרים פופוליסטיים משתמשים בכלים משפטיים, חוקיים וחוקתיים כדי לקדם את מטרותיהם.

כפי שחוקרי מדע המדינה מאוניברסיטת הרווארד סטיבן לויצקי ודניאל זיבלט מתארים בספרם 'How Democracies Die' (2018), מחסלי הדמוקרטיה משתמשים כיום בכלים משפטיים, עדינים והדרגתיים כדי לחסלה. דמוקרטיות מתות בשקט ובאופן כמעט סמוי מן העין. למתבונן מבחוץ שלא שם לב לפרטים, מדינה המצויה בעיצומה של שחיקה דמוקרטית נראית נורמלית לחלוטין. אחרי הכל – אין טנקים ברחובות. זו הסכנה האמיתית.

צילום Karen Ducey, Getty Images

צילום: Karen Ducey, Getty Images

הרוב הכל־יכול

עליית הפופוליזם הביאה גם להתקפה על מומחיות מדעית. הרי אחת התכונות הברורות ביותר של הפופוליזם היא התנגדות ל"אליטה ליברלית" השואבת את כוחה מהשכלתה וממעמדה המקצועי. השלטון הפופוליסטי טוען שהאליטות מחזיקות במוסדות השלטון ומקדמות את סדר יומן בעוד העם מודר ממוסדות אלה. לכן, כדי לפתור את הבעיות העומדות בפני המדינה, יש להחליש את "שלטון האליטות" ולבחור מנהיגים שיפעלו בהתאם ל"רצונו האמיתי" של העם. התנועה הפופוליסטית מתיימרת להיות ניסיון של הציבור להחזיר לעצמו את כוחו ואת סמכויותיו הנרמסות לכאורה על־ידי הבירוקרטיה והמומחים.

את ההתקפה הזו יש להבין גם על רקע התפיסה האנטי־פלורליסטית של הפופוליזם. בעוד הדמוקרטיה הפלורליסטית מכילה דעות שונות, דעות נוגדות ודעות מיעוט, לפי הפופוליזם, הציבור שהממשלה טוענת כי היא מייצגת אינו כלל האזרחים אלא רק אלו המבטאים עמדה פרטיקולרית – את זו של הרוב. מרגע שגובשה או בוטאה, עמדה זו נתפסת כעמדה קולקטיבית המשקפת את הציפייה הלגיטימית של כלל החברה ושניתנת לייצוג בידי שלטון או שליט יחיד. קול השלטון או השליט הוא קול העם. עמדות חורגות או הנתפסות כנוגדות – לרבות כאלו של מדענים או מומחים – אינן לגיטימיות שכן הן חותרות תחת התפיסה האורגנית של הציבור.

השלטון הפופוליסטי כופר ברעיון המדעי, שכן לפיו "האמת" נוצרת על ידי פרשנותו של המנהיג בדבר רצון העם. מודלים אחרים של "חקר האמת" רק מחלישים את המדינה. לא בכדי, המונח "post-truth" נבחר למילת השנה על ידי מילוני אוקספורד בשנת 2016. התעלמות מאמיתות כפי שנתפסות על ידי מוסדות מדעיים או עיתונאיים הפכה להיות בעלת חשיבות פוליטית.

הפופוליזם מעמיק את המרד במומחיות כדי לחתור תחת תחושה משותפת של אמיתות עובדתיות. אזרחי הדמוקרטיה הליברלית נכנסים לזירה הפוליטית עם אינטרסים מנוגדים, אולם משא ומתן והכרעה בין אינטרסים אלה תלויים במערכת עובדות שאנשים נורמטיביים יכולים בדרך כלל להסכים עליה. ללא בסיס משותף זה, הנמקה משותפת, שתהיה מקובלת גם על אלה שחולקים על התוצאה, הופכת לבלתי אפשרית.

לכן, חשיבה קונספירטיבית שוחקת את האמון הציבורי בשלטון או בגורמי ביקורת אחרים, וכאשר עובדות מסוננות באמצעות מחויבויות פוליטיות־מפלגתיות, יש חתירה תחת התדיינות דמוקרטית. מדע, ולמעשה כל התחומים האקדמיים שלנו, אמורים לספק את העובדות המשותפות. אף על פי שאינם חפים מטעויות, קונצנזוס של מומחים שנקבע באמצעות מוסדות עצמאיים וא־פוליטיים כמו אוניברסיטאות, וכן כתבי עת אקדמיים הפועלים על ידי ביקורת עמיתים, מייצגים את המאמץ הקולקטיבי הטוב ביותר שלנו בקביעת עובדות רלוונטיות.

מערכות הממשל בימינו הפכו למורכבות ביותר, כמו גם התלות ההדדית בחיים החברתיים, הכלכליים והפוליטיים שלנו. אך הפופוליזם לא מעריך מורכבות ודורש פשטות, שקיפות, מיידיות ואמיתות הנתפסות כמובנות מאליהן. אלו מלוות בדרך כלל בנימה אנטי־אינטלקטואלית הנותנת עדיפות ל"שכל הישר" על פני צורות מורכבות יותר של ידע ומומחיות.

לבסוף, ההתקפה על המומחיות היא חלק ממסע ההחלשה של מערכות איזון ובלימה. אחת מן הדרכים שבאמצעותן חברות דמוקרטיות מגינות על עצמן מפני משטרים פופוליסטיים המבקשים לדכא את המיעוט או את האופוזיציה, היא מערכת ממוסדת של איזונים ובלמים: אופוזיציה, שני בתי מחוקקים, עיתונות חופשית, רשות שופטת עצמאית וכיו"ב. אלו מאפשרים את תיווכן של העדפות שונות לכדי מדיניות או פעולות של הממשל.

בחברות דמוקרטיות אלו, למדע תפקיד מרכזי שכן הוא מאפשר קבלת החלטות המבוססת על ידע ומחקר ושאינה שרירותית. מומחיות מדעית תורמת למערכת האיזון והבלימה שהכרחית כל כך כדי למנוע הידרדרות למודלים אוטוריטריים של שלטון, שכן מוסדות המספקים מומחיות מדעית מגבילים את כוחם של שליטים נבחרים לטעון כי פרשנותם להוויה הטבעית והחברתית קיבלה את הסמכתו של העם ולכן היא הנכונה. הם מספקים משקל־נגד לכוח השלטוני.

צילום ג'אד דייר, הבית הלבן

צילום: ג'אד דייר, הבית הלבן

החששות שהתבדו

החשש המיידי של רבים בראשית מגפת הקורונה היה כי המשבר הרפואי העולמי רק יחזק את הפופוליזם שחי על תחושות של משבר וחוסר ביטחון. הרי בשעת חירום יש פאניקה, ובעת פאניקה אנשים עשויים לתמוך במדיניות שאינה חכמה ואינה מידתית. החשש הוא השעיית זכויות וחירויות יסוד, שכן אף פוליטיקאי לא יהסס לפני הקרבת זכויות אל מול מצבי חירום אחרים. לא זו אף זו: בזמן חירום, הרשות שכוחה מתחזק משמעותית היא הרשות המבצעת. החשש היה ששליטים פופוליסטים ינצלו לרעה את המשבר כדי להנציח את שלטונם או לכל הפחות לחזק את כוחם אל מול הרשויות האחרות באופן שייוותר גם אחרי מצב החירום.

אכן, מחקרים מראים כי בעיקר במדינות פופוליסטיות, למשל בפולין, בהונגריה ובהודו, ננקטו אמצעי חירום המהווים סיכון גבוה למוסדות ולערכים דמוקרטיים כמו השהיית הפרלמנט, הארכת מצב חירום בעבר למותר בחוקה או אמצעים המאפשרים לממשלה לשלוט באמצעות צווים. אך המציאות מציגה תמונה מורכבת יותר. במקום להעצים את המשבר, שליטים פופוליסטים שונים ניסו להמעיט בחומרת המגפה ולהאשים את התקשורת ומומחים לבריאות הציבור בניפוח לא־מידתי של ממדיה. כך למשל בתחילת התפרצותה נשיא ברזיל, ז'איר בולסונארו, כינה את מגפת הקורונה "שפעת קלה".

כבר בתחילת התפרצות המגפה נדמה היה שיש קשר ישיר בין שלטונות פופוליסטיים וניהול כושל של התמודדות עם הנגיף. בכתבה שפורסמה ביוני 2020 ב'New York Times', צוטטו מדעני מדינה שטוענים כי הקורונה יוצאת משליטה במדינות המונהגות על ידי מנהיגים פופוליסטים, ושארבע המדינות עם שיעור ההדבקה הגבוה ביותר – ארה"ב, ברזיל, בריטניה ורוסיה – נשלטות על־ידי מנהיגים פופוליסטים.

מחקרים מאוחרים יותר מבססים את הקשר הזה. מדינות עם שלטון פופוליסטי חזק הגיבו באופן חלש ואיטי יותר לקורונה מאשר ממשלות אחרות. כך למשל, קרים קאן קוולי, חוקר מדע המדינה מאוניברסיטת בוקוני שבאיטליה, הראה כיצד ביחס למדינות אחרות, פופוליסטים יישמו פחות אמצעים בריאותיים (כגון ריחוק חברתי) בחודש פברואר 2020 ופחות סגרים במארס. הוא מסביר זאת על רקע ההתנגדות לשיתוף פעולה בינלאומי ודחיית עצות של מומחים לנקוט צעדים חריפים יותר.

הבעיה של משטרים פופוליסטיים להתמודד עם המגפה אינה נעוצה רק בשלטון, אלא גם בציבור האוהד את התנועות הפופוליסטיות. מחקרים מן העת האחרונה שהתמקדו באוסטריה ובארצות הברית הראו כי קיימת קורלציה שלילית בין גישות פופוליסטיות ובין רמת האמון במוסדות פוליטיים ומדעיים.

התוצאה היא מתאם חיובי בין גישות פופוליסטיות בציבור ובין אמונות בדבר קונספירציות הקשורות בקורונה (למשל הקשר בין רשתות ה־G5 ונגיף הקורונה), מתאם המנותק מאידיאולוגיות פוליטיות של שמאל או ימין. תמיכת פופוליסטים בקונספירציות הגיונית, בהתבסס על כך שהם מתנגדים לאליטות הפוליטיות או המדעיות, לרבות מוסדות פוליטיים או בירוקרטיים ממשלתיים. חוסר האמון שעליו רכבו המנהיגים הפופוליסטים ואותו טיפחו, בא כעת לידי ביטוי בקשיי ההתמודדות עם המגפה.

מתנגדי חיסונים אמריקאים צילום Tolga Akmen, FP via Getty Images

מתנגדי חיסונים אמריקאים צילום Tolga Akmen, FP via Getty Images

כשהרצון לחיות גובר

יחד עם הסכנות לדמוקרטיה הנלוות לכל משבר, הקורונה דווקא פותחת פתח להתעוררות דמוקרטית. פתח זה בא לידי ביטוי בראש ובראשונה בחשיבותם של המדענים ושל מומחיות. המגפה העצימה את הביקוש למומחים, לא רק כיועצים למקבלי ההחלטות אלא גם עבור התקשורת והציבור. ביקוש זה הגביר באופן דרמטי את ההשפעה, הנראות והנגישות של וירולוגים, אפידמיולוגים למחלות זיהומיות ומומחים אחרים לבריאות הציבור. השלטונות כבר לא יכולים להתעלם מחשיבותם של המומחים.

בשיקול בין רמיסת מומחיות ומדענים ודחייתם כאליטות מנותקות החותרות תחת ריבונות העם, ובין הקשבה למדענים כדי לשמור על החיים, נראה שאצל רבים – ובוודאי לטווח הארוך – הרצון לחיות גובר.

כפי שכותבת ד"ר דנה בלאנדר: "אם הציבור במדינות דמוקרטיות יאמין שהמשברים הבאים יהיו כלל־עולמיים, כמו למשל אסונות טבע כתוצאה ממשבר האקלים, הוא יעדיף מנהיגים שקולים הפועלים לאור מדיניות מבוססת ראיות ולא מנהיגים פופוליסטים שפועלים באופן גחמני ואימפולסיבי. אין ספק שמשבר הקורונה מתדלק צעדים אוטוריטריים, אבל לא לאורך זמן. מדיניות המבוססת על הסתרה, הכחשה והפצת כזב לא יכולה לעמוד בפני המחלה והמוות, שהם מוחשיים יותר מכל מסר תועמלני. יכול מאוד להיות שאנו חוזים בשירת הברבור של מנהיגים פופוליסטים, שהמסרים שבעזרתם זכו עד היום לתמיכת 'העם' איבדו מכוחם" (דנה בלאנדר, "האם הקורונה תביס את הפופוליזם?", 'גלובס', 16.4.2020). בד בבד עם הגברת הנראות של מומחים, אלו הפכו כמובן למטרה מרכזית יותר בהתקפה הפופוליסטית.

יחד עם שינוי היחס למומחיות, משבר הקורונה הביא גם לטשטוש ההבחנה בין חבר ובין אויב, שעליה הפופוליזם מבוסס. הפופוליסטים יוצרים אויבים – אמיתיים או מדומיינים – בהתבסס על קבוצות שיוצרות חששות וטינה: זרים, מיעוטים, טרוריסטים. אך נגיף הקורונה הוא וירוס ולא ישות שניתן להסית נגדה. על פניו, לא ניתן לייחס אותו לקבוצה מסוימת כי הוא פועל ועובר בין בני אדם ללא הבחנה.

יחד עם הטשטוש הזה, הפופוליזם הצליח להשתמש בנגיף כעילה לשנאת זרים ולהאשמת קבוצות מיעוט כמו אסייתים, יהודים אורתודוקסים ואחרים בהפצת הנגיף. נשיא ארה"ב לשעבר דונלד טראמפ, למשל, האשים את הסינים ("Kung Flu") בהפצת הנגיף; בהודו, לאומנים הינדים האשימו במגפה את המוסלמים; ואילו בהונגריה, ראש הממשלה ויקטור אורבן האשים סטודנטים זרים בהפצת הנגיף. יש עדויות מתגברות המצביעות על כך שמגפת הקורונה עוררה רגשות נגד אסייתים ומהגרים.

הקורונה אתגרה גם את תפיסת הבינלאומיות של הפופוליזם. הפופוליזם הוא לאומי ואנטי־בינלאומיות. הרי הפופוליסטים מתנגדים לגישות אוניברסליות וקוסמופוליטיות. מוסדות וארגונים בינלאומיים ועל־לאומיים נתפסים כחותרים תחת ריבונות העם ותפיסות פרטיקולריות של "העם האמיתי" וזהותו. היציאה של בריטניה מהאיחוד האירופי (ברקזיט) היא דוגמה טובה לכך.

אכן, בתחילת המגפה נדמה היה שמאפיין זה של הפופוליזם יתחזק. המגפה הביאה להליך מהיר של התכנסות פנימית של מדינות וסגירת גבולות. ארגון הבריאות העולמי זכה לגינויים וביקורות על שכשל להתמודד עם המגפה באופן מהיר ויעיל, והאיחוד האירופי זכה לביקורות על דרך התמודדותו עם רכישת החיסונים. במיוחד כאשר מדינות התחרו ביניהן על חיסונים, העדפת אינטרסים לאומיים על פני שיתופי פעולה בינלאומיים ברורה.

עם זאת, לצד ההתכנסות הלאומית הזו חלה מגמה הפוכה של בינלאומיות, כאשר מדינות בוחנות באופן קבוע כיצד מדינות אחרות פועלות ומנסות לשחזר את הצלחותיהן ולהימנע מכישלונותיהן. התפתחה פרקטיקה חדשה של בינלאומיות השוואתית – לבד אי־אפשר להתמודד וחייבים לפעול יחד, בשיתוף פעולה, תוך התבוננות והיוועצות עם מדינות אחרות.

ההתמודדות הרפה יחסית של משטרים פופוליסטיים עם אתגרי הקורונה, הזלזול במומחים וחוסר הרצון לחזק שיתופי פעולה בינלאומיים, חשפו את חולשות הפופוליזם. חשיפה זו באה לידי ביטוי בירידה באמון במשטרים פופוליסטיים. מחקרים מן העת האחרונה מצביעים על ירידה עקיבה ומצטברת בתמיכה במנהיגים פופוליסטים לעומת מנהיגים שאינם פופוליסטים בתקופת הקורונה. כך למשל סקרים שנעשו באירופה והתמקדו בכוונות ההצבעה של הציבור במפלגות שונות, מראים ירידה עקיבה ונמשכת לאורך זמן בתמיכה הפופוליסטית במפלגות פופוליסטיות, למשל בספרד, איטליה, צרפת, גרמניה, הונגריה ופולין, בין אם מפלגות אלו הן בשלטון ובין אם באופוזיציה.

אמנם עוד מוקדם לחזות את העתיד ולהעריך אם ירידה זו תישאר לאורך זמן, אולם נתונים אלו מאירים נקודה חיובית שנלווית למשבר הבריאותי הדרמטי – אולי הוא יביא להבראת הדמוקרטיה.

מתנגדי חיסונים ישראלים צילום עופר וקנין, 'הארץ'

מתנגדי חיסונים ישראלים // צילום: עופר וקנין, 'הארץ'

סיכום

נגיף הקורונה מציג אתגר חסר תקדים בפני הדמוקרטיות הליברליות, החוות שחיקה ממילא. משבר הקורונה, כמו כל משבר, הביא במדינות רבות לחיזוק כוחן של ממשלות ולהגבלות משמעויות על חירויות הפרט. אך כפי שביקשתי להציג במאמר זה, לא יהיה זה נכון לחשוב שמשבר הקורונה דווקא יביא למותה של הדמוקרטיה ולעליית משטרים סמכותניים, שכן הוא גם הוכיח שמאפייני הליבה וההבטחות של הפופוליזם הם חלולים במידה רבה.

במילים אחרות, ייתכן שמגפת הקורונה חשפה את החולשות הבסיסיות, חוסר הכשירות וחוסר ההתאמה ארוכי הטווח של מנהיגים פופוליסטים רבים ברחבי העולם.

מגפת הקורונה מהווה הזדמנות נדירה לגלות התנגדות דמוקרטית שתדחק את הפופוליזם. למדיניות פופוליסטית המבוססת על הסתה, שקרים, הכחשה, התנגדות למדע או לאמת יש גבולות כאשר התוצאה היא אובדן חיי אלפי, מאות אלפי ואף מיליוני אנשים. בסופו של דבר, אנשים רוצים שאהוביהם ישרדו ויהיו בריאים.

* המאמר מבוסס על מחקר שנערך יחד עם ד"ר תמר הוסטובסקי־ברנדס ושעתיד להתפרסם בכתב העת 'Constitutional Studies'. יניב רוזנאי הוא פרופ' חבר בבית ספר הארי רדזינר למשפטים, אוניברסיטת רייכמן ויו"ר משותף של הסניף הישראלי של האגודה הבינלאומית למשפט ציבורי. 

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook