fbpx

היידה, לביבי // שמאלנים, ביביסטים ומה שביניהם // הטור של שי גולדן

המציאות היא שאם השמאל הציוני לא יתעשת, הוא ייעלם וימות

0

אנשים אומרים לי "שמע, קצת הסתובב לך הבורג בראש". "מכרת את נשמתך לשטן", הם אומרים. "אתה מנציח את שלטון ביבי. אתה תומך בשחיתות". את הקללות, האיומים, אינספור הנאצות, אני לא סופר. גם כי הם פחות חשובים, וגם כי הם רבים מדי. לא, אני מדבר על אנשים שמכירים אותי שנים. יודעים לא רע מי אני ומה עמדותיי – והן די עקביות (מפא"יניק, אולד סקול. רביניסט אמיתי), ועדיין אומרים לי שאני, רשמית, ימני וביביסט.

עכשיו, האמת היא שהם עושים לי חשק להצביע ביבי. ודאי שלא אצביע ביבי, אבל הם בהחלט גורמים לי לרצות לעשות את זה. ואם הם גורמים לי לרצות לעשות את זה, שוו בנפשכם מה קיר הניטים הזה שהם בנו סביבם עושה לליכודניקים, למשל. זה כבר פרינציפ. אפילו לא אידיאולוגיה. פשוט פרינציפ. הם מרגישים – ודי בצדק – שלא מעניין את החברים שלי כלום. כלום. לא בריאות הציבור, לא מצבנו במזרח התיכון, לא הכלכלה, שום דבר. הכל מתנקז למשפך אחד קטן – ביבי. עכשיו, בדומה לרבים, גם אני כתבתי רבות על נתניהו, ובאחד המדורים שלי כאן בשנה שעברה העליתי את השאלה – מה יקרה ביום שאחריו? לא למדינה ולפרויקט הציוני, אלא לשמאל הישראלי. עם מה הוא יישאר? עם איזו ליבה אידיאולוגית, עם איזה מסר, הוא יצעד ביום שאחרי ביבי? והאמת היא שאין שום דבר מאלה באופק. סיום כהונת נתניהו הוא חזות הכל. החלפת פרסונה אינה אידיאולוגיה, חזון או תוכנית. היא אפילו לא יעד יעיל. זו אובססיה. וכשמישהו נעשה אובססיבי כל כך, הוא גורם לשני אפקטים: 1. מי שאינו אובססיבי באישיותו, נלחץ ומתרחק, מטעמי "שומר נפשו ירחק". 2. מי שמרגיש שמתאבססים עליו, נעשה יותר תוקפני ויותר נחוש. עכשיו זה פרינציפ – רק ביבי. כי נגד אובססיה, רק אובססיה צומחת. ככה זה.

עכשיו, אני טיפוס ריאלי פוליטי. פוליטיקה ריאלית תמיד הייתה העניין שלי, יותר מאידיאולוגיה. ובעברית: אני חפץ חיים מעשיים ואפשריים על פני חיי צדק מוחלט וקדוש. קדושים לי רק בני משפחתי וה'. כן, תתפלאו – שמאלני מאמין, שלא מתבייש ולא מצטדק. אוהב את ה', שמח על יהדותי וממש מבסוט שיש לנו ארץ משלנו להתגורר בה בעולם אנטישמי. זה לא דף המסרים של תנועת 'אם תרצו', זה שמאל ציוני קלאסי. אז אני לא זזתי ימינה. אני יציב. אלה הם ששברו חזק־חזק שמאלה. ועכשיו הם מסתכלים לעבר כל מי שלא נוהה אחריהם וקוראים לו "ימני", "ביביסט", וכמובן – נאצות מהבוקר ועד הערב. מי שכופר בצדק קדוש של מישהו, הופך לאויב שלו.

אז את הביביסטים ניכרנו. יופי. את הימנים הלא ביביסטים גם ניכרנו. יופי לנו. עכשיו מתחילים לטהר את המחנה מכאלה משלנו. זה מצוין, כי באמת יש כל כך רבים מאיתנו, שאפשר לדלל את השורות ולדחוף אותם לעבר יאיר לפיד ומוטציות פוליטיות כמו כחול לבן, מהסיבה שהשמאל הציוני פשוט חוסל.

זהו. תם הטקס. יש שבעה מנדטים למרצ בסקרים, וכל היתר במגזר היהודי – מרכז, ימין, חרדים. מפלגת הפאקינג עבודה מתחת לאחוז החסימה. חורבן. עכשיו, זו תופעה מרתקת, כי אתה חושב לעצמך שמחנה שהיה לו פעם רוב יהודי בכנסת יבין מצוין ששבעה מנדטים זה לא תוכנית טובה, גם לא מפלגת גנץ־לפיד־בוגי, שאין לה ולשמאל חברתי שום דבר. אבל מה אכפת להם? הצדק הקדוש הוא הבוס. והצדק הקדוש אמר לנהל מלחמת חורמה נגד ביבי עד החייל האחרון. ואיך לומר זאת בעדינות – אנחנו מתקרבים לשם. לא לסוף של ביבי, כי אם לחייל האחרון בשמאל הישראלי.

המספרים לא משקרים. הם לא בוגדניים. הם לא שי גולדן שמכר את נשמתו לנוחי דנקנר ועכשיו לביבי. עליי קל לטפס. יש הרבה מה לא לאהוב בי. סבבה. אבל היי, שבעה מנדטים לשמאל היהודי־ציוני בישראל 2020. אז במי הבעיה באמת? במוקי? בי? בחיים רמון? לא נראה לי. נראה לי שאנחנו איננו הבעיה של השמאל בדרכו חזרה לשלטון. נראה לי שפלנגות הצדק הקדוש שהשתלטו עליו הן הבעיה. הן חיסלו את השמאל הציוני. ועכשיו אין לי בית. אין לי למי להצביע. זה מטורף, אבל פשוט אין לי למי להצביע.

ביבי הרי יעזוב בסוף את חיינו. ואז מה? יש מנהיג בשמאל? יש אדם אחד מתוכנו שמסוגל לנצח בחירות? ונגיד לנצח בחירות – להעמיד פה אידיאולוגיה, תוכנית, דרך פעולה, להשיב את ישראל בחזרה לפסים? אם יש אדם כזה, אני לא מזהה אותו באופק. גם לא עם טלסקופ.

"שימו את גבי אשכנזי". "בעצם, את איזנקוט". "בעצם, מפלגה יהודית־ערבית גדולה" (ומי יעמוד בראשה וישכנע 35 מנדטים להצטרף? איימן עודה? ניצן הורוביץ? ריאל פוליטיק, נו. אתם אמורים להיות חכמים). כשאתה משחק מול קבוצה שיש בה מנהיג מוסכם, נאמנות מתמשכת ואידיאולוגיה די ברורה, אתה לא יכול להגיע עם תוכניות ומפלגות טלאים ולקוות לנצח. זה לא כוחות. השמאל הציוני לא הצמיח מאז אהוד ברק אף לא מועמד ראוי אחד, שיביט לנתניהו בגובה העיניים ויוכל לו. יוכל לו פוליטית, ציבורית, אידיאולוגית, טקטית. גנץ הוא לא פתרון לכלום. וגם הרכב טלאים חדש של איזה גלקטיקוס גנרלים עטופים ביאיר לפיד אינו התשובה. התשובה היא הצמחת מנהיגות אמיתית. מנהיגות עם מצפן אידיאולוגי, קומון סנס פוליטי, ובעיקר – חזון אמיתי למקום הזה. ואדם כזה אין בנמצא בשמאל הישראלי. אז פלא שביבי מנצח פעם אחר פעם?

אז הבעיה אינה אני. הבעיה היא באנשים שגירשו אותנו מתוכם ובידלו את עצמם. וכשאתה מבודל ממש, אתה גם קטן ממש. ואנחנו קטנים ממש. צודקים ואיכותיים בעיני עצמנו, אבל מה זה פיצי. בטלים בשישים. ומי שלא מבין שהפכנו ללא רלוונטיים לעתיד ישראל – שנעשית יותר ציונית ויותר מסורתית ויותר שמרנית (הדמוגרפיה לא משקרת), מי שלא מבין זאת הוא אדם לא ריאלי פוליטית. ובהכרח אינו חפץ חיים, אם הוא לא מחשב מסלול מחדש.

עזבו אותי. אני קיבלתי משכורת מנוחי דנקנר ועכשיו אני בעיצומו של קמפיין זוחל להשיג טור ב'ישראל היום', תוכנית בערוץ 20 וכיסא על הבר של ריקלין. המניעים שלי ברורים. אני עבד שמרצה כל פעם יד אחרת של אדון שיאכיל אותי. פענחתם ופיצחתם אותי. יופי. עכשיו בואו נדבר על המציאות. לא עליי. לא על עירית לינור. לא על חיים רמון. על המציאות. והמציאות היא שאם השמאל הציוני הישראלי לא יתעשת, ובעוצמה, ובמהירות שיא, ובנחישות, ותוך הצמחת הנהגה יציבה, ציונית, שמדברת למחנות רחבים ולמכנים רחבים, הוא ייעלם וימות.

אנחנו מיעוט מבוטל. קולני מאוד. אבל המספרים ברורים. הציבור לא מצופף שורות מאחורינו. נהפוך הוא. ומה אנחנו עושים? עסוקים בהוצאות להורג בגין בגידה, ומדללים עוד יותר את מעט השורות שעדיין נותרו. אין מה לומר – טמטום בקנה מידה היסטורי.

אז אני אופורטוניסט וציניקן וביביסט ומה שתרצו. מקובל. לוקח עליי. אבל הם מטומטמים. הרסניים. והם מובילים את השמאל הישראלי הציוני לאבדון. אז אם עתיד השמאל הציוני לא מעניין אותם כבר, אפילו לא השלטון, אז אין לי מכנה משותף איתם יותר. אם הם השמאל הישראלי החדש, אני לא שמאלני. אני לא יודע מה אני. כי גם ימני אני בטוח לא. אולי אני סתם יהודי נודד, בלי בית פוליטי, שצפוי ללכת עכשיו הרבה מאוד שנים במדבר. בלי רועה. בלי מנהיג. בלי מטרה, אפילו. פשוט מסתובב במדבר ומחכה שמישהו יעצור את ההתאבדות המטורפת הזאת שאנחנו מבצעים בעצמנו.

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook