מי באמת רצה לתקוף באיראן – ביבי או ברק? איך ארה"ב עזרה לראשי מערכת הביטחון בישראל לסכל את התכנית? מה הסיפור של חסן רוחאני ולמה הוא הסתכסך עם אחמדיניג'אד? איך הטעה המודיעין האמריקאי את הישראלי? ועוד סיפורים מרתקים שמספרים את הסיפור המלא של מה שמוגדר כאיום הגדול על ישראל. כל מה שרציתם לדעת ולא סיפרו לכם על הגרעין האיראני.
פתח דבר: דוקטרינת "מקבל ההחלטות"
שיהיה ברור: אם זה היה תלוי רק באהוד ברק, הכול כבר היה מאחורינו. אתרי הגרעין באיראן היו מושמדים. במשך תקופה מסוימת הייתה מדינת ישראל עוברת מלחמה אינטנסיבית של מטחי טילים. לא יותר ממכה קלה בכנף להערכת שר הביטחון לשעבר. הוא עצמו היה הגיבור המושיע ההיסטורי של העם היהודי ושל העולם כולו. אם רק היו מאפשרים לו להפציץ, ברק היה משמיד בזעם אלים את פורדו ושות', ובהליכה מדודה ובחיוך הצ'שייר המסוים ההוא שלו היה משמיד, פוליטית, גם את נתניהו ושות'. עכשיו צריך לסייג: ברק האמין ומאמין גם כיום שהאיום האיראני: א. יתממש לפצצות ולמשגרים; ב. יופעל לביצוע האידיאולוגיה האיראנית שהיא השמדת ישראל; ג. יזלוג לארגוני טרור; ד. יגרום לחימוש גרעיני של סעודיה (כן, זו שעד היום היא סוג של בסיס אמריקאי), מצרים (כן, זו שנשיאה לא יכול למצוא גרעיני חיטה כדי להאכיל 80 מיליון מצרים) וטורקיה (נו באמת, מדינה חברה בנאט"ו תפתח גרעין?).
ועדיין, ברק משוכנע שפספסנו חלון הזדמנויות או "מרחב חסינות" בפיו, כדי להרוג את האיום הזה כשהיה קטן. נניח, ב־2012. ועדיין, להערכתו של ברק, אפשר וצריך לבצע את התקיפה גם כיום. ויש לו את הדפ"א (דרך פעולה אפשרית) והדאטה בדיוק כמו בימים הטובים.
יכול להיות שמדובר בהבלים. בהערכת המצב, כמובן, לא במיצוי האחריות של ברק כשר ביטחון מול איום קיומי. להערכתו, רמות הסיכון הנדרשות כדי לממש את תכניות התקיפה עשויות להסתיים בירי לא עצום של טילים וב"500 הנפגעים", הערכה שכבר הפכה מיתולוגית. הוא לא קונה את החשש שהמזרח התיכון עלול להתלקח. וזה מוזר. לא צריך להיות רמטכ"ל, שר ביטחון וראש ממשלה, כדי לדעת שלאיראנים ושות' יש מאות טילים כירורגיים. מדי פעם אנחנו שומעים על תקיפת מטען או מצבור טילים, אך סביר להניח שברק, שמוכיח שיש לו עודף אחריות לאומית, יודע שעל כל טיל שאנחנו משמידים יש טיל שהצליח להגיע למחילה כלשהי. אם יש לך אחריות לאומית, הנחת העבודה הזו חייבת להביא בחשבון אפילו פגיעה מיידית במוקדי ההתרעה שלנו. תכנית ברק מדברת על כך שהגיבוי האמריקאי נותן לנו עשר דקות התרעה, כך שכל אזרח יוכל להגיע למקלט. אבל מה בעניין שיתוק מיידי של נמלי הים, התעופה ותחנות הכוח?
על פי אהוד ברק יש לנו הגנה תלת־שכבתית שמורכבת מ'כיפת ברזל', 'שרביט קסמים' ו'חץ' 2 ו־3. אין בעולם מומחה אחד שיאמר שהמערכות הללו מסוגלות לעצור מטחים גדולים של השיהאב וה־M600 ושאר הצעצועים. מה גם ששרביט קסמים עדיין לא מבצעי, יעילות החץ 2 עדיין לא עמדה במבחן מבצעי, והחץ 3 יהיה מבצעי אולי בעוד שנה. ובכלל, במבחן התוצאה (ההסכם המתגבש כיום בין העולם ואיראן) כל הפעילות של מדינת ישראל ומערכת הביטחון בנושא האיראני הייתה בזבוז זמן, משאבים וחיים.
ועכשיו לסייג עוד פעם: אם מקבלי ההחלטות אכן האמינו שמדובר באיום קיומי, יש להעניק להם "הנחת אזרחים מודאגים". כזו שניתנת למי שחש בעצמותיו, בכנות, שאנחנו קרבים לאסון, גם אם כובד האחריות בלבל את שיקול דעתו. מכאן צריך להפריד בין נתניהו, ששיקול דעתו הוא עניין כמעט פתולוגי, ובין ברק, ששיקול דעתו אמור להימדד במאזניים של בית מרקחת ובטמפרטורה של בית קירור. ב־2006 נכנס עמוס ידלין לתפקיד ראש אמ"ן, ותרומת חיל האוויר למאבק בגרעין האיראני המריאה לשמים. ידלין השתתף כטייס בשמינייה שתקפה את הכור בעיראק. מבצעים אוויריים אסטרטגיים היו בדנ"א שלו כטייס וכמפקד. עכשיו, כמעריך הלאומי, החל חיל האוויר צובר תאוצת "שולחנות תכנון" ואיסוף מל"מ (מודיעין לפני משימה) לקראת המבצע הגדול מכולם, מאז היום ההוא במלחמת ששת הימים. טיסות אימון לגיברלטר זוהו על ידי מרבית שירותי המודיעין והבהירו לעולם שישראל מתכוונת לביזנס.
כך בושלה תכנית התקיפה
ב־2007 חזר ברק למשרד הביטחון בממשלת אולמרט כשהוא לוקח את הגרעין האיראני כפרויקט חייו וחיינו. אולמרט נתן לו יד כמעט חופשית, וברק עשה מה שהוא יודע לעשות הכי טוב: לתכנן במחשכים מהלומת פתע שתזעזע סִפּי עולם. איראן, על פי מסורת והנחיית אריאל שרון, הייתה אז הג'וב של המוסד ומאיר דגן. לשם הלך הכסף הגדול ושם ביצעו עלילות גבורה – על פי פרסומים זרים, כמובן – כמו חיסול מדען או בריאת תולעת סייבר וטרפוד ציוד ורכש כזה או אחר. אולמרט עצמו עסק בעיקר בדחיפת המשא ומתן עם הפלסטינים. צה"ל של אחרי מלחמת לבנון השנייה היה ארגון תוהה ותועה. כשברק החל דוחף את מבצע התקיפה באיראן, הוא כאילו הזריק לסוסי העבודה המדשדשים של צה"ל מטחי אדרנלין של סוסי מרוץ. חיל האוויר וטייסיו הם לא נהגים שמשגרים טיל ממרחק עשרות קילומטרים. שלא לדבר על שירוג שרירי כל המערכות המעורבות: מבצעים, מודיעין ופיקוד העורף.
הבעיה: זמן לא רב אחרי כניסתו לתפקיד פורסמה הערכת המודיעין האמריקאי שקבעה כי האיראנים הפסיקו את תכנית ההעשרה הצבאית לצורכי פיתוח נשק גרעיני. מאז 2001 העריכו האמריקאים שאיראן אכן עוסקת בפיתוח, אבל שש שנים אחרי קבעו שניתן לקבוע "בדרגת ביטחון גבוהה" שהתכנית הופסקה. ההערכה הזו (הפתעה!!!) לא השתנתה מאז ועד היום, והיא מאושררת מדי שנה. זה לא הפריע לברק להמשיך לטעון כי האיראנים משקרים ו/או ממתינים לשעת כושר. מוזר. הערכת המודיעין האמריקאי בנויה על איסוף ממצאים מ־16 סוכנויות מודיעין והיא הבסיס למדיניות האמריקאית. כשראשי המודיעין הלאומי לדורותיהם מגישים לנשיא, כל נשיא, את סיכום הסוכנויות, הנשיא מחויב למציאות שעולה מהן. אצל בוש הבן היה מרווח שבו ניתן לישראל להשתעשע באווירת מלחמה (זה גם טוב כדי להחזיק קצר את האיראנים); אבל כאשר ג'יימס קלאפר, ראש ה־NIE (המודיעין הלאומי האמריקאי) הנוכחי מגיש את ההערכה הזו לאובמה, זהו הבסיס להמשך המשא ומתן מול האיראנים; וכך פועל אובמה מאז נבחר ב־2008 ועד חתימת הסכם המסגרת בלוזאן 2015.
וכאן נזעק ברק. בראיון לאיילה חסון ב'הכול דיבורים' טען שיש לאמריקאים הערכת מודיעין חדשה שסותרת את הערכת 2007. ככל הידוע, באמ"ן לא שמעו עליה. שיחות פרטיות עם ברק בעניין הזה מידרדרות לדיאלוג נוסח: "אהוד, הם לא שינו"; "הם כן שינו"; "לא שינו"; "כן" – וכו' וכו'. ובחזרה לימי אולמרט. חרף הסתייגותו האישית של האחרון מרעיון התקיפה, הוא לא יכול היה להתעלם מטיעוני ברק ומממצאים שהוכיחו כי האיראנים אכן מתקדמים בבניית אתרי גרעין, והניח לו לשחק בהכנות לתקיפה. את ההסתייגות שלו מהסתייגותו של אולמרט הגיש ברק בהמשך הכהונה, כשתבע מאולמרט להתפטר על רקע פרסום מעשי השחיתות שלו. הקרב ביניהם עדיין מדמם.
בינתיים בחירות. אולמרט אאוט, נתניהו אין. ברק נשאר באותו התפקיד. באותה שנה (2009), בעוד נתנז נתונה תחת פיקוח הדוק של סבא"א, נחשף האתר בפורדו, שנבנה במעמקי האדמה והיה אמור להיות עמיד בפני תקיפות אוויר. הערכות המודיעין (על פי ברק בדיונים מול האמריקאים) היו שב־2009 תהיה להם פצצה. נתניהו היה שותף לחרדה ולצורך בפעולה, אבל בעניין הביצוע, כלומר התקיפה, הוא היה בעייתי. או בגרסת ברק 2015 (מגזין 'טיים'): "ביבי פיתח תודעה שהיא במקביל פסימית, פסיבית וחרדתית, ונראה שהוא מתחמק מכל יוזמה".
חלוקת העבודה בין ברק לנתניהו הייתה ברורה: ברק מכין את המכה, נתניהו מכין את דעת הקהל בארץ ובעולם. בנאום בכנסת באוקטובר 2011 אמר נתניהו: "איראן גרעינית מהווה גם איום ישיר וכבד עלינו"; עוד לפני כן סיפק את מיצג הפצצה והקו האדום בנאומו באו"ם. למזלו היה לו תנא דמסייע, נשיא איראן, אחמדינז'אד, שאיים למחוק את ישראל (פרטים בהמשך). ב־8 בנובמבר 2011 פורסם דו"ח סבא"א. המרכיב המאיים שבו היה שאיראן ניהלה בעבר (עד 2003 ואולי גם לאחר מכן) "ממד צבאי אפשרי". בדיקות חוזרות של סוכנויות המודיעין האמריקאיות סתרו את הטענה. באוגוסט 2012 הודיע רשמית דובר הבית הלבן: "הערכתנו לא השתנתה: איראן לא פועלת לפיתוח נשק גרעיני".
במקביל, כדי לדחוק את איראן לעבר הסכם מפורש שבו יתחייבו לא לפתח נשק גרעיני, חתם אובמה ב־31 בדצמבר 2011 על חוקי סנקציות נגד בנקים שסוחרים עם איראן. הוא לא זקוק ל"סיוע" של נתניהו או ברק, משום שמדיניות ארצות הברית בכל הנוגע לתפוצת נשק גרעיני מחייבת סנקציות על מדינות שמנסות לבנות את הפצצה. חודש אחרי כן דיווח האיחוד האירופי על הטלת סנקציות שבמסגרתן לא ייחתמו חוזים חדשים עם איראן ליבוא נפט ל־27 מדינות האיחוד. תופסק רכישת מוצרים פטרוכימיים. יוקפאו נכסים של הבנק המרכזי של איראן. בהמשך הוקפאו כל נכסי ממשלת איראן המוחזקים בארצות הברית. המטבע האיראני צלל.
לרפובליקנים ולישראל של נתניהו וברק זה לא הספיק, והם הרימו את קמפיין "אובמה הנרפה וחסר האונים". פוקס ניוז והמיינסטרים התקשורתי בישראל קנו. ברק הצהיר שכל האופציות על השולחן, ותרגל את המכונה הצה"לית כשהוא מנהל מול שותפי הסוד במטכ"ל ובקבינט שיחות לחץ לטובת ביצוע הפעולה. נתניהו מצדו קיטר, קיטר וקיטר עד שהצליח להכניס לחרדות ציבור ישראלי שהאמין (ומאמין עד היום) שאיראן רוצה להשמיד את ישראל ולכן היא מייצרת פצצת אטום. הבעיה הייתה שברגעי האמת של דחיפת המבצע נתניהו הבריז והתפוגג. להבדיל מברק, שאצלו חיסול האיום האיראני היה המטרה העיקרית, נתניהו לחם בשתי חזיתות. חיזוק ההתנחלויות מחד, מסמוס אופציות להסדר עם הפלסטינים מאידך.
האיום הקיומי האיראני היה מנוף הפחדה מניפולטיבי לגיבוש הציבור סביב המושיע. ברק הלך לקמפ דיוויד בסיבוב הראשון שלו כראש ממשלה כדי להגיע להסדר עם הפלסטינים על חשבון ההתנחלויות וכדי להסיר את המכשול הזה בדרך לתקיפת אתרי הגרעין באיראן ("להסיר חסמים אמריקאיים לפעולה ישראלית עצמאית באיראן", כלשונו). נתניהו השתמש באיום האיראני כדי לבלום מגמות של "נסיגה" בגדה. לא שנתניהו התנגד מילולית לתקיפה באיראן, אבל כאשר ברק ניהל את מאבקו נגד הצמרת הביטחונית והפוליטית – נתניהו ברח.
ה"פוטש" שגדול מפרשת הרפז
כשהוא מונה את מתנגדי התקיפה דאז, ברק מדבר כמובן על דגן, דיסקין ואשכנזי, ומוסיף אליהם את דן מרידור ואת בני בגין, חברי הקבינט. המכשול העיקרי היה הרמטכ"ל גבי אשכנזי, שעבד יד ביד עם מקבילו האמריקאי מייקל מאלן. מאלן היה מגיע לישראל בתכיפות של עובד סוציאלי אצל נער בעייתי, ונועד עם אשכנזי בארבע עיניים. באחת מאותן פגישות יצאה הודעה מסודרת משגרירות ארצות הברית בישראל שאמרה: "השניים דנו בשורה של נושאים ביטחוניים – בין היתר על האיום האיראני והשלכותיו, בעיקר לאור הכוונה להחריף את הסנקציות הבינלאומיות". במסיבה לרגל שחרורו של אשכנזי (נחשו מי נעדר) אמר מאלן כי הוא שמח לחזור לישראל ולהיות בערב זה "בין חברים קרובים", והוסיף בהזדמנות אחרת כי "המנהיגות של הרמטכ"ל אשכנזי עשתה הבדל לטובה ביחסים בינינו, אולם האתגרים נותרו". הוא גם כינס מסיבת עיתונאים בתל אביב שבה אמר כי הוא "מודאג מההשלכות של תקיפה באיראן. […] הממשל האמריקאי מאוד רציני בכוונותיו להטיל סנקציות חריפות, ואני מאוד מקווה שזה לא יסתיים בעימות ומאוד חשוב שהמאמצים הדיפלומטיים ימוצו עד תום".
זו הייתה נקודה קריטית במשבר הדרמטי ביחסי ברק־אשכנזי. ברקע היו גם הרעשים על כוונתו של אשכנזי לרוץ לראשות הממשלה, והתגלגלות הטלנובלה של מסמך הרפז. מכאן ואילך ברק מדבר על לא פחות מ"פוטש". לא ספקולציות סביב מעשי תחמן מסדרונות זוטר כמו בועז הרפז, אלא סירוב פקודה של רמטכ"ל לשר הביטחון. כאשר שר ביטחון מורה לרמטכ"ל להכין את צה"ל לתקיפה, ברמה של "תתחיל להתחמם על הקווים" (ה"דריכה"), הרמטכ"ל אמור להצדיע ולעלות על חגור ונשק – וזה לא קרה. את הפוטש הוביל דן מרידור בגיבוי שקט של בני בגין. שניהם חברי קבינט שלא הסכימו עם הערכות המצב של ברק. בשיחות שהתנהלו בין שותפי הסוד התברר שמאיר דגן, יובל דיסקין וגבי אשכנזי סבורים כמותם. אשכנזי לבד לא היה מעז להתייצב ראש בראש מול ברק. בגיבוי החבורה הזו הוא ישב מול ברק ונתניהו ואמר באורח הישיר ביותר: צה"ל לא הגיע, עדיין, ל"סף המבצעי".
נתניהו התאיין באנחת חרדה ורווחה, וברק נותר על סף התסכול והזעם. ברור ששום שר ביטחון או ראש ממשלה לא יעזו לסכן ציפורן של חייל אם הרמטכ"ל אומר שצה"ל לא מוכן. המסר היה ברור. גם הפתרון. אשכנזי (קיצור קדנציה) אאוט; גלנט (חייל צייתן) אין. מסמך הרפז? שעשוע עסיסי וצבעוני לתקשורת ולהמונים. בספטמבר 2010 בישל ברק את מינויו של גלנט כרמטכ"ל. הממשלה אישרה. אנשים שהבינו רעדו מפחד. כלל לא ברור שגלנט עצמו הבין. עתירה לבג"ץ בעניין עבירות בנייה מצד גלנט טרפדה את המינוי. מכאן ואילך מלחמת עולם. אשכנזי הוא גולנצ'יק ומאגיסט מעין רמבו שיורה לכל הכיוונים עד שהוא מחסל את ארגז הפעולה ונשאר עם הבנדנה. ברק הוא כמו צוללת של מכה שנייה. ממתין אי שם, מרים פריסקופ, יורה טורפדו ונעלם בחשכת המעמקים (יהיו אלו עסקה בקזחסטן או קונצרט חליליות בטימבוקטו), והתוצאה בהתאם. זה מזיע כיום עם איום משפטי, וזה ממלא את מקום נשיא המדינה לשעבר באירוע בנקאי נוצץ במנהטן.
למאיר דגן, שהתנגד לתקיפה, היה אינטרס מובהק. עד כניסת ברק למשרד הביטחון הוא היה המוציא (מיליארדים) והמביא (קרקפות של מעורבים בגרעין האיראני ושאר צעצועים) בענייני הגרעין. מכאן ואילך, מי שקובע מה ייעשה מתי ובידי מי, הוא שר הביטחון ברק. להערכת דגן, המוסד יכול היה לעכב ו/או למנוע את הפצצה האיראנית בדרכו שלו.
בין המוסד לצה"ל
ב־2002 נחשפו אתרי הגרעין בנתנז ובאראק. שר הביטחון הוא פואד בן אליעזר, ושרון ראש הממשלה. היו אולי שתי ישיבות בעניין איראן. "היה מידע וצ'ק ליסט, אבל איראן לא הייתה בראש של אריק", אומר פואד, "המדינה בערה אז עם מתאבדים, אוטובוסים מתפוצצים, מלון פארק". שרון היה פיקח דיו לשקלל עד כמה האיראנים הם איום אמיתי או מיידי. הוא בדק את הדופק אצל הנשיא ג'ורג' בוש, והגרף לא קפץ בפראות כשדיברו על איראן. מאוחר יותר החזיר זאת באופן יחסי לסדר היום, כמו בנאום בעצרת האו"ם ב־2005 ("ניסיונות ההתחמשות של המדינה הזו בנשק גרעיני חייבים להדיר שינה מכל שוחר שלום ויציבות במזרח התיכון ובעולם כולו"). הוא לא עירב את צה"ל, והעביר לראש המוסד דגן את האחריות לניהול הקרב נגד הגרעין האיראני, במתכונת של כירורגיה מודיעינית. חיסולים, סייבר ומניעה אלימה של אספקת חומרים ואמצעים. זה מה שהם יודעים, זה מה שהם אוהבים, אלא שברק החליט שאת העבודה על חיסול אתרי הגרעין יעשה חיל האוויר ("מטוסים יותר גמישים מטילים"). ובאשר לדגן? שבחים, הערכה לתרומתו – ומיצינו. מה שהעלה את חמתו של דגן.
השאלה שנשארת פתוחה: האם ברק, שרצה לצאת למלחמה כדי לעקור את שיני הארס הגרעיניות, הוא הגיבור האולטימטיבי של עם ישראל; או שמא אשכנזי – שלדעת ברק (עד היום) סירב וסיכן את ביטחון המדינה? ושאלה נוספת: האם יכול איש אחד לקחת למלחמה מדינה שלמה? בייחוד מלחמה שיש בה פוטנציאל ברור של התלקחות מעבר למטרותיה? נראה שכן. אם קוראים לו אהוד ברק. והוא לא הראשון. שרון לקח את המדינה למלחמה חסרת שחר בלבנון. בהמשך, בעזרת חבורה של חצרנים צוהלים, הפך מאיש דמים חסר אחריות לסבא חביב ולראש ממשלה "אחראי". ברק הוא לא שרון, שהלך על מלחמת לבנון כדי להציל את הגדה. ברק הולך גם היום על תקיפה כדי להציל את המדינה כולה. השאלה היא אם יכול להיות שהוא פשוט טועה בקריאת המציאות. "אני בטוח לגמרי", הוא עונה למי שתוהה. כדי לחבר את כל הנקודות בדרך לסימן הקריאה למלחמה סבור ברק שצריך לדעת בעיקר לתפעל את כל המערכות. מבצעית, ציבורית, מדינית ופוליטית בו בזמן. מה שמחייב לא רק להיות ביצועיסט, אלא אפילו סוג של אינטלקטואל. והוא, כזכור, גם כזה וגם כזה.
גם אחרי סיכול מינוי גלנט המשיך ברק לתחזק את מכונת התקיפה האווירית, אבל על "טורים נמוכים". המאבק הפנימי על אפיון הטיפול בגרעין האיראני עדיין התנהל; אם להמשיך בשיטת דגן או להפנות את עיקר המשאבים והמאמץ לתקיפה אווירית. כשהאפיקים הדיפלומטיים החלו להבשיל דרש ממשל אובמה להפסיק עם החיסולים. המרדף אחרי אמצעים וחומרים עדיין התנהל, אבל על אש נמוכה. ב־6 בינואר 2011 הוכרע המאבק הפנימי וברק ניצח. דגן סיים את תפקידו. תמיר פרדו, שמונה במקומו, היה קצין קשר בסיירת מטכ"ל, והוא לא בדיוק האיש שיתקוטט עם המפקד האגדי אהוד ושר הביטחון הדורסני ברק. האיראנים המשיכו לפזר את אתרי הגרעין, וחיל האוויר התכונן בהתאם. הלך דגן ונשארו האמריקאים. אובמה ושותפיו בפנטגון ובמחלקת המדינה שללו על הסף את רעיון התקיפה. הרפובליקנים היו רובם ככולם בעד. בייחוד אותה חבורה מתלהמת שגררה את ארצות הברית למלחמת השולל בעיראק, כמו דונלד רמספלד ודיק צ'ייני. צ'ייני אמר לאחרונה (פוקס) ש"אובמה עומד לתת לאיראן נשק גרעיני". החבורה הזו מונעת ברובה על ידי חבורת הון־שלטון מסוגרת, שחלק ניכר ממנה מגיע מהתעשיות הביטחוניות הפרטיות באמריקה. מטרתם האמיתית היא שינוי המשטר (Regime change) באיראן, והיא לא השתנתה מאז מלחמת עיראק הראשונה. גם אז נופפו בג'וקר הגרעיני, שהיה בלוף גמור.
הסיבה התמידית: מתקפת השיעה, בסיוע גרעיני, מאיימת על נכסי האנרגיה במזרח התיכון; האלמנט ההיסטורי: משקעי הפלת השאה ב־1979 והשפלתה אז של ארצות הברית. יש להם אידיאולוגים ופונקציונרים במכוני מחקר שנותנים גיבוי אקדמי ופוליטי, כמו פול וולפוביץ' וריצ'רד פרל; הערוץ שלהם הוא פוקס ניוז; דוברם בעניין הגרעין האיראני הוא השגריר לשעבר באו"ם ג'ון בולטון; עד המדינה היהודית שלהם הוא נתניהו, שהפך את ברק חוסיין אובמה לאויב העם הישראלי והיהודי. מיט רומני, שהתמודד מול אובמה וקיבל מנתניהו תדרוך אישי בנושא האיראני, אמר כי "ממשל אובמה עומד להשליך את ישראל תחת גלגלי האוטובוס". הרפובליקנים ככלל אינם מחויבים להערכת המודיעין הרשמית של ארצות הברית, ואם לשפוט לפי ההיסטוריה – הם גם אינם מחויבים לאמת ולמציאות לעתים. מה גם שהמלצר המודיעיני שלהם, ראש ממשלת ישראל, מפעיל את המודיעין הישראלי לטובת הפללת איראן.
תעתועים של גופי ביון
העיתונאי ג'יימס רוזן מה'ניו יורק טיימס' פרסם פרטים על מבצע עוקץ בשם 'מרלין'. הסי־איי־איי הפיץ שרטוטים מזויפים על הכנות איראניות כביכול לבניית ראש חץ גרעיני. המוסד "מצא" אותם. סביר להניח שהסי־איי־איי לא טרח ליידע את המוסד שמדובר במניפולציה. יודעי סוד בישראל געשו ("תפסנו אותם על חם!") והעבירו את החומר לאמריקאים. לא ברור מי ידע בתוך מערכת המודיעין האמריקאית שהחומר מזויף. מדובר בתרגיל עוקץ פרימיטיבי למדי, כמו אותו לפטופ מסתורי שצנח על שולחנו של מוחמד אל־בראדעי, מזכ"ל סבא"א, ובו חומר מפליל על האיראנים והגרעין. גם אל־בראדעי סירב להתרגש. מי שקיבל את החומרים האלה כתורה מסיני והפך להיות הכרוז של כל מניפולציה מודיעינית היה ג'ון בולטון, איש חבורת הנאו־שמרנים של ג'ורג' בוש הבן. יום בהיר אחד בולטון מקבל ישירות שרטוטים איראניים כאילו אותנטיים, שעוסקים בתכניות לטילים בעלי ראשי קרב גרעיניים. בעולם מהומה, בישראל חגיגה. על פי שירות המודיעין הגרמני, החומר המרשיע צף מתוך הלפטופ המסתורי שנחת בסבא"א. הגרמנים העריכו שהחומר הגיע מהמוסד, דרך ה'מוג'הידין חאלק', קבוצה אנטי־איראנית שהיו לה קשרים עם המוסד. המסמכים "מוכיחים" כי בנובמבר 2011 איראן ביצעה ניסויים. בתרועת קרב מעביר בולטון את החומרים לסבא"א. אל־בראדעי וצוותו לא קנו. או בלשונם: "יש אפשרות, אבל אין הוכחה של ממש". מבחינת הרפובליקנים ונתניהו מדובר בעובדות.
ראש החץ הפוליטי העכשווי של אותם שמרנים בארצות הברית הוא חבורת "מסיבת התה". לידם, צעירים כמו מרקו רוביו, ראנד פול, מייק האקבי וטד קרוז, שמתכוונים להתמודד על הנשיאות. כולם חבריו של נתניהו. תחשבו יריב לוין, נפתלי בנט ודני דנון, בגרסה אמריקאית מתוחכמת יותר. בישראל יש להם את נתניהו, שלא חדל מלברבר על איראן המאיימת למחוק את ישראל, ובעקבותיו מקהלת שרים ועיתונאים.
לא ברור מי המציא את עניין ה"למחוק את ישראל". אולי גוף המחקר ממר"י (המתמחה בשליפת טיעונים מרחבי העולם הערבי כחומר לביסוס מדיניות הימין). שם חפרו ציטוט של אחמדינז'אד מ־2005, שבו ציטט את מנהיג המהפכה האסלאמית רוחאללה ח'ומייני שאמר: "צריך להסיר את המשטר שכובש את ירושלים מעל דפי ההיסטוריה". היה זה השר לענייני מודיעין דן מרידור (שהתנגד לתקיפה) שפוצץ את הבועה, ודווקא בראיון ל'אל ג'זירה'. "מנהיגי איראן לא אמרו כי יש למחוק את ישראל מעל המפה", הסביר מרידור, "הם הצהירו שישראל מבחינה דתית ואידיאולוגית היא ישות לא טבעית שלא תשרוד". ובכלל, מדיניות על בסיס אמירות, כמו אלו של הרב עובדיה המנוח או אייתוללה מזדמן, היא תרגיל בדמגוגיה לעניים. כאשר נשאל מרידור על אפשרות של תקיפת מתקני הגרעין ואפשרות שתפרוץ מלחמה במזרח התיכון, הוא הדף את הקשר של ישראל לנושא ואמר כי "אנחנו לא צריכים מלחמה, אנחנו צריכים שאיראן תיסוג משאיפותיה הגרעיניות".
וכך, כשברק נדחק לפינה, הוא זימן אליו את ארי שביט מ'הארץ', מגדולי הדרמטורגים של התקשורת, והתראיין באוגוסט 2012 (בהסוואה הלא חיננית כ"מקבל ההחלטות" המוזיקלי ליד הפסנתר). "כמעט ודאי שאיראן תהיה גרעינית", אמר האורקל שניבא את קריסת משטר אסד "תוך שבועות", והוסיף: "אם נפעל – יש סיכוי טוב שאיראן לא תהיה גרעינית בשנים הקרובות ואולי בכלל. נכון, איראן תגיב. יישאר שם מטען מסוים. יהיה טרור. אבל הכוח העיקרי שבאמצעותו איראן עלולה לפגוע בנו הוא חזבאללה. חזבאללה עלול לפעול נגדנו גם ללא תקיפה באיראן […] כך שאסור להלך אימים על הציבור. ישראל היא מדינה חזקה. יש לנו יכולות טובות. […] מספר ההרוגים הצפוי בעורף במקרה של מלחמה עם איראן, חזבאללה וחמאס נמוך ממספר ההרוגים של הגדוד הרביעי של חטיבת הראל בתש"ח. אבל בתש"ח היה מובן לכל שאין ברירה. לכן היה לנו חוסן לאומי. אם יתברר שגם עכשיו אין ברירה, נידרש גם כעת לחוסן לאומי. […] ההתמודדות עם איראן גרעינית בעוד כמה שנים תהיה סבוכה לאין ערוך מההתמודדות עם מניעתה של איראן גרעינית כעת. אסור לנו להישמע לאלה אשר בכל מקרה מעדיפים אי־פעולה על פעולה".
נקודת המפגש הפוליטית־מודיעינית
נבואת ברק ב־2012 תקפה לדעתו גם כיום. לפני הבחירות שבאו לאחר מכן, פרש מן החיים הפוליטיים. במרץ החליף אותו בוגי יעלון. מאז לא שינה את דעתו במילימטר. למרות השמועות (ששעשעו אותו) על אלצהיימר, הוא לגמרי בריא, ממוקד, חובק עולם ומלואו של עובדות והיקשים, שמתחברים למפץ הגדול ומותיר אותך תוהה. ספקולציות על מבוכי הנפש של ברק היו המשחק הקבוע בביצה הפוליטית. כדי להגיע לגרעין אתה נזקק לפרויד ביד אחת ולמקיאוולי בשנייה. הוא רחוק מדימוי האביר האפל חסר המעצורים שהדביקו לו ויש בו, תאמינו או לא, קטע ילדותי. לא ילדותי־תמים, אלא מן הצד הגמלוני והגולמני שכזה. "מה שאמור לקרות יקרה" זו מנטרת החיים של ברק, שהיא בעצם סוג של קפיצת בנג'י. מלחמות? ככה זה אצלנו בשכונה. האם באמת התכוון לתקוף באיראן? סימה שיין, שזכתה להדליק משואה ביום העצמאות בתור "הנציגה הנשית הבכירה של מחקר המודיעין", אמרה ש"ברק נתן להבין שמדובר במניפולציה". ברק לא קרא את הטקסט הזה ('ידיעות אחרונות'). המחקר המודיעיני של שיין תומך במדיניות נתניהו באמצעות משרדו בקדנציה החולפת של יובל שטייניץ, שירש את תיק הגרעין מדן מרידור. אלא שברק חזר ואישר מאז ועד עצם היום הזה שזה "אנחנו או הם", ואם צריך אז כל האופציות על השולחן כולל תקיפה כחול־לבן. "מדינה לא יוצאת למלחמה כשהתנאי להצלחה הוא בתקווה או בציפייה שמדינה אחרת תצטרף אליה", אמר פעם ברק, "מעשה כזה הוא הימור חסר אחריות".
מצד שני, שר ביטחון לשעבר – שאיננו ברק – אמר שברק היה זה שהסביר כי את המבצע ניתן לבצע עם טכנולוגיה שקיימת רק אצל האמריקאים. אומרים שהאמריקאים שדרגו את מכסחות הבונקרים שלהם, הוא עשוי לומר כבדרך אגב. אז מה אנחנו למדים מכל זה? "כלום", אומר פואד בן אליעזר, "ברק לא התכוון לתקוף". אז מה? עובד בעיניים על כל העולם? "יש לו חשבונות משלו", אומר פואד. אילו? "החשבונות של אהוד", סותם פואד.
ויש לברק תובנה נוספת: אובמה וג'ון קרי הם לא האנשים המתאימים לנהל דיאלוג קשוח מול סוחרי הבזאר הערומים והמתוחכמים. אם היה שם מישהו כמו ג'יימס בייקר, מזכיר המדינה של ג'ורג' בוש האב, הכול היה שונה. "אם מישהו היה מדבר עם האיראנים כמו שבייקר יודע לדבר, הם היו מפסיקים את התהליך", הרהר ברק בשיחה פרטית לאחרונה.
השאלה המתבקשת היא איך מערכות המודיעין והמחקר של אמ"ן והמוסד אפשרו למערכת הפוליטית להתנהל כאילו מחר יש פצצה – בעוד האיראנים כלל לא היו במקום הזה? התשובה היא: א. כך עובד מודיעין, שמבשל חלק מהממצאים על פי מתכון פוליטי ידוע מראש. ב. דברים שרואים מכאן, מכס שר הביטחון וראש הממשלה, לא רואים משם, מכיסאות הדסקאים של איראן וראשי המחקר והאיסוף. שמואל מאיר, לשעבר ראש ענף בקרת נשק ואנליסט מחקר באמ"ן, עקב אחרי ההתנהלות האיראנית ולא ראה סימן של ממש שהם מתכוונים לייצר פצצה ו/או להשמיד את ישראל. מאיר, היום אזרח חרד, גר מרחק כוס קפה מברק, והוא לא בדיוק כוחות מול מכונת הדיסאינפורמציה האדירה של נתניהו ושות' בתקשורת.
רק בתקופת בני גנץ ואביב כוכבי כראש אמ"ן החל צה"ל אט־אט מוריד את פרופיל האיום האיראני. בעוד נתניהו מדבר על היות איראן במרחק נגיעה מפצצה ויעלון מחרה מחזיק אחריו, ראש אמ"ן כוכבי כמעט ולא מדבר על איראן. ב־2013 העניק את פרס החשיבה היוצרת לשולחן האיראני באמ"ן. הסיבה: הדסק שקלל באורח מבוקר יותר את האיום האיראני. מבחוץ נחלץ עוזי עילם, לשעבר ראש הוועדה הישראלית לאנרגיה אטומית, כדי לנסות להתמודד עם הצונאמי שהסתער מכיוון נתניהו וברק תעשיות אימה בע"מ על התודעה הרופפת של אזרחי ישראל. בראיון ל'ידיעות אחרונות' הבהיר שלא כצעקתה. האיום הוא לא כאן ולא עכשיו וכלל לא קרוב ובטח לא קשור לקמפיין האימה הזה. למחרת צלצל אליו ברק והזמינו לשיחה. עילם לא זוכר בדיוק מה אמר ברק. גם יובל שטייניץ נזעק לאולפנים, למזער את מקלחת הצוננין ששפך עילם על קמפיין האימה. הבעיה, על פי עילם, היא ששטייניץ פשוט לא מבין את ההקשרים של הנושא הגרעיני. "הוא חסר את התמונה הכוללת, כמו הבוס שלו". על תרשים ה־90% המפורסם שהציג אותו הבוס באו"ם, עילם מגחך: "90% ממה? יש המון 90% בהתקדמות לפצצה, וביבי זרק סתם מספר". לך תכניס את עילם לקונטקסט הרחב מאחורי ה"סתם" הזה, כזה שיש בו תחושת משיחיות וצדקת עולמים, וגם בלילה אינטרסנטית מההתנחלויות ועד וושינגטון ולאס וגאס.
מבט מהצד האיראני
בעוד בישראל סומנו כל מקבלי ההחלטות באיראן כנוכלים ורוצחים קנאים, בתוככי שלטון האייתוללות התחולל מאבק של ממש בין מתונים לקיצונים (אם כי גם המתונים הם לא בדיוק אזרחי כבוד של 'בצלם'). במרץ 2003 פרצה מלחמת Shock and Awe של ממשל בוש בעיראק. השכנים האיראנים ראו את המראות, שמעו את הקולות ורעדו מפחד, שמא חבורת הקאובויים המטורללים בבית הלבן תגרור את הצבא ואת הציבור האמריקאי לסיבוב נוסף – על חשבונם. ביוני 2003 החל משא ומתן בין איראן, צרפת, בריטניה וגרמניה, על התנאים להפעלת מתקני הגרעין למטרות שלום. האיש שניהל את המגעים עם המערב הוא חסן רוחאני, אז היועץ לביטחון לאומי, וכיום נשיא איראן שעומד מאחורי דחיפת הסכם המסגרת בלוזאן.
כאחד מאנשי חומייני בימים של פלישת עיראק אחרי הקמת ממשלת האייתוללה, וכיועץ לביטחון לאומי בזמן מלחמת המפרץ של בוש הבן, הבין רוחאני את הסכנה במרוץ גרעיני מול כל העולם. הוא ביקש את אישור בריטניה, צרפת וגרמניה להפעלת 3,000 צנטריפוגות בהתבסס על אמנת ה־NPT עליה חתומה איראן, לפיה מדינה יכולה להעשיר אורניום לצורכי שלום בפיקוח סבא"א. את המשא ומתן ניהל מזכ"ל נאט"ו לשעבר חאבייר סולאנה. אלא שהתגובה מוושינגטון של בוש וחבורתו הייתה חד־משמעית: אפס. האיראנים זעמו. הרי החוק הבינלאומי לצדם. אמריקה הפכה ל"שטן הגדול". ישראל, שמצפצפת על חוקים בינלאומיים, מחזיקה (על פי פרסומים זרים) בארסנל גרעיני שיכול להשמיד את העולם, ומדכאת לדידם את מאמיני האסלאם – היא "השטן הקטן".
ההסכם התפורר, רוחאני ספג מכה פוליטית כמי שזחל למערב ופגע בגאווה האיראנית. הגרעין הקשה של האייתוללות ומשמרות המהפכה גבר על המתונים. ב־2005 נבחר אחמדינז'אד לנשיא. רוחאני פגש בו זמן מה לאחר בחירתו. בספרו הוא מספר שאחמדינז'אד ביקש לדעת מדוע מצליח המערב להטיל את השפעתו על הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית. רוב תקציבה של הסוכנות מגיע ממדינות המערב, השיב רוחאני. בתגובה הורה אחמדינז'אד לרוחאני להתקשר למוחמד אל־בראדעי, שעמד בראש הסוכנות, ולומר לו שמעתה איראן תממן את הסוכנות. רוחאני הסביר לנשיא שאל־בראדעי לא יוכל להיעתר להצעה. הסוכנות פועלת על פי כללים מסודרים. "התשובה הכעיסה את הנשיא", כותב רוחאני בספרו. "זה לא הטריד אותי. אמרתי לנשיא שיתקשר לאל־בראדעי בעצמו אם הוא רוצה להגיד לו משהו". הוא אף אמר לנשיא שאם בדעתו להנחית הוראות בלי להתייעץ איתו, כדאי שימצא לו מחליף.
היכולת הגרעינית האיראנית עם בחירת אחמדינז'אד לא הייתה משהו, הדיבורים היו פצצה. דיברו אז על 20 אלף צנטריפוגות, רובן מיושנות שנקנו מפקיסטן ויעילותן לא הייתה ברורה, אבל ההכנות בשטח היו מוחשיות. וכל אותם ימים ושנים מ־2005, הבעירו היציאות הפרועות של אחמדינז'אד את היחסים עם ארצות הברית ואת חמת ישראל, ושימשו דלק פוליטי שהזין את מכונת ההפחדות של נתניהו ושות'. בנאומו בעצרת האו"ם ב־2010 קרא אחמדינז'אד "לחסל את הבעיה הציונית" ו"לשחרר את ארצות הברית מהשפעה ציונית". הוא הפך עצמו למשוקץ האולטימטיבי ואת איראן למשוגעת של העולם בדרך לפצצה. בנאומו בעצרת ב־2012 טען אחמדינז'אד כי "עצם קיומו של המשטר הציוני הוא עלבון לאנושות". אגב, תמיד הקפיד לסייג את מדינת ישראל מכוונות החורבן שלו ודיבר על "המשטר הציוני", כדי להתחמק מטענות על הכרזות מלחמה. ברור שאחמדינז'אד היה מוכן שישראל תיעלם מעל המפה, כשם שלא מעט ישראלים היו מוכנים שאיראן או עזה או כל אויב אחר ייעלם מעל המפה (או בלשונו של שר הביטחון לשעבר בן אליעזר: "פיפס אחד וטהראן תימחק"). התוצאה של שלטון אחמדינז'אד הייתה שממשל אובמה הידק את רצועת הסנקציות סביב עורקי הכלכלה האיראנית, ונתניהו ניפח את חזהו ואת בלון האיום כביכול, וברק אמר שכל האופציות היו על השולחן, כולל תעלולי דגן וההכנות לתקיפה.
וכל אותם ימים רוחאני ממתין מן הצד. כמו כל פוליטיקאי שמתפקד בסביבה של קנאים (וכמו כמה פוליטיקאים ישראלים), גם לו היו מדי פעם יציאות קנאיות שמשאירות אותו במרחב הלגיטימיות, כדי לשרוד את תקופת אחמדינז'אד. ב־2013 התמודד על נשיאות איראן וניצח. במהלך מערכת הבחירות תקף את ראשי הממשל: "הם הביאו את הסנקציות על המדינה. ובכל זאת, הם גאים בזה. אני אדחוף למדיניות של פיוס ושלום […] נתפייס עם העולם".
עבור ישראלים שמעורים בפרשת איראנגייט, רוחאני הוא אחד מחבורת ה"מתונים" שהייתה אמורה להקים קשר עם ממשלת האחדות של פרס ושמיר ולהתחיל בתהליך של הפגת איבה. "מתון" זו אולי הגדרה קצת מרחיקת לכת, ודאי בשביל רוחאני של תחילת שנות האלפיים. בקיץ 1999 נערכו הפגנות נגד המשטר בטהראן. רוחאני כינה את המפגינים "אויבי המדינה", הבטיח שייעצרו וייענשו, והוסיף: "המערכת האסלאמית לא תסבול שום אתגר לעקרונותיה. פגיעה במנהיג האסלאמי העליון היא פגיעה באומה ובכל המוסלמים". איראנולוגים סבורים שאמר את מה שאמר כדי ליישר קו עם הקיצונים ולשרוד פוליטית. מצד שני מתארים אותו כפרגמטי, כלומר מעריך נכוחה איומים וסיכונים, דובר פרסית, ערבית ואנגלית, שולט ברוסית, צרפתית וגרמנית, חי באינטרנט, שוחה וחובב קולנוע. "במהלך השנים היו לו התבטאויות קיצוניות והתבטאויות מתונות יותר", אמר פרופ' דוד מנשרי לאחר כניסת רוחאני לתפקיד. "הייתי משייך אותו לזרם המרכזי. אבל בינתיים מוקדם לקבוע מה יקרה באיראן. אף אחד עוד לא יודע לאן הוא ילך".
וושינגטון משנה כיוון
בממשל אובמה בחנו את המצב. ביל בארנס, תת־שר החוץ, החל חופר את הערוץ החשאי במטרה להבין אם יש על מה לדבר בעניין הפסקת תכנית הגרעין. אחרי סבב הסנקציות הראשון של האמריקאים, החלו האיראנים לאותת שיש על מה לדבר. השאלה הייתה איך מעלים את הדיאלוג החשאי הבלתי מחייב לשיחות שהחלו בהמשך בין קרי למוחמד זריף. התשובה מורכבת: מדובר בתהליך של "הכשרת לבבות" הן במערב והן באיראן. הציבור והתקשורת בעולם פוטמו ב"איראן גרעינית היום היא סוף העולם מחר". באיראן הופץ שהאמריקאים על הגדרות. אובמה וקרי נאבקו ברפובליקנים, רוחאני וזריף בחלק ממשמרות המהפכה.
במקביל נוהלו השיחות הגלויות עקב בצד אגודל, כלומר לשים רגליים על אדמה מוצקה תוך הנפת בוהן מעודדת. וכמובן פיזור שביבי תקווה שהיו אמורים לשכך חרדות; והפגנות שרירים שהיו אמורות להוכיח לציבור ולאופוזיציה שכאן לא מוותרים על ביטחון או על כבוד. תהליכים כאלה, כידוע, לוקחים זמן. יש עליות וירידות, מוקשים צפויים ובלתי צפויים, וכל אותם ימים, חודשים, שנים, היו המתדיינים חייבים לשמור על קשר עין עם המטרה, שהיא ההסכם הסופי. בד בבד עסקו גם רוחאני ואובמה בקילוף זהיר של קליפת החשדנות. רוחאני נאם באו"ם ואמר: "אנחנו יכולים להגיע למסגרת ליישוב חילוקי הדעות בינינו על בסיס כבוד הדדי והכרה בעקרונות של החוק הבינלאומי". למחרת ניהל שיחת טלפון עם אובמה, ודובר הבית הלבן הודיע ש"מוכנים לבדוק הגעה להסכם". בעצם הכול היה סגור קודם – הנאום ושיחת הטלפון וההודעה, כולם יחד, נועדו להכין את דעת הקהל באיראן ובארצות הברית למהלכי הפשרה.
מיד אחרי תחילת השיחות אמר דוברו של קרי כי הממשל מגדיר את השיחות כ"צעד ראשון חיובי. […] לא הייתה אשליה להזיז עניינים בפגישה הראשונה". מכאן ואילך, כשדובר מחלקת המדינה או הבית הלבן או קרי עצמו היו מדברים על "התקדמות", היה נתניהו לובש את גלימת הסופרמן שלו, מזנק לחלל האוויר התקשורתי ומתריע על כך שהאיראנים עובדים על כולם בעיניים. בעוד האמריקאים עובדים בשקט מאחורי הקלעים עם צוותים גדולים כולל מדעני גרעין כדי לסגור כל סדק ברמה הטכנית, נתניהו היה נסמך על כמה משפטים מעורפלים של הערכות מודיעין מבושלות ועושה מה שהוא יודע לעשות הכי טוב: מפציץ בסלוגנים שכל רוכל בשוק מחנה יהודה ועקרת בית באוהיו מבינים, בנוסח: "האיראנים קיבלו חמישה שבועות מתנה", שבהם יתקדמו לפצצה שממנה אין דרך חזרה. הסאבטקסט הוא עוד חמישה שבועות ואבדנו. במחלקת המדינה הגיבו על הסלוגנים האלה בקרירות המתבקשת.
סוף דבר: המזרח התיכון הישן־חדש
בסוף יולי השנה עתיד ההסכם בין המעצמות ואיראן להיחתם. אולי ייקחו פסק זמן נוסף. תלוי במהומות הפנימיות בארצות הברית או באיראן. בישראל קבע נתניהו כי "רוחאני הוא זאב בעור כבש". אובמה ניסה להרגיע שלא בקדנציה שלו (לה נותרו פחות משנתיים) ולא אחריה תהיה לאיראנים פצצה גרעינית. פרש האפוקליפסה אהוד ברק סבור שאלה הן שנתיים מבוזבזות, ואת האתנחתה הקומית סיפק ארי שביט ב'הארץ' שקבע: "ב־20 לינואר 2017 תהיה לאיראנים פצצה".
מי שנכנס לפאניקה היה נתניהו. הוא בין הבודדים בישראל שיודעים היכן מונח האיום האיראני האמיתי. זו לא הפצצה. גם לא ה"איום" לדרוש מישראל להצטרף לאמנת ה־NPT. נתניהו אישר רק לאחרונה את מה ששמעון פרס למשל לא היה מעלה בדעתו: החודש השתתפה מדינת ישראל בפעם הראשונה כמשקיפה בשיחות לניסוח אמנה חדשה. עד עכשיו ניהלנו קרב תירוצים מביש ("שקודם כל יכירו עמי האזור בזכותנו להתקיים" וכו'). מה שמבעית את נתניהו ושות' הוא הלגיטימציה שאיראן הולכת וצוברת ככל שמתקדמות השיחות. ככל שהסנקציות מוסרות, וקשרי העולם עם איראן הופכים אותה למדינה ככל המדינות – ומעצמה אזורית לגיטימית.
כשיתפזר האבק מעל מהומות המזרח התיכון (והוא יתפזר) תחבור החזית האיראנית־סורית (מה שייוותר מהאחרונה) לחזבאללה, לחמאס ולאש"ף (בשיטת אויבו של אויבי הוא ידידי) בתביעה לסגת לגבולות 1967. הם יהיו שותפים לליגה הערבית וללחץ שמפעילות המעצמות בראשות ארצות הברית (סוג של אינטרס ופעולה משותפים עם איראן כבר מתקיימים נגד דאעש). כלפי חוץ נתניהו מזדעק נגד השתלטות איראן על המזרח התיכון, בתוכו הוא מבין שאיראן לגיטימית וכוחנית היא שחקן מרכזי בקמפיין הגלובלי לחיסול מפעל הנדל"ן האלוקי בגדה המערבית; וזו אולי הפצצה האיראנית האמיתית.
שלא יהיה בדל טעות: רוחאני הוא לא אחמדינז'אד, אבל הוא שותף מלא בהתכוונות האיראנית במלחמת השיעה הנוכחית בסוריה, בעיראק, בלבנון ובתימן. החלק של איראן במשחקי הטרור העולמיים ממשיך להיות נכבד. במקרה של התלקחות בגבול הצפון, רוחאני הוא שיורה לחזבאללה לשגר את ארסנל הטילים העצום שלהם לעבר ישראל, על מנת לזרוע כמה שיותר הרס. אלא שאין כל קשר בין היותו אויב מר לבין הקמפיין הגרעיני של הרפובליקנים ונער השליח שלהם נתניהו. בגדול, הצלחת המשא ומתן בין איראן למעצמות היא חיונית וחיובית. היא פתח לרגיעה בין איראן למערב ופתח לתיווך אמריקאי בין איראן לישראל. היא גם מנוף לחץ להסדר שפוי עם הפלסטינים. לא שטן כל כך גדול, כשמבינים את זה לעומק.
מילון מונחים ואישים
- אהוד ברק: שימש כראש ממשלה בין 1999–2001, ושר ביטחון בין 2007–2013. הוביל את הקו הגורס כי יש לתקוף כדי לעצור את תכנית הגרעין באיראן.
- איראנגייט: או: פרשת איראן־קונטראס. פרשה שנחשפה ב־1986 ובמסגרתה נמכר נשק ישראלי לאיראן דרך ארצות הברית בעסקה סיבובית, כשבתמורה שחרר חזבאללה הלבנוני בני ערובה מערביים.
- אמנת ה־NPT: האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני. נחתמה לראשונה ב־1968 ומאז הצטרפו אליה כמעט כל מדינות העולם (כולל איראן), למעט חמש: צפון קוריאה, הודו, פקיסטן, דרום סודן וישראל. האמנה קובעת כי רק חברות הקבע במועצת הביטחון של האו"ם (ארצות הברית, רוסיה, צרפת, בריטניה, סין) רשאיות להחזיק נשק גרעיני. ישראל לא הצטרפה לאמנה למרות לחצים, אך החודש השתתפה לראשונה ב"ועידת הסקר" שעורכת האמנה מדי חמש שנים.
- אראק: עיר באיראן שבסמוך אליה כור גרעיני ומפעל לייצור "מים כבדים". שאלת המשך פעילות הכור היא קריטית בנוגע לתכנית הגרעין האיראנית ולהסכם של איראן עם המעצמות לעצירתה.
- בנימין נתניהו: ראש ממשלת ישראל (1996–1999, 2009–כיום) והמתריע הראשי בעולם נגד תכנית הגרעין האיראנית.
- ברק אובמה: נשיא ארצות הברית (2009–כיום). הקשיח את משטר הסנקציות בקדנציה הראשונה שלו, מול אחמדינז'אד, ועם בחירת חסן רוחאני למחליפו שינה כיוון והוביל את המשא ומתן הדיפלומטי לעצירת תכנית הגרעין, יחד עם מעצמות המערב האחרות.
- גבי אשכנזי: הרמטכ"ל ה־19 של צה"ל (2007–2011). במסגרת כהונתו מיוחסת לישראל תקיפת הכור הגרעיני בסוריה. הוביל את הקו נגד תקיפה באיראן עם מאיר דגן וראש השב"כ יובל דיסקין, ופעל מאחורי הקלעים במערכת הפוליטית לשם כך, על פי פרסומים שונים. על רקע זה, בין שאר שלל גורמים נוספים, נוצר עימות חריף בינו לבין אהוד ברק.
- ג'ון קרי: מזכיר המדינה האמריקאי (מ־2013). פוליטיקאי ותיק ובכיר במפלגה הדמוקרטית, בעל עבר צבאי מפואר. הוביל את מהלך פירוק הנשק הכימי בסוריה ב־2013, ובאותה שנה גם החל בשיחות מטעם אובמה עם המשטר בטהראן. נחשב לדמות המובילה בהסכם הגרעין בין המעצמות לאיראן.
- ג'ורג' בוש הבן: נשיא ארצות הברית (2001–2009). נקט קו תקיף מול איראן וכינה את מחליפו בתפקיד אובמה, "נאיבי", אל מול עניין הגרעין האיראני.
- דן מרידור: שימש כשר הממונה על שירותי המודיעין והוועדה לאנרגיה אטומית בין 2009–2013 (בדומה לסמכויותיו בממשלתו הראשונה של אריאל שרון). מהפוליטיקאים הבולטים בעיצוב ובעדכון תפיסת הביטחון של ישראל. היה אמון על הנושא האיראני בממשלת נתניהו (יחד עם ברק) והוביל בתוכה את הקו נגד תקיפה ישראלית של מתקני הגרעין.
- ה"דריכה": הוראת ראש הממשלה נתניהו למוסד ולצה"ל ב־2010 "לדרוך" את מערכת הביטחון לקראת אפשרות תקיפה באיראן (פעולת הכנה, שלא בהחלטת ובאישור הקבינט והממשלה). דגן ואשכנזי התנגדו להוראה על פי פרסומים שונים, מחשש שהפעולה תיצור עובדות בשטח שעלולות להוביל למלחמה כוללת.
- המוסד / מאיר דגן: ארגון הביון של ישראל, האמון בין השאר על איסוף מודיעין וביצוע משימות מיוחדות מחוץ לגבולות המדינה. החזיק במשך שנים ארוכות, בהן עמד מאיר דגן בראשו, את "התיק האיראני" וביצע (על פי פרסומים) שורת פעולות לפגיעה בפרויקט הגרעין.
- חזבאללה: מפלגה ומיליציה צבאית שיעית בלבנון. הארגון מוגדר בחלק מהעולם (כולל ארצות הברית וישראל כמובן) כארגון טרור, ופועל גם מחוץ לגבולות לבנון בפעילות צבאית ובפעילות טרור. בין השאר מעורב בהגנה על משטר אסד במלחמת האזרחים הסורית המתמשכת. נחשב לאויב המשמעותי ביותר זה זמן רב בחזית הצפונית של ישראל. החלק הארי של המימון ושל הזרמת הנשק הענפה אליו מגיעה מאיראן, הפורשת עליו את חסותו.
- חסן רוחאני: נשיא איראן (מ־2013). הוביל כדיפלומט את שיחות המדינה מול המערב בנושא הגרעין מתחילת העשור הקודם, אך התפטר לאחר בחירת אחמדינז'אד לנשיאות. נחשב לדמות ביקורתית מול המשטר השמרני של קודמו בתפקיד, ולדמות מתונה יותר הדוגלת בכינון נורמליזציה ביחסים עם המערב.
- 'חץ' 1, 2 ו־3: מערכות נגד טילים בליסטיים שפותחו בישראל בשיתוף ארצות הברית. הניסויים הראשונים בטיל היו נגד טילי סקאד. טילי החץ משמשים גם נגד טילי מטרה בליסטיים. חץ 1 פותח מראשית שנות ה־90, חץ 2 מאמצע אותו עשור, חץ 3 מ־2009. סוללות חץ מוצבות החל מתחילת העשור הקודם, אך טרם זכו לשימוש מבצעי.
- יובל שטייניץ: החליף את מרידור כשר לענייני מודיעין (מ־2013) תוך איחוד המשרד עם זה הממונה על עניינים אסטרטגיים. היה שליחו של נתניהו בעניין זה למעצמות שנשאו ונתנו עם איראן. בניגוד למרידור, לא זכה למעמד בינלאומי בולט מדי בהקשר הזה.
- כיפת ברזל: מערכת הגנה ליירוט רקטות בעלות טווח קצר. פותחה על ידי ישראל וארצות הברית וממומנת על ידן להגנת ישראל. שכבת הגנה רביעית במערכת "חמש השכבות" להגנה ממתקפות אוויריות על ישראל.
- מוחמד אל־בראדעי: דיפלומט מצרי ששימש כראש סבא"א (1997–2009). בתקופתו הוטל הזרקור על תכנית הגרעין האיראנית, והוא זכה לביקורת (בעיקר בארצות הברית ובישראל) על שהקו שהוא נוקט נגד טהראן אינו תקיף מספיק. קרא לפירוז המזרח התיכון מנשק גרעיני (כולל ישראל).
- מחמוד אחמדינז'אד: נשיא איראן (2005–2013). מנציגי הזרם השמרני־קיצוני במדינה. בחירתו בשנית לוותה במהומות במדינה מצד צעירים ורפורמיסטים, שטענו כי הבחירות זויפו. תמך בהאצת תכנית הגרעין למטרות צבאיות של מדינתו, והוביל לבידוד גדול יותר שלה בעולם.
- "מסיבת התה": פלג שמרני, ימני־קיצוני, שנטמע במפלגה הרפובליקנית בארצות הברית. תומכיה דוגלים בהחרפת הסנקציות על איראן, וחלקם אף בתקיפתה.
- משמרות המהפכה: כוח צבאי שתפקידו להגן על משטר האייתוללות האסלאמי־שיעי באיראן. פועל במקביל לצבא איראן. רבים מבכירי איראן בעבר ובהווה שירתו בו. הארגון מעורב בפעילות טרור ענפה ברחבי העולם, ונמצא ברשימת ארגוני הטרור הרשמית של ארצות הברית.
- מתקפת השיעה: האסלאם השיעי הוא הזרם השני בגודלו בדת זו. הקרע בינו לבין הזרם המרכזי, הסוני, הוא בן כ־1,500 שנה ונמשך עד היום. מאבקי הדת הללו מובילים להתנגשויות אינספור, מדיניות וצבאיות. איראן היא הריכוז השיעי הגדול בעולם, כ־90% מאוכלוסייתה משתייכים לזרם זה.
- נאט"ו: ארגון בינלאומי לשיתוף פעולה ביטחוני בהובלת ארצות הברית ומדינות אירופה. באמנתו נאמר כי התקפה נגד אחת מחברותיו נחשבת להתקפה נגד כולן.
- נפט: מאגרי הנפט באיראן הם הרביעיים בגודלם בעולם. הסנקציות שהוטלו על המדינה, בעיקר אלה מ־2012, הגבילו מאוד את יצוא האנרגיה שלה והצניחו את הכלכלה המקומית. אם ההסכם בין המערב למדינה יצלח, היא תוכל להפוך למעצמת האנרגיה הגדולה ביותר באזור.
- נתנז: עיירה בצפון איראן, בה נחשף ב־2002 מתקן להעשרת אורניום, הנחשב לאתר העשרה מרכזי בתכנית הגרעין האיראנית. החשיפה שימשה הוכחה שהאיראנים דוחפים לתכנית גרעינית צבאית.
- סבא"א (IAEA): הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית. הוקמה ביוזמת האו"ם בשנות ה־50, ופועלת למניעת השימוש באנרגיה זו לצורך צבאי. 163 מדינות חברות בסוכנות, כולל ישראל ואיראן.
- סעודיה: המדינה הגדולה והמשפיעה ביותר בחצי האי ערב. נחשבת למתונה ונאבקת להחלשת איראן ותומכיה, כולל מאבק מתמשך בתכנית הגרעין.
- פאתח 110 / M600: טיל קרקע־קרקע שפותח על ידי איראן לפי מודל של טיל סיני דומה. נחשב למדויק, אם כי בעל טווח קצר יחסית (כמה מאות קילומטרים). יכול לשאת ראש נפץ גרעיני (לכאורה, לא ידועים פרטים על הפיתוח האיראני המלא). ה־M600 הוא הגרסה שפותחה לטיל בסוריה.
- פוקס ניוז: ערוץ החדשות המוביל בארצות הברית. מזוהה עם הימין האמריקאי ונוקט קו ביקורתי עקבי ותקיף נגד ממשל אובמה ונגד הסכם בין המערב לאיראן.
- פורדו: מתקן העשרה גרעיני באיראן, מבוצר ובנוי תחת הר. את קיומו חשף אחמדינז'אד ב־2009.
- צנטריפוגות: בעברית: סרכזת. מתקן הפרדת חומרים. בתהליכי העשרת אורניום נעשה שימוש בצנטריפוגות מיוחדות, שמפרידות את החומר על ידי מהירות עוצמתית במיוחד.
- שיהאב: סדרת טילים בליסטיים שפותחו ונוסו על ידי איראן החל מסוף שנות ה־80, בחלקם בסיוע צפון קוריאה. 'שיהאב 3' מגיע לפי ההערכות לטווח של 1,900 קילומטרים (יותר מהמרחק בין ישראל לאיראן, שהוא כ־1,700 קילומטרים). בעבר ביצעה איראן ניסוי בטיל קרקע־קרקע ארוך טווח אחר, בשם 'סג'יל 2', המסוגל להגיע לכאורה לטווח של 2,500 קילומטרים.
- שרביט קסמים: מערכת יירוט רקטות וטילים בטווחים קצרים ובינוניים. לפני כחודש הוכרז עליה כ"מבצעית", לאחר שורה של ניסויים מוצלחים. חלק ממערכת "חמש השכבות" להגנה מהאוויר.
- NIE: גוף המרכז את 16 סוכנויות המודיעין האמריקאיות ומגיש בשמן את הערכת המודיעין הלאומית.
- "500 הנפגעים": ב־2012 ערך ופרסם אגף התכנון בצה"ל חקר ביצועים, כדי לבחון מלחמה רב־חזיתית בעקבות תקיפה באיראן. ההערכות דיברו על 500 הרוגים בעורף הישראלי, מספר שהפך למעין קוד בדיונים על העניין.
–
- עמימות גרעינית לנצח? // הטור של רן אדליסט
- דרכו של בנימין נתניהו בדרך לקלקול המערכות הציבוריות בישראל // אמיר אורן
- הקודים של המאפיה // דמותו התקשורתית של ולדימיר פוטין // מאת גדי להב