fbpx !-- Global site tag (gtag.js) - Google Analytics -->

המלחמה על הילדים | רסל דיקשטיין

הפעלת מכבש לחצים, אלימות פיזית ורגשית והתנכלויות הן רק חלק מדרך הייסורים שעוברים יוצאים בשאלה, הורים לילדים. ברוב המקרים, המערכת כולה מתגייסת נגד ההורה היוצא, ולבסוף הוא מורחק מילדיו. ובכל זאת, יש ניצנים של שינוי. תחקיר

0

לתחקיר הזה יצאתי מתוך רצון לברר אם הורים יוצאים בשאלה מופלים לרעה בערכאות משפטיות, ללא קשר לתפקודם ההורי וליכולת ההשתכרות שלהם, אלא רק מפני שבחרו לצאת מהקהילה החרדית. התמונה שנחשפה בפניי הייתה מבהילה הרבה יותר. 

האפליה בבית הדין היא קצה הקרחון. היוצאים, ששודכו בגיל צעיר מאוד ולפני שגיבשו את זהותם כבר היו הורים לילדים, נאלצים להתמודד עם לחצים רבים, נגררים לדיונים משפטיים אינסופיים ונאבקים בכל כוחם על זכותם הבסיסית לגדל את ילדיהם, כל זאת בזמן שהם עצמם מתמודדים עם משברי היציאה. האצבע המאשימה מופנית לא רק כלפי בית הדין, אלא גם – ואולי בעיקר –  כלפי ה"עסקנים".

"עסקנים" הם דמויות מפתח בקהילות החרדיות. לרבים מהם קשרים חזקים בבתי הדין ובמוסדות מדינה נוספים, והם פועלים בשלל דרכים להרחקת הילדים מההורים היוצאים. בשל הרגישות הרבה, כל השמות בכתבה בדויים והפרטים המזהים טושטשו.

רק רציתי לעוף מהבית

אסתר (24), מבית חרדי קיצוני, התחתנה קצת לפני גיל 18, ובגיל 20 כבר הייתה אם לשניים. "לא היו לי מחשבות יציאה לפני החתונה, אבל המון דברים לא הסתדרו לי", היא משחזרת. "למעשה, התחתנתי רק כדי לעוף מהבית". 

הרצון לברוח מהבית האלים והסגור היה משותף לאסתר ולמיועד לה, ולתקופה מסוימת השניים "חגגו את החירות". "כבר בשבע ברכות הוא קנה סמארטפון", היא צוחקת. "אני, אחרי שראיתי שהטלפון הזה לא נושך, קניתי גם לעצמי. שנינו הלכנו ונפתחנו". 

הזוג הטרי הקפיד לשמור על חזות חיצונית חרדית למהדרין, בעוד בבית פנימה ההתנהלות הייתה שונה. "היינו מתפרפרים בהיחבא, יוצאים למסעדות, אני הייתי מתאפרת. העזתי לערער על ה'גאלח' (גילוח השיער לאחר החתונה – ר"ד), והיינו באותו הראש". 

המשבר הגיע כאשר אחד הרבנים לקח את בן הזוג כ"פרויקט אישי" והחל מקרב אותו. או אז צצו הקרעים בין תפיסות העולם. המצב החריף כשבן הזוג שאף למשוך את אסתר יחד איתו לכיוון הקיצוני, בעוד היא חשה שעיניה נפקחו ושהיא מעוניינת לשלב בין העולם החרדי לעולם שאותו רק התחילה להכיר. 

"זה לא שהחיים איתו היו טובים, בכלל לא", היא מעידה, ומתארת את ניסיונות השליטה, את ההתעללות הרגשית, שגלשה לא פעם לאלימות של ממש, לביטול שלה ולחרדה הגדולה שאחזה בה מהמחשבה שכך ייראו חייה וחיי ילדיה. 

"רציתי להתגרש ממנו בלי קשר ליציאה בשאלה", היא מבהירה. "בכלל לא חשבתי שיש לי אפשרות לצאת, לא האמנתי שאצליח, לא ראיתי את זה קורה, לא יכולתי לדמיין את עצמי עושה משהו כזה". 

את מצוקתה ביטאה אסתר בפוסטים באחת הרשתות החברתיות, הדברים הגיעו לעיניה של האחראית עליה במקום העבודה, ולאחר שיחות רבות הסכימה אסתר לשתף במתרחש בביתה וקיבלה ייעוץ מקצועי ראשוני. 

כמה ימים לאחר מכן, בעקבות התפרצות אלימה נוספת, החליטה אסתר לאזור עוז והגישה בקשה ליישוב סכסוך בבית המשפט לענייני משפחה, כפי שהומלץ לה. לדבריה, היא הבהירה מראש שאין בכוונתה "לחלן" את הילדים, אלא ביקשה שהם יתחנכו במסגרות דתיות, לא חרדיות. 

בן זוגה של אסתר מיהר לגייס נגדה את עסקני הקהילה והצהיר שמבחינתו מדובר בהכרזת מלחמה. להפתעתה של אסתר, גם הוריה הודיעו שלא יתמכו בהחלטתה ויעשו הכל כדי שהילדים יישארו במסגרת החרדית הקיצונית, גם במחיר של ניתוק שלה מהם. 

הלחצים הרבים שהופעלו על אסתר, האמירות הקשות שהופנו כלפיה והחשש מלאבד את ילדיה הובילו אותה להסכים לשורה של ויתורים והתפשרויות. "גיליתי שכל מה שחששתי ממנו אכן קרה", היא מספרת. 

המשפחות המקושרות שלה ושל הפרוד הצליחו להפעיל קשרים, והניסיון של אסתר לנצח ב"מרוץ הסמכויות" טורפד וכעת עניינה נידון בשתי ערכאות, והיא מצפה בכיליון עיניים לגט ולהסכם הגירושים, שלא נותרה לה ברירה אלא להסכים לרוב התנאים הבעייתיים בו. 

כעת היא אינה מורשית לקחת את ילדיה לביתה, המפגשים עימם מדודים וקצובים ונאסר עליה לבלות עימם ללא עינם הפקוחה של הוריה, בבית שבו סבלה מהתעללות פיזית ורגשית. 

צילום: Getty Images

מאבק ממומן היטב

האיום המרכזי המרחף מעל ראשה של אסתר וילדיה הפך לעובדה קיימת וכואבת בחייהם של לא מעט יוצאות ויוצאים בשאלה – ניתוק אכזרי מהילדים. סיפורה של אביבה (41), שהגיעה עד בג"ץ כדי להילחם בניתוק שנכפה עליה ועל ילדיה זה מזה, מלמד על הכוחות הגדולים ועל המניפולציות המופעלים נגד הורה שבחר לצאת מקהילה סגורה ושמרנית.

גם אביבה, שהשתייכה לקהילת ספרדים בני תורה ובן זוגה נשא בתפקיד תורני־רבני בכיר, נישאה בשידוך, ומבלי להכיר באמת את מי שיהיה בן זוגה ואבי ילדיה, וגם היא גילתה כעבור זמן קצר שנישאה לאדם בעייתי. "הנישואים לא היו טובים מההתחלה", היא משחזרת, "אבל הייתי יראת שמיים כזו. כל הזמן התייעצתי עם הרב, והוא אמר לי להישאר ולא להתגרש". 

למרבה האירוניה, התהיות של אביבה וערעור האמונה החלו בעקבות השיעורים שלה עם בן זוגה. "זו הייתה הדרך שלנו לתקשר, באמצעות לימוד משותף", היא מתארת. "למרות שלא רציתי בכך, איבדתי את האמונה. הקפדתי לשתף אותו ולתאר לו כל מה שעובר עליי. הוא כעס מאוד והפסיק את הפעילות המשותפת היחידה שלנו". 

אביבה מדגישה כי לא הייתה שום השלכה מעשית להרהורי הכפירה שלה. "לא חשבתי לחלל שבת או משהו, אבל ביני לבין עצמי התחבטתי במחשבות אמוניות". החיים המתוחים נמשכו עד מאורע טרגי שפקד את בני הזוג, ואז אביבה חשה שהקשר בינה ובין אלוהים ניתק לחלוטין, ותוך כדי שהיא מקפידה לא לערער סדרי עולם ולהיראות כלפי חוץ כחרדית מן השורה, היא החלה לחשוב על האפשרות לעזוב את הקהילה. 

אביבה, אז כבר אם לשישה, עבדה בשלוש עבודות בתוך המגזר החרדי, וכדי לגשר על הדיסוננס שחשה בין חוסר אמונתה להכרח לשדר עסקים כרגיל, ביקשה לצאת ללמוד. הרב התיר זאת, בתנאי שלא תלמד מקצוע שיקנה לה כלים לעבוד במקום חילוני, ואביבה נרשמה ללימודי סוציולוגיה. 

"חודשיים לתוך הסמסטר, בשתים עשרה וחצי בלילה, קיבלתי שיחת טלפון מהרב, 'בואי אליי עכשיו ללשכה'. הוא אמר שזה דחוף־דחוף. הגעתי מיד, הרב הוציא פנקס צ'קים ושאל, 'כמה כסף את רוצה כדי להפסיק את הלימודים?', אמרתי לו שאני לא רוצה. מבחינתי, זה היה עניין חיוני, ולא היה קשור בכלל לכסף, למרות המצב הלא טוב בבית. הרב הסביר לי שיש בעייתיות בכך שאישה יוצאת מהבית להרבה שעות ושרואים אותי יוצאת מהבית אחרי הצהריים, ו'אחרים לומדים ממך, ובעלך הוא רב וזה לא ייתכן'. 

"אמרתי לו שאני לא מוכנה בשום אופן, שהלימודים הם חמצן בשבילי. מובן שלא ידעתי כמה משמעות יש לפגישה הזאת. הוא אמר לי, 'אם זאת התשובה שלך, אנחנו נדאג שתתחרטי עליה'. אחרי חמישה ימים קיבלתי מכתב מבית הדין הרבני, בקשה לגירושים ומשמורת מלאה שלו". 

הבקשה הייתה רצופה, לטענתה, שקרים בוטים שנועדו להכפיש את שמה ולהכשיר את הבקשה להרחיקה מילדיה. "יום אחד חזרתי הביתה וגיליתי שהוא החליף מנעול בדלת ושאני לא יכולה להיכנס". מאז אביבה לא ראתה את ילדיה במשך שמונה חודשים. "הכל היה מתוכנן, המאבק נגדי מומן באמצעות 'קופת השכונה', כולם עזרו לגרוש שלי במאבק להרחיק את הילדים ממני. כל השכונה הייתה מלאה בפשקווילים על האישה שהלכה לכת השטן וכמה שצריך להיזהר ממני. חטפתי מכות, הורו לי לצאת מהעיר, אמרו לי שאני משוקצת ואפיקורסית. 

"בזמן שעוד חשבתי שאצליח במאבק ואזכה לראות את הילדים שלי, שכרתי דירה קרובה לבית שלי. יום אחד חזרתי הביתה והיו שם
אפרוחים מתים ופתק שהיה רשום עליו 'תעזבי את העיר!'. סבלתי המון אבל לא ויתרתי. אחרי שמונה חודשים עסקן אחד ניסה לעזור. הוא אמר שיורשה לי לראות את הילדים פעמיים בשבוע בתנאי שאבוא לבושה בלבוש חרדי, כמובן הסכמתי. נחתם הסכם, אבל מהר מאוד גיליתי ששיקרו לי. חתמתי על הסכם כדי שיהיה גט, אבל בפועל לא נתנו לי לראות את הילדים. משם היו שנים ארוכות של מאבקים משפטיים. גם לאחר פסיקה של בית הדין שהאב חייב להרשות לאם לראות את הילדים, לא הייתה כל אכיפה".

בית הדין מוטה

"אנחנו נתקלים בהרבה מקרים של חוסר כיבוד הסכמים", אומרת נטע קמר, מנהלת תוכנית "צעדים", שהוקמה בשיתוף העמותות "הלל" ו"יוצאים לשינוי", ומטרתה היא לסייע ליוצאים בהליכי פרידה וגירושין. נטע, עו"ד בהכשרתה, מכירה מקרוב עשרות רבות של "מקרי-קצה", סיפורים קשים ושוברי לב על פירוד וניתוק בין הורים לילדים, הפעלת לחצים על ההורה היוצא, הפעלת מניפולציות מסוגים שונים ורצון בלתי מתפשר להרחיק את הילדים מקרבתו של ההורה, ולעיתים גם ממשפחתו של היוצא, במקרים שהיא מביעה תמיכה בו. לדבריה, כל עוד לא מעוגן בהסכם אילו סנקציות יופעלו במקרה של אי-כיבוד הסעיפים, ההורה החרדי והקהילה מרשים לעצמם לעשות ככל העולה על רוחם, ואין להסתמך על בית הדין שיפעל כדי לאכוף את ההסכם.

"בית הדין היה מוטה, חד־משמעית", מספרת אביבה. "היו לי הוכחות להפרכת השקרים שהציג אבי ילדיי, אבל הם לא התייחסו לכך. התוצאה היא שיותר מעשר שנים לא ראיתי את הילדים שלי. אני מכירה עוד המון סיפורים. בית הדין מוטה תמיד לטובת הצד החרדי". 

קמר מצטרפת לדברים. "בית הדין הרבני בוחר צד באופן ברור", היא מדגישה. "הדיינים אומרים את הדברים בפני המתדיינים. משפטים כמו 'אנחנו שלוחים של בית דין של מעלה, ואנחנו נעשה כל מה שצריך כדי לשמור את הילד בחינוך חרדי' נאמרו לא פעם, אך הם לא נכנסו לפרוטוקול". 

יתרה מכך, אחד הדיינים – אליהו רפאל היישריק – התראיין לעיתון "משפחה", ואמר שהמטרה שלו היא לגרום לילד להישאר שומר תורה ומצוות וכי יעשה הכל כדי שזה יקרה, ואף התייחס לשיטות להערים על בג"ץ בעניין זה. "ברגע שכתבת את פסק הדין הזה, למחרת בבוקר הוא ייפול בבג"ץ", הוא צוטט שם. "זו אפילו לא שאלה. אז מה עושים? אתה צריך לכתוב את אותם הדברים, ולהגיע בסופו של דבר לאותו מצב שסימנת קודם לכן. תגיד שהוא צריך להיות אצל האבא, מבלי להזכיר שבת וכיפה. תמצא הנמקות אחרות, וכאלה אינן חסרות".

בעקבות הראיון הוגש בג"ץ נגד מינויו של היישריק, אך העתירה נדחתה, המינוי אושר והאיש מכהן כדיין בבית הדין הגדול. "זה מסוג האמירות שגם אם אומרן התנער מהן, הן משקפות הלך רוח", אומרת קמר. "והלך הרוח בבית הדין הרבני, כפי שעולה מהמקרים שמגיעים אלינו, הוא הטיה מובהקת לטובת ההורה שנשאר בקהילה החרדית".

צילום: טלי מאייר

תלוי בדיין ובדין

סיפורו של יחזקאל אינו שונה מאוד, אך יש בו שביב של תקווה. יחזקאל, שמשפחתו וגרושתו שייכות לפלג הירושלמי, התחתן בשידוך בגיל 18, וגם הוא גילה מהר מאוד שאין שום חיבור אמיתי בינו ובין האישה ששודכה לו. "מההתחלה הקשר שלנו היה טכני", הוא משתף. "היא הבינה שעומד מולה בנאדם קצת אחר, מעמיק וחוקר, אבל זה היה ב'קטע טוב', בקטע של אדם עם ראש חזק. הייתי ירא שמיים לחלוטין, מתמיד גדול, עילוי, אך מתחת לפני השטח תמיד נמשכתי לקצוות". 

נושא האמונה וההליכה בתלם הוא טאבו, בפרט בחוגים הקיצוניים, ויחזקאל ידע שערעור על כך הוא דבר נפיץ ומסוכן. הסודיות הייתה מתבקשת, מה גם שאין יוצאים בשאלה במעגל המשפחתי הקרוב ליחזקאל. "היציאה עצמה היא קושי, אילוץ, לא דבר שנעשה בכיף ובשמחה, בפרט כשיש ילדים בתמונה. לא רציתי לבלבל אותם, לערער את עולמם", מציין יחזקאל. "אבל הגעתי לצומת שבו הבנתי שאיני מסוגל יותר לחיות בין שני העולמות, לחיות בשקר, ושהבחירה מתבקשת – לכאן או לכאן. 

"כיוון שאני אדם טוטאלי, הייתי מוכרח לבחור – ללכת בדרך התורה, לעשות סוויץ' בראש ולשכוח כל מה שאני יודע על ערעור האמונה הדתית או לבחור לחיות כפי שאני רוצה, כפי שאני מבין. הדרך הראשונה נפסלה, בלתי אפשרי לאדם שראה את האור לשוב לאחור. הבנתי שעדיף לפעול עכשיו, לפני שהדברים יהפכו להיות מסובכים פי כמה".

ליחזקאל, שנשא משרה תורנית מכובדת, היה הרבה מה להפסיד. "ידעתי שצפויה לי מלחמה, אבל לא דמיינתי מה עתיד לקרות. חשבתי, אני אדם טוב, ומן הסתם יתנהגו איתי בהתאם, באנושיות. זה לא קרה".

יחזקאל היה הורה מעורב מאוד, בפועל הוא זה שטיפל בילדים במהלך כל היום. "הייתי מעיר אותם בבוקר, מכין להם סנדוויצ'ים, לוקח אותם למסגרות, מחזיר אותם הביתה, מבלה איתם, מקלח אותם, משכיב אותם לישון וקורא איתם קריאת שמע". 

לדבריו, גרושתו עבדה רוב שעות היום ולא הייתה לה סבלנות לילדים. "הגירושים היו הכרח, בלי קשר ליציאה", מדגיש יחזקאל. "עם כל הקושי והכאב, היו בעיות בלתי פתירות. הלכנו במשך שנים לטיפול זוגי, והמטפלים אמרו לבסוף שאין ברירה אלא לפרק את החבילה".

הוריו של יחזקאל תמכו בו, הסכם הגירושים נחתם והזוג נפרד. "הכל עבד חלק עד ששיניתי את הלבוש שלי ונודע בקהילה שאני 'מסתובב במקומות של יוצאים בשאלה'". 

יחזקאל נקלע לסחרור רגשי שעיקרו סירובן של גרושתו ומשפחתה לאפשר לו לראות את ילדיו. "הייתי מגיע לבית, דופק ואיש לא פותח. הם פשוט העלימו לי את הילדים. אמרו לי, 'אתה כבר לא חרדי ואתה לא תראה יותר את הילדים'".

הוא פנה לבית הדין, שם נוהל תיק הגירושים, ובאופן מפתיע זכה לתמיכה מצד אב בית הדין. לתחושתו, כחלק ממגמה חדשה במקומות מסוימים, של קבלה והכלה. "בית הדין שינה גישה בשנים האחרונות", הוא מכריז ומיד ממהר לסייג, "לא כולם, כמובן, אבל חלק מהדיינים נוקטים גישה אחרת, הם אומרים שהאבא או האמא צריכים לראות את הילדים ולא משנה מה. אם ההורה היוצא לא עושה פרובוקציות ולא מערער על תפיסת העולם שבה הילדים חיים, לא לוקח אותם למקומות שלא תואמים את החינוך שלהם, אין סיבה שההורה לא יראה את ילדיו. גם בקהילות עצמן חל שינוי, כבר מכירים יותר בתופעת היציאה, לפחות לא מכחישים אותה, והיחס ליוצאים משתנה אט־אט". 

בית הדין הכיר בעוול שנגרם ליחזקאל ולילדיו ואילץ את גרושתו ומשפחתה לכבד את ההסכם ואת הסדרי הראייה. לאחר דחיות בטיעונים שונים, את הפסח האחרון בילה יחזקאל בחברת שלושת ילדיו, והדבר אינו מובן מאליו, גם עבורו. "יש מערכת שלמה, משומנת היטב, של עסקנים שפועלים נגד יוצאים, נלחמת בהם, נרתמת בתקציבים גדולים לטובת הצד השני ונגד מי שיצא. הם שולחים מעקבים, מצלמים סרטונים, אוספים חומר, מנסים להוכיח שההורה מחלל שבת בפרהסיה ודברים דומים, ואם אין הוכחות, הם יכולים להמציא ולהעליל עלילות, ואז משתמשים בחומרים האלה כראיות משפטיות. יש להם עורכי דין טובים והרבה ניסיון מצטבר. אבל בסופו של דבר, כשמגיעים לבית הדין, תלוי על מי אתה נופל. למזלי, נפלתי על דיין עם לב. לא אשכח איך בתחילת הדיון הוא אמר: 'מבחינתי, לא משנה אם האבא חילוני־שמאלני־אתאיסט גמור, אבא צריך לראות את הילדים, והילדים צריכים לראות את האבא'".

צילום: Getty Images

מסכת של שקרים והסתרות

עם זאת, רוב המקרים עדיין אינם כאלה. כך, למשל, סיפורו של יוחנן (42), שגם אצלו הבקיעים בזוגיות החלו לצוץ כבר בתחילת חיי הנישואים. "מהיום הראשון הבנתי שהשידוך הזה היה טעות, אבל הייתי 'נייס גאי', הייתי ירא שמיים, התייעצתי עם אנשים שהאמנתי שטובתי חשובה להם וקיבלתי את דבריהם באופן עיוור, ובעיקר – התייעצתי עם אלוהים שאמר לי שככה זה החיים ויהיה בסדר". 

לאחר שנולדו לזוג שלושה ילדים והבעיות הפכו חמורות יותר ויותר החליט יוחנן להתגרש ועשה כל שביכולתו כדי לעבור את התהליך בשלום וללא דרמות מיותרות. הושג הסכם מכבד, והגט ניתן בתוך שלושה ימים מהפנייה לאב בית הדין. 

"אחרי שנה וחצי התחלתי את תהליך היציאה", הוא משחזר, והבעיות התחילו לאחר שהגרושה השתדכה לחרדי מחו"ל, והיא והילדים עברו לשם. "כמה עסקנים היו מעורבים, וכולם שיקרו. כשבועיים לפני המעבר המתוכנן הם דאגו לעדכן אותי על השידוך, אמרו לי שזה עניין של כמה שבועות, שלחתן המיועד של גרושתי יש ילדים בארץ והוא רק צריך לסגור שם את ענייניו והם יחזרו. בפועל, הם נשארו שם כל השנים. בהתחלה הייתי בטוח שזה רק עניין של זמן, נסעתי לשם והם היו מגיעים אליי, עד שהתחילו להתנכל, היו מקציבים לי זמנים לשיחה, ואז גם מקשיבים לשיחות. 

"לאחר שבע שנות נישואים שלהם התגלה לי שבעלה של גרושתי הוא פדופיל ושהילדים סובלים בבית. כשגיליתי את זה, מובן שניסיתי לעשות כל שביכולתי כדי לקחת מהם את הילדים. פניתי לבית המשפט, היה לי מכתב מהילדה שלי, שבו היא סיפרה לי מה באמת קורה בין כותלי הבית, ואפילו סרטונים שהמחישו זאת, אבל אז התברר
שטעיתי טעות מרה בכך שהאמנתי להבטחות שניתנו לי כל השנים. כי בשלב זה, לפי החוק, הילדים כבר התערו שם ולא היה אפשר להחזיר אותם לארץ. דמויות מסוימות בחסידות שלו אפילו ניסו להעביר את הבת שלי למשפחת אומנה בלי ידיעתי. ברגע האחרון הדבר נודע לי, בזכות מעשים אמיצים שבתי עשתה, והניסיון סוכל לאחר שאיימתי עליהם". 

את סיפורו האישי חושף יוחנן בספר "עירום ועריה", שעתיד לצאת לאור באמצעות מימון המונים.

גם יהודה (28), אב לילד בן 7, גילה בדרך הקשה שהקהילה כולה התגייסה להרחקתו מבנו. "השופט והמשטרה, כולם היו לטובתי, ולמרות זאת, הקהילה הצליחה לנתק אותי מהילד. הם יכולים לפעול נגדך גם כשהחוק לצידך", הוא מספר. "ברגע שהחלטתי להתגרש, התחילה מלחמה על הנרטיב. למשפחה שלה היה חשוב מאוד 'להוציא אותה טוב' מכל הסיפור. המלחמה הייתה להראות שאני הלא בסדר, ובמלחמה הזאת הם לא בחלו בשום אמצעים". 

יהודה מתאר תהליך גירושים ארוך וקשה, רווי מריבות והשמצות, ומודה כי היה נאיבי לכל אורך הדרך. "שנינו היינו חרדים עם ראש פתוח, ולכן לא חשבתי שהיציאה בשאלה תהיה טריגר עבורם. כארבע שנים לאחר שניתן הגט, ואחרי שהסכמתי לרוב הדרישות של הצד השני, קיבלתי טלפון מהמשפחה של גרושתי והם אמרו לי לא לבוא לקחת השבוע את הילד. כששאלתי, נאמר לי שהילד ביקש להישאר השבוע אצל גרושתי. הייתי תמים כל כך, אמרתי לעצמי שזה בסדר ושבשבוע הבא אבוא לקחת אותו. מה שהתברר אחר כך הוא שהמשפחה העלילה עליי שהתעללתי בילד, ואת הסכמתי לא לקחת אותו הם הביאו כראיה לנכונות העלילה". 

מאז, בשנים האחרונות, יהודה מבלה זמן רב באולמות בית המשפט כדי להחזיר לעצמו את הזכות להתראות עם ילדו, כפי שסוכם. "הפרשנות של מהי 'טובת הילד' שונה בעיני בית הדין", מסבירה קמר, ומספרת על תיק שהיא מלווה: האם, שנשארה חרדית, אינה כשירה לגדל את הילדים על פי חוות דעת של גורמי רווחה. ההמלצה הברורה של אנשי המקצוע היא להעביר את המשמורת לאב, היוצא, אולם בית הדין איתן בדעתו לא לאשר את ההמלצה.

השאלה מהי טובת הילד היא שאלה כבדת משקל. לא רק גורמי המקצוע, בתי הדין ובתי המשפט נדרשים לה, אלא היא גם פקטור חשוב ביותר בקרב הורים חרדים ששוקלים יציאה בשאלה.

מנחם (44), חסיד גור ואב לשמונה, מודה שהסיבה היחידה לכך שהוא עדיין לבוש כחרדי ודוחה את גירושיו נעוצה בפחד שלו מריסוק עולמם של ילדיו. לדבריו, הוא כבר לא חושש מהתערבות העסקנים ומחרחורי הריב של המשפחות, אלא מתגובת הילדים עצמם. "במשך שנים חינכתי אותם בדרך מסוימת, שלחתי אותם לבתי ספר חרדיים, לימדתי אותם תורה ומצוות. איך אני יכול לבוא ולומר להם ההפך ממה שאמרתי להם כל השנים? הילדים שלי הם הדבר החשוב ביותר בחיי, הם הסיפוק והמשמעות שלי, דבר כזה ימוטט את עולמם".

לנקודה שהעלה מנחם יש משמעות רבה מאוד בתהליך שעוברים הורים לילדים מעל גיל גן. החינוך החרדי פסקני וחד־משמעי, היחס לאדם שאינו שומר תורה ומצוות הוא שלילי ביותר, ולכן הורים לילדים בוגרים חוששים מתגובת הילדים ומכך שהרצון להינתק יבוא מהילדים עצמם, בשכנוע, בדרבון ובעידוד של הקהילה והמשפחות. 

"לצערי, דחיתי את ה'שיחה' עם הילדים מתוך מחשבה שהמילים הנכונות יגיעו מתישהו", מודה מנחם. "זה לא קרה. ככה עברו כמעט עשר שנים, אני לא אדם מאמין ומשתוקק לצאת לחופשי, להפסיק עם המשחק הכפול. בעבר ההתמודדות שלי הייתה בעיקר מול אשתי, והיום ההתמודדות היא מול הילדים, ואני לא מסוגל יותר לשקר להם".

מהנהלת בתי הדין נמסר בתגובה: "בית הדין הרבני אינו אמור ואף אינו רואה עצמו כמי שעליו להחזיר בתשובה את הצדדים הבאים להתדיין לפניו, לא אותם ולא את ילדיהם, ובוודאי שאינו מתנכר חלילה ומצר את צעדיו של מי שבחר להתרחק מקיום תורה ומצוות, יהיו סיבותיו אשר יהיו. השיקול האחד והיחיד המנחה בעניין אחזקת ילדים הוא טובת הילד. ואכן, במקרים רבים בהם אחד מבני הזוג חזר בשאלה – הילדים הועברו לידי הצד החילוני בהמלצות שירותי הרווחה. על כל פנים, אנו מבקשים מהמערכת שלא להסתפק בגרסה חד צדדית של מי מהצדדים אלא להביא את עמדותיהם של בעלי הדין מהצד השני של המתרס לשם הצגת תמונה הוגנת ובלתי מוטית".  

הכתבה הוכנה בשיתוף מגזין "התקופה" של עמותת "יוצאים לשינוי"

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook