fbpx

הפיסול והפסול // על פסלים נופלים ועבר מקועקע // מאת אורן נהרי

איפה עובר הגבול בין ניפוץ מוצדק של פסלים ואנדרטאות שמנציחים עבר נורא, לבין מחיקת היסטוריה מוגזמת?

0

המראות שעולים ממקומות שונים בעולם בימים אלה, של ניתוץ פסלים ואנדרטאות בניסיון למחיקת העבר, הם כמובן רציניים, במקרים רבים כואבים. אבל הם גם מזכירים בדיחה ישנה מימיו של הגוש הקומוניסטי, שמספרת על האיכר הפולני המגיע לביקור בבירה ורשה אחרי שנים רבות. הוא ניגש לשוטר ושואל: היכן שדרות המרשל פילסודסקי? אתה מתכוון שדרות סטלין, עונה לו השוטר. סליחה, והיכן שדרות שופן? אינן, יש שדרות צ'ייקובסקי. רחוב מיצקביץ'? יש רחוב גורקי. הקשיש מטייל, ואחריו השוטר, וכשמגיעים אל גדות הנהר ויסלה שואל השוטר – מה אתה מעולל עכשיו? כלום, עונה הקשיש, רק מסתכל לי על הוולגה.

הבדיחה הזו משקפת היטב את הלך הרוח ומחיקת העבר לטובת ההווה הקומוניסטי דאז, על ידי ברית המועצות – בתוך רוסיה ובמדינות הגוש האחרות. כמובן, עם נפילת הגוש הקומוניסטי החל גל של תיקון העבר הזה. לעיתים מטאפורי, בדרך כלל פיזי. פסלים נופצו, שמות הרחובות שונו. שוב. בברלין המזרחית שונו כמעט כל שמות הרחובות המרכזיים מהתקופה הקומוניסטית. חוץ מאחד – קרל מרקס. הסיבה אינה רק חשיבותו ההיסטורית של האיש, אלא כי הוא גרמני – לא סובייטי.

פסלי לנין הורדו, הובלו למקומות שבהם הם היום אנקדוטה לזמנים אחרים. היד של לנין בפסלים האלה, זו שהצביעה אל עבר העתיד, היא היום סימן לזמנים רעים. אם כי, כידוע, בכיכר האדומה במוסקבה גופתו החנוטה של לנין עדיין מושכת תיירים אל המאוזוליאום.

חיובי, נכון? הפלת פסליהם של לנין, של סדאם חוסיין בעיראק, של ליאופולד מלך הבלגים בבריסל, שהיה גם שליט אכזרי בקונגו? של רודנים? כן. אבל. ויש כמה אבלים. אבל אחד, הוא שלא רק הורדו פסלים – במקומם קמו בדרך כלל פסלים אחרים. ובמדינות ששנאו את הכיבוש הסובייטי – והוא אכן היה כיבוש – קמו פסליהם של אלה שלחמו נגד הכובש הסובייטי.

אתם זוכרים, אני מניח, מי נלחם נגד הסובייטים לפני 80 שנה? או קודם לכן? וכך בקייב בירת אוקראינה הופלו פסליו של לנין, שונו שמות הרחובות. פסלי סטלין כמובן הופלו בכל מקום עוד קודם לכן. אבל במקומם יש היום פסלים והנצחות לבוגדן חמלניצקי – גיבור לאומי אוקראיני. בתולדות עם ישראל הוא אותו קוזאק רצחני שעליו למדנו כולנו, ואחראי להרג אלפי יהודים – אבל מבחינת האוקראינים הוא לוחם חירות. נניח.

ויש הנצחה גם לסימון פטליורה, מדינאי חשוב עבור האוקראינים – אחראי לפוגרומים ולהרג אלפים רבים עבורנו; ולסטפן בנדרה – ששיתף פעולה עם הנאצים נגד הסובייטים. ובמדינות אחרות, השנאה לכיבוש הסובייטי הביאה להערצה, עד הנצחה של לאומנים מקומיים אחרים גם שם – וגם שם מדובר בחלק שהוא רוצחי יהודים וחלק שהוא משתפי פעולה עם הנאצים. 

צ'רצ'יל? יימח שמו

התופעה הזו הרי אינה בת ההיסטוריה המודרנית לבדה. זוכרים את אברהם אבינו, המנתץ את פסלי האלילים שמוכר אביו למחייתו? תאמרו שזו לא לאומיות אלא דת, שזה היה מזמן – לא בדיוק. הדתות המונותאיסטיות, שלושתן, היו איקונוקלסטיות (איקונוקלזם – השחתת סמלי דת); שלושתן נודעו בציווי של לא תעשה לך פסל או תמונה. שלושתן הרסו יצירות אמנות ואסרו על קיומן. כדאי לזכור את שהיה, כשבימינו אלה אנו זוכרים את מראות השנים האחרונות, של אל־קאעידה ההורס את פסלי בודהה בבמיאן, את דאעש המחריב מוזיאונים ואתרים ארכיאולוגיים חשובים.

ובכל פעם שדת חדשה כבשה אזור, היא השליטה את מרותה – בכפייה. היא עשתה זאת תוך הרס מכוון ושיטתי של הפגאניות הקודמת, לשיטתה. ולא רק הדתות: בכל פעם ששלטון התחלף וביקש להדגיש שמכאן קמה מעין "שנת אפס" – מכאן מתחילה ההיסטוריה – הוא נקט צעדים סמליים בסגנון הזה. אחד הידועים והאפקטיביים היה העברת עיר הבירה או שינוי שמה. דוד המלך, פטר הגדול, ולדימיר לנין, מוסטפא כמאל אטאטורק ורבים אחרים עשו זאת.

ולא רק העיר. לעיתים צריך, כך חש השלטון החדש, לשנות את כל הסמלים. את שמות הרחובות. ותיקי ירושלים זוכרים את הרחובות פרינסס מרי וצ'נסלור, למשל. אני, החיפאי, זוכר את שדרות או"ם – שאחרי קבלת ההחלטה הבזויה ב־1975 שציונות היא גזענות, שונה שמן לשדרות הציונות. השם המונצח ביותר ברחובות ערינו הוא כעת זאב ז'בוטינסקי. אבל כמה רחובות היו על שמו של האיש בשנות ה־60, נניח?

כשדרום אפריקה עוברת משלטון האפרטהייד לשלטון הרוב השחור ב־1994, מפלגת הקונגרס הלאומי האפריקאי בראשות נלסון מנדלה עולה לשלטון. אל תוך כדי ניסיון הרואי לפיוס לאומי, מתחילה דרום אפריקה גם לבוא חשבון עם עברה. ואז נמל התעופה על שם יאן סמאטס הופך ל"נמל התעופה אוליבר טאמבו". שמות הרחובות משתנים. הגיוני. אפילו מתבקש. אבל, כמו שאנו רואים בימים אלה וכמו שלימדנו אייזק ניוטון, לכל פעולה יש פעולת נגד. ופעולת נגד לפעולת הנגד. וכך לימים, עושים משאל טלפוני בתוכנית טלוויזיה פופולרית – מיהם 100 הדרום אפריקאים הנערצים בהיסטוריה, שתרמו לפיתוח המדינה וקידום האנושות. מנדלה כמובן הנערץ מכולם, היו גם סמאטס, שאקה זולו, מנתח הלב כריסטיאן ברנרד. אין בעיה.

אבל תחנת השידור הודיעה שבניגוד לגרמניה, שבגרסה שלה נאסר חידוש הנאציזם בכל צורה – כאן ישלוט הליברליזם. כולם יכולים להיבחר. והתוצאה הייתה מלחמת תרבות, שבה הגיעו למקומות גבוהים הנדריק פרוורד, אדריכל האפרטהייד, יוג'ין טרבלאנש מייסד ה־AWB, מפלגה לאומנית ניאו־נאצית משנות ה־70, ואחרים. התוכנית בוטלה.

ועדיין בדרום אפריקה – כולנו רואים היום, כמו בגל הקודם של זעם על ההיסטוריה, את הדרישות להפיל את פסליהם לא רק של גנרלים בקונפדרציה וסוחרי עבדים – אלא של מגלי עולם, או גזענים חלקיים – ולא משנה תרומתם לאנושות. כולל ג'יימס קוק, ווינסטון צ'רצ'יל, מהאטמה גנדי ומי לא. (זו, אגב, תופעה כמעט בלעדית אנגלו־סקסית, עם נגיעות בבלגיה. היא לא קיימת ברוסיה, סין, הודו ועוד, שם למשל אישים כמו ג'ינגיס חאן, טימור לנג, ולאד צפש ברומניה, ועוד רבים שבמונחי היום הם רוצחי המונים נוראים – מונצחים בגאווה. וגם את נפוליאון ניתן להכניס לרשימה הזו. תבואו ותאמרו: הם פעלו מזמן – אמת. כך גם חלק מהאחרים, והאם הזמן מוחק לחלוטין עוולות?)

בדרום אפריקה קיימת, עדיין, האנדרטה הידועה לטרק הגדול של הבורים, שבו חצו את נהר ואל. נכון, יש לה ערך היסטורי ואף אמנותי, בניגוד לפסלי סדאם למשל. ועדיין. יתרה מזו – בנמיביה השכנה ניצבת בגאון האנדרטה לנחת בעיר סווקופמונד. הנחת הוא נחת של גרמניה הקיסרית – והאנדרטה מנציחה את "גבורתם" של החיילים הגרמנים, שביצעו בנמיביה את רצח העם הראשון של המאה ה־20, בשבטי הררו ונאמה. הם רצחו כ־80% מבני הררו. והפסל, המתעד את הרוצחים, עומד במדינה – 30 שנה אחרי קבלת העצמאות. כמעט בלתי נתפס. 

הפלת פסל קולסטון בבריטניה // צילום: Giulia Spadafora, NurPhoto via Getty Images

הפלת פסל קולסטון בבריטניה // צילום: Giulia Spadafora, NurPhoto via Getty Images

החיים באוהל הדוט.קום

הכל אידיאולוגיה. לפני שנים רבות הכנתי כתבה לתוכנית 'רואים עולם', על כיצד אטלסים – תחביב והתמכרות שלי – משקפים אידיאולוגיה, ובניגוד למה שניתן לחשוב, אינם ניטרליים. כך אטלסים ערביים, שבהם ישראל אינה קיימת; אטלס ז'בוטינסקי, שבו אין ערים ערביות בארץ ישראל (שמות כולן מעוברתים, רמאללה היא רם אלה, ג'נין היא גנים); אטלס גרמני ובו שמות הערים בפולין, באוקראינה ועוד הם השמות הגרמניים – וכך, אם תשרטטו את גבולות גרמניה על פי השמות באטלס, תקבלו את מפת הרייך; ועוד ועוד.

השאלה "את פסלי מי להרוס" חשובה. אבל עוד לפניה צריכים לשאול – לכבוד מי אנחנו מקימים פסלים, על שם מי אנחנו קוראים בסיסי צבא. יש היגיון בדבריו של דונלד טראמפ, ששמות בסיסי צבא ארה"ב הפכו מיתולוגיים, כמו פורט בראג ואחרים. אבל מדוע בעצם נקראו הבסיסים על שם גנרלים גזענים ובוגדים? כן, זה מורכב. למשל, ברור שהגנרל ג'ורג' פטון, המצביא הזכור ממלחמת העולם השנייה, היה גזען, פסיכופת ואנטישמי – אבל היה גיבור במלחמה צודקת. והוא מונצח בצדק – בצבא.

ההחלטות מונעות מאידיאולוגיה. תמיד. כשאנטיפטר מצידון כותב את 'רשימת שבעת פלאי תבל' של העולם העתיק – כמובן העולם המוכר לו – חמישה מתוכם הם יוונים. במקור היו ארבעה, והוא הסיר את שער עישתר – שער הכניסה לעיר בבל העתיקה – לטובת עוד מונומנט יווני. זה יוצר תודעה.

פסל בעולם העתיק מקביל אולי לספר או לסרט רב מכר בעולם המודרני. אנו צריכים לעשות סדר במורשתנו – אבל בלי להיות ג'ירולמו סבונרולה, הקנאי מפירנצה של המאה ה־15, השורף הכל בלהט הדתי של מדורת ההבלים. וזכרו – ערכים משתנים. אין הכוונה שהעבדות תחזור להיות ערך מועדף, כמובן, אלא אצל בעלי התודעה הנאצית והגזענים הקשים והמוקצים בצדק – אבל לפני 150 שנה אמר הנשיא לינקולן להרייט ביצ'ר סטואו, שהיא האישה הקטנה שהציתה את המלחמה הגדולה בספרה המתנגד בלהט לעבדות, 'אוהל הדוד תום'. היום, וזה שנים רבות, המושג 'הדוד תום' הוא שם גנאי נורא לשחורים. לדעתי, לא ירחק היום שבו נשמע את הקולות שיקראו כי ברק אובמה הוא דוד תום מודרני. בעידן הדוט קום של דיוני אינטרנט שטוחים ומוקצנים, הכל הולך.

איפה עובר הקו בין איסור למעשה על הקרנה, למעט לצרכים אקדמיים, של 'ניצחון הרצון' של לני ריפנשטאהל, נניח – לאיסור הקרנה של 'חלף עם הרוח'? של איסור בספרייה על ספרים פורנוגרפיים המעודדים פדופיליה או גזענות או אלימות, לבין איסור על ספרים שבהם הגיבור אמר את המילה כושי (Nigger) בספר המדובר מעלה, הנחשב אולי לספר האמריקאי הגדול ביותר שנכתב במאה ה־19?

חלף עם הרוח, 1939

חלף עם הרוח, 1939

בקיצור, איפה עובר הקו בין תיקון עוול לבין קנאות וטהרנות? המפגינים אומרים שאחרי עוול של 400 שנה, אחרי שהם הופלו, הודרו, נכנסו רק מכניסת המשרתים – צריך תיקון, והתיקון יהיה אגרסיבי אולי מעט מהנחוץ אבל אין ברירה. אולי. אבל אם יש מסקנה אחת מהמראות שאנו רואים כעת ברחובות מיניאפוליס, לונדון, בריסל – אנו לא בתקופה של מתינות ודיאלוג. אנו בתקופה של הפלת פסלים, של דרישה לשינוי ערכים. ואם למדנו משהו מהמהפכה הצרפתית, או הבולשביקית, או המהפכות הדתיות – קל וצריך להפיל את פסלו של רודן, של סוחר עבדים. כולנו כמעט נסכים לכך. אבל זה לעולם, לעולם, לא מסתיים רק בכך. והטהרנות המתחילה בגנרלים מהדרום מגיעה לצ'רצ'יל. פעם זה קרה תוך שנים – היום תוך ימים.

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook