fbpx

הקודים של המאפיה | דמותו התקשורתית של ולדימיר פוטין | מאת גדי להב

0

מקס אוטו פון שטירליץ הוא הג'יימס בונד של ברית המועצות. מרגל, גיבור סדרת ספרים שנכתבה בשנות ה־60, שמציל לבדו את המולדת הרוסית משלל איומים – מהתל בנאצים, מונע הסכם שלום בין הגרמנים לבריטניה וארה"ב, ובעיקר מגלם את הפטריוטיזם הסובייטי האולטימטיבי: אמא רוסיה מעל הכל. הסדרה תורגמה לסדרת טלוויזיה ששודרה מאז אינספור פעמים. לקראת בחירות 2000, שבהן רץ ולדימיר פוטין לראשונה לנשיאות, ביצעו אנשי הקמפיין שלו סקרים. הרוסים, מותשים וכועסים אחרי עשור של הברדק הבוריס ילציני, נשאלו מי צריך להנהיג את המדינה, וענו בבירור: שטירליץ. פטריוט, לוחם, איש ביון מתוחכם, שמדבר מעט, עושה הרבה ויעשה סדר מסביב. מאותו רגע הוחלט לעצב את פוטין כשטירליץ בשר ודם.

אלכסנדר ליטוויננקו היה שוטר בפס"ב, אחד הארגונים שירשו את הקג"ב. הוא הפך לפרסונה נון גראטה ברוסיה אחרי שהודה פומבית ב־1998 שקיבל הוראה לרצוח את בוריס ברזובסקי, האוליגרך החזק של התקופה, בעליהם של מספר ערוצי טלוויזיה. ראש הפס"ב באותה תקופה היה אחד, ולדימיר פוטין. ב־2006 הורעל ליטוויננקו למוות בלונדון בעזרת חומר רדיואקטיבי, פולוניום 210.

קוראים חדי עין יוכלו לראות את ההקשר הנרטיבי שנקשר כאן בגסות בין פסקה א' לפסקה ב', שני אירועים שהופיעו בסדרה 'פוטין, סיפורו של מרגל', שעלתה השנה בערוץ 4 הבריטי. היה אפשר לבחור בדרך אחרת, פחות דרמטית, כדי לרצוח את ליטוויננקו. אבל יש בדרך הזו משהו "שטירליצי". ליטוויננקו גם היה "בוגד" (עוד נחזור לזה), והדבר הפטריוטי לעשות לבוגדים הוא להרוג אותם. אבל יותר מכך – אם בחרת בחומר רדיואקטיבי, צמצמת את מספר החשודים באחריות למעשה באופן די קיצוני. פוטין אמנם הכחיש קשר לעניין, אבל הפולוניום 210 בעצם אמר בשמו לכולם, דרך תמונתו של ליטוויננקו הגוסס ששודרה בכל ערוץ בעולם: אתם יודעים, שאני יודע, שאתם יודעים, שזה אני.

זה היה משחק מעושה: שחיטת חתול למען יראו וייראו, מסר ישיר לעולם בכלל ולשאר הסוכנים לשעבר והאוליגרכים הרוסים הגולים (בלונדון, בפרט). אלה קודים של מאפיה. ועוד נחזור גם לזה.

פוטין הוא איש חשוב, זה ברור. נשיא רוסיה, הקורא תיגר באופן מובהק על המערב. הוא נעשה הרבה יותר חשוב בארבע השנים האחרונות, אחרי שמנהיג אותו מערב שהוא מנסה לערער, לא מפסיק לשבחו ולראות בו דוגמה ומופת. אנחנו מכירים את פוטין בעיקר כמנהיג על הבמה העולמית, אבל הוא קודם כל מנהיג לאומי בארצו. ככזה, יש לו לא מעט קווי דמיון למנהיגים ימנים במערב, במיוחד בדימוי הטלוויזיוני שלו, וכיוון שהוא קדם להם – יש להניח שלפחות חלקם שאלו חלק מהטכניקות שלו.

דבר ראשון, הוא מחזיר עטרה ליושנה. מייק רוסיה גרייט אגיין. חלק גדול מהרטוריקה הפנימית הוא על הכבוד שרוחשים לרוסיה בעולם. המעורבות במזרח התיכון, כיבוש חצי האי קרים, ההתערבות בבחירות בארה"ב – את כל אלה יש לראות לא רק ברמה הגלובלית אלא גם ברמה המקומית, כפי שאנו רואים את הסכמי השלום שחתם נתניהו עם בחריין ואיחוד האמירויות. עכשיו דמיינו שורה ארוכה של אפיקים כ"ערוץ 20" שמתקשרים את החדשות האלו לרוסים.

דבר שני, הוא מייצג את העם מול האליטה הפרוגרסיבית ה"לא פטריוטית". תמונותיו המפורסמות – רוכב על סוס ללא חולצה, דג עם חכה בנהר הקפוא – הן חלק מקמפיין מתוכנן היטב שנועד להציגו כרוסי מחוספס, גבר־גבר, "אחד העם". המקבילה של תמונת החכה היא ביבי עושה מנגל, או טראמפ אוכל מקדונלד'ס. זה אמנם נשמע מופרך כשמדובר במיליארדר, כנראה האיש העשיר בעולם אחרי שהפך את הנכסים הלאומיים של רוסיה לקופת המזומנים שלו, אבל נקודת הפתיחה שלו הייתה טובה בהרבה משל בולסונרו, טראמפ או נתניהו. בניגוד לאחרונים, פוטין גדל בעוני, הוא באמת החל כרוסי ממוצע. "אני לעולם לא ניתקתי את הקשר עם העם", אמר באחד הראיונות – וכיוון בניגוד לאליטה המדומיינת.

דבר שלישי, גם הוא מבין היטב את כוחה של הטלוויזיה ואת הצורך הברור לשלוט בנרטיב. או במילים אחרות: הון־שלטון־עיתון. פוטין נכנס בכל האוליגרכים שצמחו ברוסיה בתקופת ילצין. אבל הוא לא עשה זאת כדי לטהר את רוסיה משחיתות, אלא כדי להיות האוליגרך החזק מכולם. הוא השתלט גם על הנכסים וגם על ערוצי התקשורת. תמונותיו בקרמלין, עם החדרים המפוארים והטקסיות הגרנדיוזית, גם הם מתוכננים: כך נראה קיסר. אם אתם רואים קווי דמיון בינו לבין כמה מנהיגים במערב, זכרו מי עשה את זה קודם.

דבר רביעי, גם הוא משתמש ברטוריקת "בוגדים" מול פטריוטים, וגם עבורו ההגדרה לבגידה היא בעיקר ברמה האישית – אנשים שבגדו בו. פשעו של ברזובסקי, שמיד נחזור אליו, היה שאחרי שתמך בפוטין כמחליפו של ילצין, העז להעביר עליו ביקורת. ודבר חמישי, גם הוא חושב ש"אין עוד מלבדו": רק הוא יכול להנהיג את רוסיה, בלעדיו המדינה הולכת קאפוט. ולכן כל דבר שנעשה כדי לגרום לכך לקרות – כשר.

אבל, יש גם הבדל גדול בין ולדימיר ולדימירוביץ' פוטין לכמעט כל מנהיג מערבי שתחשבו עליו בהקשר הזה. כמו שאומרים בטוויטר, "זה לא אותו דבר". פוטין לא קרא לתקשורת שביקרה אותו "פייק ניוז". הוא הלאים אותה. ערוציו של ברזובסקי נלקחו ממנו בן־לילה והוא הוגלה ללונדון ללא יכולת לדרוך שוב על אדמת רוסיה, עד שהתאבד (או נרצח) ב־2013. כשפוטין לא אוהב עיתונאים, הוא לא מסרב לענות לשאלותיהם במסיבת עיתונאים או נותן לבנותיו לצווח בטוויטר שהם צריכים להיכנס לכלא. איכשהו, הם "מוצאים את מותם". אנה פוליטקובסקיה, שחשפה פשעי מלחמה של רוסיה בצ'צ'ניה, נורתה למוות ב־7 באוקטובר, יום הולדתו של פוטין. מן צירוף מקרים שכזה.

פוטין לא מכנה את מנהיגי האופוזיציה בכינויי גנאי מעליבים או טוען שהם לא יציבים נפשית. גם הם "מוצאים את מותם", כמו בוריס נמצוב, מנהיג האופוזיציה הרציני האחרון, שנורה למוות באמצע הרחוב במוסקבה ב־2015, מטר מהקרמלין. והוא גם לא מערער את האמון בבחירות, כמו לטעון שההצבעה באמצעות הדואר מזויפת – הוא פשוט מזייף אותן.

יש אנשים בארה"ב, בברזיל, בהונגריה ובישראל שחרדים לשלטון החוק. ברוסיה החרדה הזו פשוט מיותרת. והפער הזה בין ביביזם או טראמפיזם לפוטיניזם – פער קריטי, משמעותי – משתקף גם בדמותו הטלוויזיונית של פוטין, במיוחד זו המשתקפת אל רוסיה פנימה. ניתן להגדיר זאת כ"היעדרה של העמדת הפנים".

הרציחות המתוארות מעלה (והן רשימה חלקית מאוד) כולן מגולמות בפרצופו החתום, על סף המשועשע, של פוטין על המסך בכל פעם שנשאל על האירועים האלו, לפעמים כשאלות מתוזמנות מראש, לפעמים לא. כולם מכוונים לאותו עניין. בבחירות 2012, שבהן שב לתפקיד הנשיא לאחר ארבע שנים כ"ראש ממשלה" (הנשיא היה בובה שלו, מתוך אילוץ חוקתי), ולא על מנת לשחרר אותו אי פעם, הופיע בפני קהל עצום שנאסף באופן מהיר למדי ו"ספונטני", עוד לפני שתוצאות הבחירות פורסמו. פוטין נאם על הבחירה ברוסיה המאוחדת, רוסיה החזקה, רוסיה של הערכים המסורתיים. שפתיו נעו ומילים נהגו מפיו. אבל המסר החשוב ביותר, כמו במקרה של ליטוויננקו, לא היה צריך להיאמר בקול רם, הוא נאמר בין הסיסמאות: אתם יודעים, שאני יודע, שאתם יודעים, שזה אני. או בשפה ברורה יותר: קודים של מאפיה.

טורים נוספים מאת גדי להב:

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook