fbpx

הנני העני | מאת יהודה שוחט

0

"אם יש להם מותרות – הם לא עניים", אומרים הליברטריאנים המתרבים. "ואם הם עניים – זו לא בעיה שלנו" | גדלתי במשפחה ענייה כזו, נלעגת בעיני הימין הדתי בגרסתו נטולת החמלה. הסיפור האישי שלי יכול להסביר את הפסיכולוגיה של העוני וגם להציע פתרונות אפשריים | הקריאה לבעלי לב בלבד

רחוב יאיר 5, בשכונת בקעה היוקרתית בירושלים. וילת פאר, ארמון של ממש מבחינתי: שלוש קומות, חדר לכל ילד – וברוך השם היינו הרבה – גינה גדולה שבה הספקנו לבנות בובות שלג. תמונה יפה של ילדים מחייכים, משקרת מציאות מורכבת. על הבית המפואר הזה שילמה אמא בצ'ק אחד, על סך מיליון ו־73 אלף שקלים, מכספי הזכייה שלה בלוטו.

היא מעולם לא זכתה בלוטו – אף שהקפידה למלא טופס מדי שבוע ולהתפלל לאור נרות אל מול ההגרלה בטלוויזיה. היא גם לא קיבלה ירושה מדוד עשיר, כפי שסיפרה לבעלי הדירה בגרסה השנייה. היא פשוט האמינה, איכשהו, שהכסף יגיע. כמעט ארבעה חודשים של חיי פאר הסתיימו בפינוי באישון לילה.

היטלטלנו משם לקצה השני של העולם המטאפורי, בשכונת חב"ד בקריית מלאכי. דירת צינוק מעופשת – שלושה חדרים קטנים ומרפסת זעירה – מרובת תיקנים ומדיפה ניחוחות נפטלין, טחב ואלכוהול. למשך זמן־מה הצטופפנו בה סבא, אמא, הגרוש השני שלה לעתיד, ועוד שבעה ואז שמונה ילדים. את כל חפצינו מהבית בבקעה לא ראינו מעולם. "הם במחסן", אמרה לנו אמא; וכעבור אי־אלו חודשים ושנים: "הם נרטבו ונזרקו".

במשך שנים לא הבנתי את מנגנון קבלת ההחלטות שהוביל אותה לנסות לקנות בית יקר כל כך, שגדול עשרות מונים על מידותינו הכלכליות. החלטה שהובילה, בדיעבד, לחוויית הומלסיות ממושכת.

אמצע שנות ה־90, הגבעה הצרפתית בירושלים. בשעת אחר הצהריים, דפיקות רמות בדלת. אחותי ואני מסתכלים זה על זה, כאילו כבר מנחשים במה מדובר. "ההורים לא בבית", אנחנו אומרים במיומנות של מי שכבר מכירים את החוק, ויודעים שאסור להם להיכנס אם אין בבית אף אדם מבוגר.

הדפיקות נמשכות. מהוססים, אנחנו ניגשים ופותחים. אדם שרירי למדי, לעיני הילדים שהיינו, מציג לנו דף מקומט. "אנחנו מההוצאה לפועל", הוא אומר ומסמן לאדם נוסף שאיתו להיכנס. למשך דקות מעטות הם מסתובבים בבית, כמו מטילים גורל – איזה מהחפצים שלנו ייגזר גורלו להילקח שבי, ואיזה ייוותר לנו.

"זה שלי!" אני נוזף בגברתן, שעוצר ובוחן את הרדיו־דיסק. הוא מתעלם. כעבור דקות אחדות של שוטטות נבחר השלל: מכשיר חשמלי, כלי נגינה ועוד חפץ חסר תועלת. הם לשבט, אנחנו לחסד, הפעם. לפחות אותנו אי־אפשר למכור.

שנים אחדות לאחר מכן, כעורך בערוץ המוזיקה 24, מצאתי את עצמי פורץ בבכי באמצע ישיבה – תודה ליואב קוטנר על הכלת הסצנה המוזרה – למראה קליפ של להקת אתניx לשיר 'יהיה לנו טוב', שבו שני ילדים נאבקים במעקלים שבאים לרוקן את דירתם.

נזכרתי כמה כעסתי אז על אנשי ההוצאה לפועל, שביקרו בדירתנו משל היו קרובי משפחה; ולא פחות מכך, כמה כעסתי על אמא שלי. אין כסף לשלם חשבונות, אין כסף לשכר הדירה, אבל היא מתעקשת לקנות מותרות, לא מוותרת.

מם שפורסם ברשת עריכה אור רייכרט

מם שפורסם ברשת // עריכה: אור רייכרט

את בית הספר התיכון שרדתי בין השאר בזכות החברים הטובים. אחד מהם, גילוי נאות, הוא ד"ר אודי שטרובך שכותב בגיליון זה מאמר על האקלים. משך חלק ניכר מאותה תקופה התנחלתי בביתו, אכלתי על חשבונו ועל חשבון משפחתו; כך גם בבית משפחת מדר, אצל חבריי התאומים יגאל ועמנואל. שלושתם, והוריהם הטובים, מעולם לא עשו עניין מהמתנחל שאכל על חשבונם, מעולם לא גרמו לי להרגיש רע או הפגינו כלפיי רגשות רחמים.

בצד של אמא, היינו משפחה מהמעמד הנמוך ומטה. הייתה לנו קורת גג, רוב הזמן – פשוט מתחלפת, אחת לכמה חודשים, כשבעלי הדירה גילו שאין מאיפה לשלם. והיה לנו בבית אוכל, רוב הזמן, לא תמיד. יותר מכך, גם כשלא היה כמעט כלום – היו לנו מותרות: מעדני חלב בכמויות, ממתקים, בשלב מסוים גם טלפונים סלולריים. גם כאשר לאמא שלי לא היה חשבון בנק, והחובות האמירו למיליונים, היא לא סטתה ממנהגה – לקנות לנו כל מה שאפשר, גם כשאי־אפשר.

בסטנדרטים של מייצגי פורום קהלת, לא היינו עניים כלל. הביע את זה היטב קריקטוריסט עם לב מבטון, בתמונה לעגנית שבה נראה ילד במראה דל ואומלל עם הכותרת "עני", וכביכול אותו ילד עם סמארטפון ולבוש מותגים, עם הכותרת "עני בישראל". הילד הזה הוא אני, אולי בלי המותגים.

התפיסה הזו, כאילו ילד עני צריך לקבץ נדבות בקרן רחוב או להסתובב בבגדים מרופטים, מאפיינת ליברטריאנים רבים – רובם כמובן בני המעמד הבינוני ומעלה, ורבים מהם משתייכים לציונות־הדתית הרפובליקנית, האנטי־חברתית ואנטי־יהודית, זו שבעיניה ערבות הדדית וסולידריות הן הבעות חולשה וסיבה ללעג.

בעיניהם, גם כאשר קיים עוני, זו "לא בעיה שלנו" משום שמדובר בבחירה. "אם אמא שלך החליטה להביא תשעה ילדים משני בני זוג, למרות שאין לה כסף – זו בעיה שלה".

מכיוון שגדלתי גם שם, בין השאר, בערוגות שהצמיחו את קהות החושים והתפיסות האולטרה־קפיטליסטיות, הממומנות היטב בכסף זר, אני יודע שאוזניהם ערלות לכל טיעון חברתי, ועל כן לא אליהם מכוונות מילים אלה, אלא לאחרים, שמבינים שחברה אינה נמדדת על פי חוזקן של החוליות החזקות בה, אלא לעיתים קרובות על בסיס חולשתן של החוליות החלשות בה.

לימים, בתום ימי הכעס והתסכול, כששאלתי את אמי בגילוי לב למה היא ממשיכה לרכוש מותרות למרות שאין לה מהיכן לממן אותם, היא ענתה משפט אחד קצר, פשוט כל כך, שסיפר את הסיפור כולו: "אף פעם לא קניתי שום דבר מזה עבור עצמי, אלא רק עבורכם. כדי שתרגישו שיש לכם, שתרגישו שווים לאחרים".

לתפיסה הזו, יחד עם יכולתה של אמי לספר סיפורים ולברוא עבורנו עולמות דמיוניים מופלאים, יש חלק מהותי במי ובמה שאני היום, כמו גם בבעירה הפנימית שלי ובמרדף אחר צדק וצמצום פערים.

היום אני גם מבין שהיא מסתירה מאחוריה תפיסת עולם מלאה והגיונית. אמא שלי בסך הכל רצתה שנרגיש שיש לנו מה שיש לאחרים. שלא נתבייש, נרגיש פחותים. היא ניסתה להטמיע בנו את התחושה שאנחנו לא פחות טובים מאחרים, והיא האמינה, מתוך הכרה עמוקה של מנגנונים חברתיים של ילדים, שהבחירה להתגורר כמשפחת רווחה באזורים של מעמד סוציו־אקונומי גבוה יותר ולשלוח אותנו לבתי ספר של המעמד הגבוה יותר – יאפשרו לנו נקודת פתיחה טובה יותר לחיים, מאשר זו שהייתה לה.

כמובן, ישנם רבדים נוספים. "מה אתה רוצה שהם יעשו", אמר בנושא בריאיון ל'דה מרקר' אלדר שפיר, פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת פרינסטון, החוקר כלכלה התנהגותית וקבלת החלטות. "אותה גברת שגומרת את השבוע עם 100 שקל וקונה משהו שישמח את הילדים שלה במקום לחסוך, החיים שלה מלאים בסבכים. גם לה מותר מדי פעם לא לעמוד בפיתוי ולאכול עוגה, אז מה. גם אנחנו לא עומדים בפיתויים. אנחנו אנושיים. אם כבר, העוגה הזו שינתה את כל השבוע שלה. אני קונה אייפוד ושוכח מזה אחרי דקה. ההסתכלות השלילית שלנו טבעית, היא מובנת, אבל היא רעה".

אכן, הווקמן הראשון שקניתי בחיי, מהכסף שהרווחתי מצביעת כיתות בית הספר התיכון בחופש הגדול – היה מבחינתי יקר ערך, יותר מכל דבר אחר שהיה לי בחיי באותה תקופה. הסתובבתי איתו כמעט 24 שעות ביממה, והרגשתי שיש משהו ששייך לי והופך אותי לשווה לאחרים. בתחושה הכי פנימית שלי.

קריית מלאכי צילום אלכס ליבק

קריית מלאכי // צילום: אלכס ליבק

מעבר לפן הפסיכולוגי, לפרופ' שפיר יש גם הסברים רציונליים לחלוטין להחלטות שקיבלה אמי – כמו רכישת הבית המפואר ההוא, או החלטות מוזרות אחרות שלה, שלא זה המקום לבחון אותן. במהלך תקופה, חקר שפיר יחד עם פרופ' סנדהיל מוליינתן מהרווארד ופרופ' ג'יאיינג ז'או מפרינסטון, את השפעת העוני על החשיבה.

באחד ממחקריו הוא גילה כי אנשים שהכנסתם הייתה ממוצעת ומטה, הצליחו בסדרת מבחנים פחות ופחות ככל שהמחיר עלה. כלומר, המחשבה על להוציא כסף פגעה ביכולתם לחשוב בהיגיון. במחקר אחר שערכו שפיר וסנדהיל בהודו, הם בחנו מבחני אינטליגנציה למגדלי קני סוכר בשתי תקופות: בשיא היבול ובתקופת השפל. התברר שהפער באיי־קיו בקרב הנבדקים, בין שתי התקופות, עמד על 13 נקודות.

"כשאתה עני, אתה מוקף בהחלטות לא מוצלחות של אנשים מסביבך", הוא אמר בריאיון ל'דה מרקר'. "אתה דואג כל כך להווה שאין לך פנאי להתחיל לחשוב על העתיד, וזאת האירוניה הגדולה: לאנשים שהכי זקוקים לחשוב על העתיד, אין זמן ופנאי נפשי לעשות זאת. עצם היותך עני גורם להחלטות להיות מסובכות, ולצרכים הנוכחיים להיות כל כך לחוצים, שאתה מתחיל לקבל החלטות לא נכונות".

זאת ועוד: בניגוד לתפיסות הרווחות של האגפים נטולי החמלה, עניים בסך הכל מקבלים לרוב החלטות פיננסיות הגיוניות. "כשאני עושה טעות פיננסית, אני מתעצבן וממשיך הלאה", הסביר. "כשעני עושה טעות, הוא משלם עליה חודשים ולפעמים גם שנים. הוא צריך ללוות כסף בריבית גבוהה כדי להחזיר את הכסף, ולוקח לו חודשים להחזיר אותו, כל המבנה הזה קורס תחתיו".

לכך יש להוסיף עוד אתגר שמקשה על עניים לצאת מהמעגל הסגור – שכונות העוני. חוויתי זאת היטב על בשרי, בפערים בין התקופה שהתגוררנו בעפרה או בשכונות ובתים שונים בירושלים, לבין שלוש השנים בקריית מלאכי. כשהסביבה שלך חזקה, על אף הפער, יש לך את היכולת ללמוד, להפנים, להתאושש. כשהסביבה חלשה – קשה הרבה יותר: מערכת החינוך פחות טובה, מערכות הרווחה קורסות, מערכת הבריאות חלשה יותר, יש יותר ילדים, יותר רעש, אין היכן לשבת בשקט וללמוד.

כשעזבנו את עפרה, אי־שם באמצע כיתה ג', כמשפחה מהמעמד הבינוני, הייתי תלמיד מצטיין בחשבון, קורא וכותב מגיל שלוש, עם ידע כללי חריג. בשנים שלאחר מכן איבדתי ריכוז, איבדתי עניין, ומלבד הקריאה והכתיבה איבדתי כל יכולת אוריינית. כלומר, המעגל נסגר עליי ואני עוד הייתי בר־מזל, עם הזדמנויות שנקרו בדרכי בזכות מבוגרים משמעותיים מאוד שליוו אותי בחיי.

יש בינינו כאלה שמשוכנעים שהעוני הוא גזירת גורל, ואחרים שבטוחים שעוני הוא תוצר של ערכים לקויים ועצלנות. בפועל, המציאות כפי שגילו שפיר וסנדהיל, היא שיש אופציה שלישית: עניים הם לא לגמרי רציונליים, כמו כולם, אבל בתנאי עוני זה הרבה יותר יקר. נוסף על כך, קיימת פסיכולוגיה שלמה של עוני וקבלת החלטות שנובעת ממצב סוציו־אקונומי ומסביבה סוציו־אקונומית.

לפני חודשים לא רבים, כאשר פורסם בתקשורת סיפורה של אישה שגנבה מזון תינוקות מהסופר והועמדה למשפט, קפצו שוב נציגי הניסוי בהיעדר חמלה שיצא משליטה – אנשי הימין הדתי־הליברטריאני. "אף אחד לא נאלץ לגנוב", כתב טרול הטוויטר הלל גרשוני.

אז האמת היא שגם אני הייתי פעם רעב מאוד וגנבתי קצת אוכל מהסופר; ואמא שלי, שתהיה בריאה, גנבה לא פעם בדרכים כאלה או אחרות אוכל או כסף – כדי לשרוד ולהאכיל תשעה ילדים שאותם גידלה רוב הזמן כאם חד־הורית, בלי לקבל מזונות ובלי שיש לה עבודה מסודרת.

מבחינתי, גם כאשר יצאתי מדעתי מההסתבכויות שלה, הבנתי שהיא הקריבה מעצמה – כדי שיהיה לנו. הייתה מוכנה לשלם את המחיר, מוסרית וגם פיזית, כדי שלנו תהיה אפשרות טובה יותר. על כל החלטה מוטעית שקיבלה היא שילמה שבעתיים וכן, היא "נאלצה לגנוב", משום שכל בחירה אחרת הייתה לקויה מוסרית ומשמעותה גזירת גורלנו לשבט, כמו אותם החפצים שלקחו המעקלים.

שפיר טוען כי עניים לרוב מפנימים את המסר שהמערכת מעבירה להם: אתם עניים משום שאתם לא טובים. זוהי תפיסה נפוצה, שגם אנשים שאינם ערלי לב וקהי חושים לוקים בה. העובדות הן שהסיכוי של מי שנולד למשפחה ענייה לצאת מהעוני הוא קטן מאוד, ותלוי הרבה מאוד בסביבה, וגם במזל.

הפתרון לכך הוא ראשית ואחרית במערכת רווחה יעילה ואפקטיבית, כזו שיודעת להקל את התנאים שבהם מתנהלים עניים, מבינה את הגורמים לעוני, מסייעת להם לחסוך, מפנה להם את המחשבה לטובת התפתחות אישית והעצמה, למידה והשכלה. מערכת כזו, שאינה מורעבת בעצמה כפי שהיא כיום, תדע להשקיע בטווח הקצר כדי להרוויח בטווח הארוך.

הרי החדשות ועיקרן תחילה: כל מי שטוען ש"אין עוני", או ש"רוב אלה שמוגדרים עניים לא באמת עניים", ואחר כך ש"גם אם יש עוני, הוא לא בעיה שלנו אלא שלהם" – חי בסרט, שההתפכחות ממנו תהיה כואבת.

ראשית, פערים חברתיים הם בהכרח הבעיה של כולנו. הדרך – הקפיטליסטית הטהורה, לא זו הסוציאל־דמוקרטית – של חברה לצמיחה, היא באמצעות עידוד הצריכה, שהיא תוצאה של פריון גבוה יותר בעבודה ויותר הכנסה פנויה, וגם כך יותר כסף למיסים.

אוכלוסיות עניות לא יכולות לתרום לצמיחה, ואת העוני שלהן צריכה לממן מערכת הרווחה – מהמיסים של כולנו. אמנם ישנו כמובן הטיעון המבריק, "מי אמר שאנחנו צריכים לממן". ובכן, כשאנשים עניים ורעבים ללחם, והמדינה אינה מסייעת להם – הם עושים כל מה שצריך כדי לשרוד, גם אם זה כולל לפרוץ למגדלי השן המוגנים ולקחת בכוח. כך מתגלגלות מהפכות.

מספיק להסתובב בדרום תל אביב, ולהבין את הטמטום והאיוולת: במקום להשתמש בכוח האדם על מנת להעלות את רמת החיים של הפליטים ומהגרי העבודה ולחזק את הכלכלה ואת החברה, מעדיפה המדינה לדחוף אותם לגטאות ולפשיעה – בדיוק כפי שנהגו ממשלות ישראל לדורותיהן עם גלי ההגירה ממדינות צפון אפריקה, הבלקן ולימים אתיופיה. אלופי העולם בטמינת הראש בחול ובאלתורים בטווח הקצר, על חשבון הטווח הארוך – והחשבון תמיד מוגש בסוף.

זה מכבר, כמנהגי במסעותיי בעקבות עברי הרודף אותי לעיתים כרוח, חלפתי בסמוך לבניין שבו התגוררתי אצל סבי וסבתי בקריית מלאכי. בניין רכבת ארוך, מטויח ומסויד מעט – כאילו זה מה שימנע מרעידת אדמה קלה לנער אותו לאבק. לא רחוק ממנו, במה שנראה לי פעם כמו חורשה ענקית וכיום הוא לא יותר מכמה עצי אורן עצובים, ישבו כמה נערים והעבירו את הזמן בהצקה הדדית.

25 שנים קודם לכן, באותו המקום, קול פנימי מנע ממני להצטרף לשני נערים כאלה, שפרצו לישיבה הגבוהה הסמוכה על מנת לגנוב מעדני חלב מהמקררים; אותו קול מנקר מנע ממני לחמוק ממבצע פריצה לגן ילדים בירושלים, שבו השתתפו שני אנשים שהכרתי. הם ביקשו לגנוב משם מכשיר חשמלי כדי למכור אותו, ואולי גם "למרוד בממסד" ו"לדפוק אותם" – אלוהים יודע את מי.

בדיעבד, אני מבין שהיה לי מזל, וקצת יותר. בכל הלילות ששוטטתי ברחובות; בימים שהסתובבתי במקומות שבהם אסור היה לי להסתובב כילד; בכל התקופות שעמדתי על הקצה – לא מעדתי, בין השאר, בזכות מערך הרווחה הפרטי והסיפור שבנתה אמי. אם זה עבד במקרה שלנו, הקיצוני כל כך, במשפחה שהיא פרודיה מופרכת על משפחות א־נורמטיביות, זה יכול לעבוד גם בחברה הישראלית כולה.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook